אמיר אור משורר, מתרגם, חוקר ועורך
לַחֹפֶשׁ נוֹלַד
הוּא דִלֵּג כָּל הַדֶּרֶך לַפַּרְק. גֶּשֶׁם זִרְזֵף.
תָּלַשׁ עָלֶה עֲנָק, וְחָבַשׁ לְרֹאשׁוֹ.
אַחַר כָּךְ נִפְטַר מֵהַחֻלְצָה.
אַחַר כָּךְ מֵהַנַּעֲלַיִם.
עַל שְׂפַת הָאֲגַם נֶעְצַר, וְתָקַע עֵינַיִם בַּמַּיִם.
הִשְׁרִישׁ בְּהוֹנוֹת בַּבֹּץ הַשָּׁחֹר, וְהִתְנַדְנֵד בָּרוּחַ.
הוּא הָיָה מְפֻטָּר וְחָפְשִׁי.
אֵין, לֹא הָיָה, וְלֹא יִהְיֶה.
עֲנָנִים וְעוֹד עֲנָנִים.
בַּרְוָז סַקְרָנִי מְחַטֵּט בֵּין רַגְלָיו. יָד כְּבָרָק.
הוּא לָחַץ וְלָחַץ. עַכְשָׁו בִּשְׁתֵּי יָדַיִם.
סִחְרֵר אוֹתוֹ סְבִיב הַצַּוָּאר
כְּמוֹ שֶׁהָיוּ עוֹשִׂים בַּחַפְלוֹת הַגְּנוּבוֹת בֵּין לוּלֵי הַמּוֹשָׁב.
הַבַּרְוָז רָץ, אוּלַי עֲשָׂרָה מֶטֶר
בְּלִי הָרֹאשׁ,
וְהִתְמוֹטֵט עַל קַו
הַמַּיִם.
פְּנֵי הַמַּיִם הִתְפַּצְפְּצוּ וְהִכְחִילוּ.
הוּא עָמַד שָׁם, כְּמוֹ מַרְזֵב עָקֹם
וְהִשְׁתִּין וְהִשְׁתִּין.
לֹא הָיְתָה לוֹ חֻלְצָה.
הָיָה לוֹ קַר.
מתוך "ככה", הקיבוץ המאוחד 1995
הרג את הבר אווז,אתה אומר?
חיסלוֹ, קטלוֹ, טרדוֹ מן העולם, חטף נפשו, החשיך פניו, כיסחוֹ, בזבזוֹ, הכהו נפש, קרעו כדג והכריתו מארץ.
וגם גמר אותו, כיסח לו את הצורה,מלק את ראשו,שלח אותו בדרך כל בשר,שלח אותו לשכב עם אבותיו,השאיר אותו ללא נשמה באפו,העביר אותו לעולם שכולו טוב,,,ומוסר השכל,. אם אתה ברווז לפחות אל תצא מהשורה..
אבל למה,למה, למהההההה?!
בַּחוֹפֶשׁ מֵהָרֹאשׁ
הָלַכְתִי כָּמָה צְעֳדִים
כְּמוֹ בַּרְוַז עָרוּף
וְנָפַלְתִי עַל שְׂפַת אָגָם
וְלֹא יָכוֹלְתִּי לִשְׁתוֹת
וְלֹא הָיְּתָה תְּחוּשָׁה
גָּם לֹא שֶׁל חוֹפֶשׁ
כִּי הַכָּל בָּרֹאשׁ
וְהָרֹאשׁ
כְּבַר לֹא הָיָּה.
באמת יפה המשכת מתוך נקודת "מבטו" של ההברווז ערוף הראש.
מערוף.צחקתי המון..ובקריאה נוספת אפשר להבין את מה שכתבת ממה שמתחולל אצל המפוטר, אולי הוא קצת מזדהה עם הברווז עכשיו..
גדול. קשה לדעת אם זה שירו של הברווז או שירו של המפוטר – והברווז הוא מטפורי.
עלי השיר של "גם אני" השפיע שונה מכם שירית ואמיר, לא צחקתי ולא חשבתי שזה גדול. אולי מכיוון שכותרת המגיב היא "גם אני", והשיר נכתב בגוף ראשון, יותר הבנתי אותו כחוויה של מישהו שמזדהה מסיבות אישיות עם המפוטר או הברווז אבל רק מהנקודה של איזשהו חופש מהול בתחושת אובדן. בניגוד לשיר שלך אמיר שיש בו קלילות לכאורתית עם עידוד למחשבה, השיר הזה רק השרה עלי עצב, ואני מקווה שרק עלי ולא על "גם אני".
