על סטייק לבן אחוז בשיניו של משורר

אודיסאה – שיר שמיני:

על סטייק לבן אחוז בשיניו של המשורר

בשיר השמיני אנחנו פוגשים במשורר השני (אם אינני טועה) שמופיע באודיסאה: דמודוקוס שמו. קדם לו המשורר פמיוס שזימר, בשיר הראשון, באוזני מחזריה של פנלופי, אשתו של אודיסאוס, אלו שצרו על ביתו וגרמו לטלמכוס בנו לצאת למסע בעקבותיו. בשיר הראשון מסופר כיצד פנלופי גוערת בפמיוס על שיר הנכאים אותו הוא שר באוזני מחזריה, שיר אודות מעשי האכזריות של כובשי טרויה היוונים. לדברים אלו מגיב בנה, טלמכוס, המגן על חופש היצירה של המשורר באומרו: "למה, אמי, את מונעת מהמשורר לשמח כפי שנפשו מעוררת אותו" ? (בתרגומו של שבתאי) או: "אמי, שלמה תצווי למשורר הנחמד כי יחדל לַרְנִין ליבנו כמצוות נפשו" ? (טשרניחובסקי)

 

ואותה שמחה, או רננה, עליה מדבר טלמכוס – מה היא עושה ?  כלומר, האם הסיפורים עצמם אותם מספרים כל אותם משוררים כאלף שנים קודם לספירה – האם רק עלילות קרב שטופות דמע ודם היו או שעצם מעשה הסיפור על ידי המשוררים למיניהם – שימחו את היוונים בשחר תרבותנו ?

 

ראיה להנחת עלילות המלחמה ניתן למצוא בכך שלא רק המשוררים מרחיבים ומספרים בעלילות הלוחמים אלא גם הלוחמים עצמם, ביושבם לשולחן הסעודה, מגוללים את נפלאות מלחמותיהם. כך, בשיר השלישי, נסטור, הרכב מגרנה, מגולל את נקמת אורסטס במאהבה של אמו – אייגיסתוס על שהרג את אביו אגממנון: האורסטיאה על רגל אחת.

 

ובחזרה לשיר השמיני – מה שלכד את עיני ביחס להופעתו של דמודוקוס הוא השכר שמקבל המשורר עבור שירתו.

 

את שירו הראשון – אודות אהבתם של אפרודיטה וארוס וקנאתו של הבעל הפיסח, הפייסטוס – שר דמודוקוס מיד עם הגעתו למשתה שעורך אלקיאנוס לכבודו של אודיסאוס. באותו שיר, לאחר שהפייסטוס טומן את מלכודת הסתרים במיטתו לנואפת ומאהבה, מופיעה השורה הבאה: "העוול כושל, האיטי את המהיר מנצח / הנה כעת הפייסטוס האיטי צד את ארס / זה המהיר מבין האלים שוכני האלימפוס" (שורות 327-329) שלא מדעת עולה במחשבה יווני אחר שחי מאה שנה לאחר הומרוס – איזופוס אבי המשל: "הצב והארנב".

 

כאמור, עבור שיר זה ששר דמודוקוס, הראשון בחגיגה שעורך אלקינואוס לאדוסאוס אורחו האציל, לא מקבל המשורר שכר מידי.

 

ולשוחרי המחול שבינינו – מביא השיר השמיני באודיסאה עדות כתובה לכך שמה שמוגדר אצלנו כיום כ'התעמלות אמנותית' היה ביוון הקדומה מוגדר כ'מחול'. מפני שלאחר שירו הראשון של דמודוקוס מזמין אלקינואוס שני רקדנים לשעשע את אורחיו והם: "לקחו בידיהם כדור נאה, צבוע / בארגמן. . . . / זה נכפף לאחור והיה משליכו לעבר / העננים המצלים, וזה ניתר מהקרקע / ותפסו בזריזות לפני שרגליו נחתו שוב/ . . . .וצעירים שעמדו בשוליים / רקעו לפי הקצב עד שעלה קול שאון רם" (372 – 380)

 

לאחר מחווה נאה זו משיג אודיסאוס ממארחו הבטחה לעזרה מעשית במסעו בדרכו חזרה לאיתקה וכאשר הבטחה זו ניתנת לאודיסאוס יחד עם מתנות יקרות ערך מוזמן דמודוקוס להנעים בשירתו בשנית. אלא שהפעם, קודם לשיר השני, נוהגים בני האצולה בכבוד רב במשורר בעל הנבל "חד הצליל":

 

". . .והנער בא והוליך לאולם את דמודוקוס

 

המשורר הטוב יקיר העם, הושיבו באמצע

 

הסועדים, והשעין את כסאו לעמוד רם.

 

ואז אודיסאוס המחוכם פרס נתח

 

בשר עטוף חלב מגב של חזיר לבן ניב

 

שעוד נותר בו הרבה ואמר אל הנער:

 

'נער, הנה, תן את הנתח לדמודוקוס,

 

כדי שיאכל. למרות צערי בחיבה אברכהו.

 

הן בעיני כל בני האדם שבארץ יש ערך

 

למשוררים והם נכבדים, כי למדו מהמוזה

 

את דרכיהם, ואת המשוררים היא אוהבת'"

 

 

ואני שואל את עצמי: בנזיד עדשים נקנה המשורר ? הרי באמצע האולם הושיבוהו בכדי שישמעו כול אורחי המשתה את שירתו. ובכן – בשכר מה שר דמודוקוס את שירתו ? בשכר נתח שומני מגב של חזיר צעיר ?

 

וממה חי אותו דמודוקוס קודם למשתה ולאחריו ? הרי לא בכל יום נוחת אורח מכובד כאודיסאוס בארמונו של המלך ולא בכל יום נצרך המלך למשורר לשעשע את אורחיו.

מבחינה זו לא השתנה הרבה מימי יוון העתיקה לימותינו שלנו. כנראה צריך המשורר לרעוב בימות החול, ב'עונת היובש' בכדי לייצר את שיריו בכדי שיוכל להנעים את זמנם של אורחי המלך בפסטיבלים למיניהם ואגב כך, לתפוס טרמפ על כרכרת ההיסטוריה, כאשר סטייק לבן אחוז בין שיניו.