בעקבות שירי הילדים של סבינה, זכרונות הילדות של איריס,ודברים אחרים שקראתי בבלוגים כאן{אני מודה אני די מכורה} המראתי בשבוע הקשה הזה למחוזות ילדות, {אולי למצוא לי נחמה},עד כמה שאין אמת באמרה שלילדים "הכל קל ", ו"הילדות תמיד נפלאה ". עבורי היא גן העדן האבוד ממנו אני שואבת עד היום את לשד היצירה.
הלילה עפתי בחלום מעל מחוזות הילדות שלי ועל דף העיתון שהיה מונח למרגלותי כתבתי שיר, בבקר ניסיתי לפצח מה שכתבתי בכתב הבלתי קריא שלי וזה מה שיצא:
גן העדן האבוד
אחר הצהריים היינו
מריחים אדמה רטובה.
טועמים מן השסק.
דופקים זיתים באבן שחורה.
מחפשים במגרות ישנות סודות
בשחור לבן.
כמה ארוכים היו הערבים
עד שירדה השמש.
בחשיכה גבהו החלומות
עד מעל לברושים
בחלון
והניעו אותנו לעוף
מעליהם.
לא ידענו שכבר אז
היה מונח נחש לפתח חור
הגעגוע.
מתקתק את הזמן,
לוחש ומפתה
את הגוף להשיל עצמו.
לנגוס בתפוח הידיעה.
להיות מגורשים
לעד.
חני, בקריאה ראשונה, לא רוצה לגעת לך באף מילה. אולי רק לצייר לך את הברושים השחורים, את הנחש הסגול, את השסק הכתום הניגר מהמכחול אל הדף.
איריס
איריס כיוונת לשאיפתי, כשהקלדתי את השיר דמיינתי אותך מציירת אותו… זה יהיה נפלא!!! רק את יכולה לצייר את הברושים האמיתיים
חני, לאחר האקספוזיציה של תיאור הילדות, בא עיקר האמירה של השיר, שהיא יפה – וגם דו משמעית בעליל:
לא ידענו שכבר אז
היה מונח נחש לפתח חור
הגעגוע.
מתקתק את הזמן,
לוחש ומפתה
את הגוף להשיל עצמו.
לנגוס בתפוח הידיעה.
להיות מגורשים
לעד.
האם לפתות את הגוף להשיל את עצמו הוא לנגוס בתפוס הידיעה (ולהפך)? האם הידיעה מביאה להשלה, או להפך?
עדין ורגיש הגן עדן שציירת חני המגע הראשוני עם אמא אדמה … אבל לפתח חטאת רובץ ,כמה חבל שאבדנו
תודה חנה, והקשור לפתח חטאת רובץ אכן היה בתשתית..
תודה אמיר, לא כיוונתי ויצא אכן דו משמעי, או דו צדדי, כמה טוב שיש מי שרואה את השירה לתוך ולפנים, כמוך
חני, נעימים הם חלומות תעופה המנתקים אותנו מכוח המשיכה ולוקחים אותנו אל מחוזות נשל הגוף, הערגה, אל גן עדן אבוד.
למילים בשיר איכות ציור שגאלית.
יש בשיר סוג של ערות חלומית קסומה שסופה התעוררות אל המציאות.
מימוש הארוס מכיל בתוכו את עונש הגירוש, משאיר את הגן כמחוז געגוע וכיסוף תמידי.
חני, כמה ניפלא להתעורר בבקר עם שיר ביד, ועוד כזה ניפלא, מתחברת להערה של אמיר.
אכן נפלא ונפלא גם לקבל תגובתך
התגובה שלך היא עצמה שירה.. תודה!