סיגל, 'גם אני' לא פעם ראשונה פה, ולא חשבתי על זה. כשקוראים את זה ככה זה באמת נשמע עצוב. מין חופש לא חופש שבו אין כבר מה להפסיד או להשיג. אבל אולי בכל זאת עדיף לקרוא את זה אחרת?
טוב. כתבתי תגובה אבל ערפתי את ראשה, משאירה רק את ההסכמה.
הסמכות העליונה לענות על התשובה הזו היא דודו גבע.
דא עקא שהוא כבר לא איתנו. עזרה והצלה תצמח לנו רק מאגודת הספיריטואליסטים.
הזה אומר שהאיש והברוז גוף אחד הם? שניהם כמו פראים וחופשיים שטים להם על פני המים.
לא הבנתי לאן נעלם הראש?
יש בשיר מן מסתוריות מסקרנת ביותר.
האיש – חי.
הברווז – מת! האיש מלק את ראשו
זו שירה אקטרמיסטית(גם הקודם על תל אביב) אומרת חזק את מה שאומרת, נדמה לי שגם משכנעת.
לאמיר,
אני חושבת שארנה בנאי היתה מאוד כועסת עליך. נכון שהיא שומרת על כלבים ועל חתולים, אבל בהשתייכותה אל אגודת "תנו לחיות לחיות" היא היתה מאמצת אליה, גם ברווז שמישהו החליט למלוק לו את הראש.
אין לי מושג אם הנוף הוא ישראלי. נראה לי יותר אמריקאי. יש שם המון אגמים, ובריכות עם ברווזים ששוחים שם. גם הפרק. אולי זה באמת לקוח מנוף באמריקה.
כמובן שיש אנלוגיה בין הגשם שמזרזף, לבין ההוא מן המושב שעומד כמו מרזב עקום ומשתין ומשתין וקר לו כי הוא זרק את החולצה.
תגיד, אין לי מושג, בדרך כלל שמשתינים הרבה, זה כתוצאה משתיית בירה בכמויות גדולות, או בגלל שהגשם דוחק בהטלת המיים.
האנושיות מצטיירת כאן בכל כיעורה, או באי-אנושיותה.
ואני שואלת, תגיד, נכון שיש לנו בעיות אבטלה, ונכון שאנחנו ישראלים די מכוערים – ומושא השיר הוא ישראלי, אבל
אנחנו בפתח שנה חדשה, איני חושבת שאתה עצמך אדם רע, לא לפחות לפי מה שהספקתי להכיר אותך.
אבל, אפשר היה להשאיר את הראש כדי לאכול אותו בסעודת ראש השנה של הברווז כמובן במקום הדג.
או שבכלל השיר הזה מציג אותנו באור כל כך נורא. שהרי לא היה לוקר מכיוון שמלק ראש של ברווז,
מה אני ביקשתי אמיר, באמת, מה בסך הכל ביקשתי. שיר, איזה הגיג, מאמר קטן, משהו
למה לעזאזל צריך להראות כמה אנחנו פחות נורמלים מברווזים קטנים. למה אנחנו כל כך רעים (?)
ולמה אנחנו משתינים בקיר, בפרקים ולאגמים.
אגב, ראיתי את הסרט "הפסיון של ישו" 12 שעות לאורך הויה דולורוזה בירושלים. חובה של סרט. ישו לקח את הצלב, ומת כדי לגאול את כל האנושות.
והברווז הקטן מה חטאו ומה פשעו.
חוה
אגב, השתדלתי לכתוב באותו הסגנון של השיר, לא כמטאפורה, אלא בצורה המטונימית ביותר שאפשר, באותו הבל פה של מחשבה…..
חוה, פרק יש לנו אפילו ברמת גן (עם אגם מלאכותי) וגם בירקון, בחולון ועוד. את האגמים הגדולים נשאיר לשיקגו 🙂
ולגבי הברווז – לא חושב שהאיש הוא מפלצת. רובנו אוכלים מיני חיות, אבל רק בגלל שאנחנו קונים את התחת של הפרה או החזה של התרנגולת חתוך ועטוף יפה בסופרמרקט אנחנו מצליחים להדחיק את בית המטבחיים.
שלא לדבר על תרנגולי כפרות…
הנפש היא לא תמיד כל כך תקינה פוליטית, והתערובת של הזעם עם הנוסטלגיה לימי הקומזיץ במושב היא אחד הרגשות האמביוולנטיים שמיתרגמים לא פעם בחיינו לפעולה פשוטה גם אם בדיבור של סתם.
הבחור הזה, החופשי ומפוטר בסך הכל די מלוק בעצמו, לא? זה מין "חופש" של שיגעון, עם העלה על הראש וכו'.