התגובה הזו כמובן למשה יצחקי
חני, כל העניין הוא לחזור ולנטוע גן בקדמת עדן, לא להשיל עד הסוף את הילד שהיינו — בקיצור לשמר את תחושת הפליאה.ולהמשיך להפיק הנאה מאדמה, שסק ,זיתים…
את צודקת מאוד סבינה, ואני חושבת שחלק הילדות בי אולי רב מהרצוי… מנסה להתבגר
חני
גורשנו מגן העדן אבל מזל שיש לנו זכרון ממנו
ואת עשית מהזכרון הזה שיר עם ריח וטעם ואור וסכנה של קיץ, נפלא!
ברוכה הבאה ריקי, ולקבל ממך תגובה כזו זה כבוד מבחינתי,
אם הילדות היתה עבורך אפילו סוג של גן עדן, כבר זכית.
"כמה ארוכים היו הערבים", מזדהה.
והשסקים ובכלל העיסוק עם חי צומח דומם.
"להיות מגורשים לעד", אין במה להיאחז, הקושי של החיים,
אנחנו מגורשים לעד מכל רגע ורגע.
ניסיון חמים לתפוס את מה שהיה,
מחזיר משהו גם אם להרף עין ממה שהיה פעם.
אהבתי את תגובתך ואכן השורה" כמה ארוכים היו הערבים" מסמלת לי ממש את הילדות
שיר נהדר, מלא צבעים, מזמין ציור. "חור געגוע" ענק יש לנו. מקווה שלא נפלתי בו עמוק, שאני עדיין קצת נשארתי בילדות (כן, אולי אינפנטילית משהו…) למרות התפוח שהחיים "דחפו" לי לפה. אני, בכל אופן עדיין מריחה אדמה רטובה, מחפשת סודות במגירות, חולמת עד מעל הברושים. ומשלמת על זה מחיר…התפוח כל הזמן נתקי לי בגרון.
לוסי ממש יצרת תמונה, או סרטון אנימציה בתאור שלך…
חנה"לה
אני אוהב את השיר ולא זקוק לפירושים כי אני מרגיש אותו. הוא מחזיר לי את תחושת את הימים המופלאים ההם בקיבוץ קרוב למגע האדמה ולפלאים הקטנים הסובבים אותה. בעיקר הגעגועים לראות שוב בעיניים של ילד את הדברים עם פליאה חדשה בכל פעם.
האם הבלוג מיועד לבנות בלבד? (שם המגיבה) אם כן תסלחי לי.
נחום
תודה נחומי, אנחנו הרי ילדי הטבע… גברים מתקבלים כאן בברכה !
מאוד מאוד יפה
מקסים! תודה.
תודה למירי ולנעמי!!
מאד התחברתי לתיאור הילדות, עם הברושים (ברושים תמיד מזכירים לי את ילדותי, אני לא יודעת למה) והחלומות שעוד אפשר היה לחלום מתוך אמונה שיתגשמו – וכמובן, החיפוש במגרות הישנות.
אולי כי בילדות הברושים גבוהים.תודה
יש במעבר מן הילדות לבגרות מין "הגירוש" הנורא, זה מתברר בדיעבד. התמונה השירית מאוד מוחשית, כמעט נושפת בעור.שאלה: האם לא התכוונת לומר, "כמה ארוכים היו "הימים" עד שירדה השמש??"
תודה לבנה, התכוונתי לערבים, השיר מתחיל אחרי הצהריים והכוונה מהשעות האלו עד לחושך ,פעם היה נדמה שהמון זמן לוקח לזמן לעבור, אבל אולי במלה ערבים יש כבר חושך ואת צודקת
חני אני אוהב מאוד את תיאור גן העדן בארבע השורות הראשונות. פשטות מוחלטת
המקנה משמעות לכל מעשה. גם התערבות הנפש בעולם ומעשי החלומות בברושים
עדיין יש בה משהו מגן העדן. אבל העיקר הוא אולי הפשטות של ההתחלות.
כמה יפה כתבת: הפשטות של ההתחלות, של הראיה הילדותית, של שעות אחר הצהריים, פשטות שקשה לחזור אליה, גם כיוצרים