אמיר,
אני גדלתי ברמת-גן, אתה בוודאי מתכוון לפרק ליד כפר המכביה. אחרי מסיבת הסיום בכתה ח', הלכנו ברגל כל המקובלים ולא מקובלים של הכתה לפרק הזה. החגיגה היתה בבית של דני מוג'ה. היום הוא מן מבקר קולנוע. לא ישנו כל הלילה והתפרענו – אוקצור היה כיף לא נורמלי. אז, אגבף לא היו חטיבות ביניים.
אם אתה מתכוון לפרק בגני יהושע, באמת, תרחק נפשי מאירועי מנגלים למיניהם, כי אחר – כך גרתי ברמת – השרון.
אבל אחי, שערק לארצות הברית, גר בניו-ג'רסי, במקום שנקרא קלינטון לייק, וכאשר מתקרבים לבית שלו באחת מן היציאות יש אגם מלא ברבווזים.
תראה, אם אתה רוצה לדבר על נופים יפים, אז אולי מעגן מיכאל – אבל שם מגדלים דגים.
בכלל מה אתה רוצה, ולמה אתה כותב ברצינות כל – כך תהומות. מלקו, טרדו, כסחו, הכל ברוח טובה.
והרי בימי הביניים וגם ברנסנס היו עורכים מסעות צייד – האצילים אני מתכוונת. תאר לעצמך לצוד צבי. נו באמת מה זה ברווז לידו.
אז תגיד,בכלל מה רצית להגיד בשיר, ואולי לא היה לך מה להגיד,
אז הזכרת איזו חפלה.
ולמה אגמים רק בשיקגו?
חסר אגמים באמריקה? באמת – אפילו בהייד פרק יש אגמים ומוזיאונים ומה לא.
אתה אוהב את שיקגו, אה, יא פרוע אחד.
חוה
חוה, בתגובתי לך ב"לקחתי נשימה" כתבתי בין השאר שאעלה "משהו מהצד האירוני של החופש". מה היה לי לומר אשאיר לך לגלות.
אמיר,
תראה, גם אם יש לי המון חופש, אז מכונת הכביסה שלי התקלקלה, והייתי צריכה לריב עם הטכנאי של המכונות כביסה – אני מתכוונת.
אז מה אמיר, אז מה, נכון שאני קוראת בדרך כלל ברצינות תהומית, אבל זה לא אומר שאין לי גם חוש הומור מטורף ויצר השתוללות פרוע – שאתה בסך הכל נותן לו פורקן עכשיו.
מכיוון שזה בלוג, וממילא די מחפשים אותי כאן, בשל דברי בעבר, אני כותבת די שקול ודי מדוד.
אני מבינה שנותרת עם התוית של הנושף והנושם, ויש לך ימים מאוד עסוקים. מה רע בכך? ככה אתה נתפסת לי בראש, מאז התמונות שהעלית, לא בגללך, חלק בגלל התגובות כמו"אמיר, אתה חתיך הורס" או התגובה "אמיר, תעשה לי ילד", אז כל אלו מתקשרים עם מה לא, שבסיכומו של דבר נושפים, נושמים, צועקים, (גברים פחות) משפריצים, בקיצור מזעזעים את אמות הסיפים (אולי לפעמים גם של השכנים) ובכלל שימותו הקנאים.
זה מוזר, אתה יודע חשבתי אתמול, איך כאשר בסך הכל ראינו אחד את השני, אתה לא זוכר אותי בכלל. ואני כן זוכרת באותם פעמים שאתה באמת חתיך הורס, גם כאשר היית יותר שרירי בקטמונים. וגם כאשר היית צנום, מחוייך ועדיין סקסי. ככה אומרים לא?
והדבר השני, הוא החופש – כאשר אתה עסוק, הליקון – שירה ועוד… אבל אלו בסך הכל מסגרות שאתה בחרת בהם? לא ככה?
אז מה ראיתי בתמונות – שום כלום. שבאמת לקחת אויר. מבחינה אתית מה אני יודעת מה עשית בלילות. הרי לא הייתי שם.
האמת, שהשיר הזה ההתבוססות הזאת בבוץ השחור של המולק ושל הברווז הם די איחס, אגב, היה שם דם או לא. או שזו נקודת עיוורון בטקסט? או יש צורך במילוי פערים, כדי לראות את שביל הדם שהשאיר הברווז, כאשר דידה כמו הפרש בלי הראש אל האגם והחזיר את נשמתו לבורא נשמות כל העופות, וכל בעלי הכנפים למיניהם. ונאסף אל כל אבות אבותיו המיתולוגיים למיניהם. אם הוא באמת לא מצא את עצמו עשוי על האש במדורה קטנה, שם בביצה שבתוך הפרק.
טוב, מה רציתי לומר, שהחופש הוא אישי, גם הדמיון וגם האירוניה
וטוב, שאפשר להסתלבט על משהו או (על מישהו).
בהמון, וטונות של הערצה
והערכה (למרות שאתה סרטן קטן)
וברצינות
שלך, חוה
חווה, תרגיעי דחוף !!!
"טונות של הערצה" זה לא קצת מוגזם ומטורף ?
חתיך הורס, חתיך שמורס, תראי קצת את המציאות, חבל.
סליחה,
בתוך השיממון של האנשים שאני פוגשת או מדברת עימם, וגם אלו שאני מכירה, אמיר הוא קצת נוף חריג במחוזותינו.
בעיני, וזה מותר לי.
רגע, סליחה לכולם מותר להגיד אמירוש, ולי אסור להגיד בהערצה?
מה זה כאן דיקטטורה, נסיון לסגור פיות. יש כאן חופש דיבור וחופש להרגיש אם אני לא תועה.
אני יודעת שיש כאלו מסביבי שמתעצבנים שאני כותבת בבלוג, כמו הבן שלי, או ידידים שלי כאן מחיפה.
אבל נדמה לי שזה מקנאה, או מרצון לתשומת לב – שלהם אני מתכוונת.
אז כן, ודווקא בהערצה.
כי, בתוך עמי אני יושבת
ועוד פעם בעילום שם.
וחתיך הורס, אם היית קורא את כל התגובה היית מבין. כי אני זוכרת את אמיר גם פעם.
טוב, אני אשתמש במילים יותר מעצבנות.
כריזמטי, טוב?
קסם אישי, טוב?
הלוק הנכון, טוב?
סקסי, כן – למה לא?
מוכשר בטירוף, מקורי, אינדיוודיאוליסט, מעניין ומאתגר, הרפתקני…..
מישהו רוצה עוד תכונות שאני חושבת שיש באמיר. כי יש עוד ברשימה!!!
אז אולי כותב התגובה יירגע ולא אני.
וחוץ מזה – יש כאן מישהו שיש לו קושי בהבנת הנקרא.
תמהתני, שיקום ויזדהה!!!
טוב, עכשיו אני צריכה לרוץ. אחזור יותר מאוחר.
חוה.
תועה תועה מאד
תודה חוה. אי אפשר לדעת, אם הוא פוטר אולי היה גם רעב. אבל לא כל כך שונה מברווז הכפרות שלו.
חופש הוא כמובן הבחירה להיות במקום שאתה רוצה להיות, וגם החופש לרצות מה שיאפשר לך חופש פנימי כזה. פשוט, אבל גם לפעמים לא, כי אנחנו לא פשוטים.
ועכשיו באמת הצלחת להצחיק אותי עם ה"מבחינה אתית (!) מה אני יודעת מה עשית בלילות".
טוב אמיר,
למה מבחינה אתית. תסתכל על התשובה שלך לעיל ותראה כמה זה אתי.
ולמה הצחקתי אותך, אולי המחמאות שלי הצחיקו אותך. ובאמת, מה אני יודעת מה עשית בלילות, ואיך, ובאיזו תנוחה, ועם מי,
ואם בכלל עשית משהו?!!???
למשל, אני לפריז נסעתי לבד, ולא היה לי אף מלווה. אבל נהנייתי בטירוף מכל יום, מכל דקה.
לאנגליה, דווקא נסעתי עם מישהו, (וגם אל חשבונו). טוב, אז בלילות די היו שם נשיכות. כן, אבל נשיכות לא מעבר לזה. הוא היה מאוד אינטיליגנטי, לבוש ככה עם חליפה ועם עניבה ועל זה מעיל. וגם הלכנו לקזינו, ושיחקו שם בלק ג'ק מה שאני מאוד אוהבת, אבל ביורו או בשטרלינגים זה מאוד יקר. כן ברחוב אוקספורד.
אבל כשהוא לימד אותי איך עוטפים את הברווז בעלה של בצק ואיך אוכלים אותו. שאלתי אותו, נכון, אתה מאוד אינטיליגנטי, אבל יש לי בעיה עם הצד הרגשי שלך.
פתאום הוא התחיל לבכות. לא תמרורים אבל ככה. הסתבר שלחצתי על נקודה רגישה של בעיות רגשיות. זה הסיפור של הברווז וההליכה בסוהו האנגלי.
בסך הכל כל הזמן הלכתי לו לאיבוד, לאיזה שעתיים כל פעם והשארתי אותו לחכות לי כמו עמוד.
אז גם בפאריז לקחתי אויר, וגם באנגליה לקחתי אויר, ובעוד ארצות וגם בארץ.
ואני חוזרת ואומרת
מבחינה אתית מה אני יודעת מה עשית בלילות,
אגב, אם אתה רוצה לספר – אני באמת שלא אמנע ממך.
חוה
חוה, את ממשיכה להצחיק אותי. מה לאתיקה וללילות? לפחות כל זמן שאין שם מעשים בכפיה – אפילו נשיכות 🙂
כולה, איזה נשיכה קטנה אפילו.
ולמה בכפייה. בהסכמה. אפשר לחשוב שזה הדבר הגרוע ביותר או המדליק, או ההזוי ביותר שעשיתי שם…. ועם…..
ולמה אני מצחיקה אותך, אתה מתחמק נכון. אז נשמת ונשפת או לא?
אתה רואה שאתה לא מגלה.
זוהי האתיקה.
חוה, כל חיי הקפדתי לנשום ולנשוף. מאוד מומלץ. חיים מזה.
כשמצחיקים אותי ככה אז:
נשימתי נעתקת, הקפה יוצא לי מהאף,
והאוויר בורח לי,גם העשן של הסיגריה בורח לי. ואופף אותי
ובסוף מרוב צחוק
אני אשכב עם ברווזי לבד בגשם.
וזה יהיה מאוד לא נעים
אגב, אם תרצה אפשר להסביר לך באופן מפורט ביותר מה זה
לנשוף, לשאו…….ף אוי..אהה… עוד….?
זה בא לך חזק?
ולא ביוגה,
אז, אולי תבין למה אני מתכוונת.
חוה
אוי, ואני חשבתי שזה פשוט. לוקחים אוויר פנימה אחר כך מוציאים אותו, לא?
בדרך כלל במצבים כאלה רצוי.
תראה, אם אתה מתמם ומפשט את זה ככה.
אז תמשיך כל החיים לנשום רגיל.
איך אני בשבילך? הה? רעה נכון?
זה בדיוק מה שעשית לברווז המסכן
ולמובטל שהכנסת אותו למצב די גרוטסקטי ודי פטאתי.
אז זהו, תשאף, ותנשום ברגוע כל ימי חייך עלי אדמות.
לשיר של חוה אלברשטיין קוראים
"חד – גדיא".
בהמון ברכות לבריאות טובה
ולאריכות ימים.
חוה.
:))))
חד גדיא זה השיר של חוה אלברשטיין על הטורף ועל הנטרף.
ולך אני ממליצה לא להתרגש יותר מידי.
להתמקד רק בתחושות אישיות, ובכתיבת שירים, ללא פעילות יתר מיותרת שכוללת מגעים פיזיים קרובים עם אחרים (מכל מיני סוגים, ברווזים, שיות, נשים וכו'…. ואולי גם פיות ואפילו כוסיות אופס….)
מה לא ברור?
שום צחוקים.אתה מרגיש את הנחש בתוך הקש ורועד ביצים,ןמנסה לחמוק בתגובות שלך ממה שחוה משחררת כאן.
גלוי לכל עין וחבל"ז.
יש לך נגע ספחת פה בבלוג,שאתה טיפחת
מתוך אהבה עצמית ועכשיו הוא קם עליך
ואחת שתים שלוש….מתאבד וירטואלית
וחוזר חלילה
גם לי זה ברור,ולא, לא מעוניינת
להזדהות. הנרקיסיזם שלך מקרב נשים כמו חוה, וזה מאד הרסני,
אתה משתמש בהן לצרכי האגו שלך בלבד, אבל לא באמת אכפת לך.
גם אני התגעגעתי אליך, מותק.
בנוסף לדברי אמיר אור לגיבורה 2.
למה לא נקרא לנחש פשוט זין.
אז לך מותק ומאמי? תגיד בכלל עוד נשאר זין? או אולי התכווץ, ונעלם ולקית בקנאת הפין, או חלילה באלצהיימר.
אני באמת מבקשת כפרה,תוריד את התחתונים לבד, ותסתכל אם נשאר שם משהו. קטן כזה אתה יודע, שבמקרה הטוב מתנפח לאיזה שנים שלושה סנטימרים.
למה, כי כבר נתקלתי כל כך הרבה פעמים בגברים שהיו מנופחים כמוך מחשיבות עצמית (כוזבת).
הבעיה היתה שכאשר הורידו את המכנסים ואת התחתונים – לא היה שם כלום פשוט כלום. זה באמת היה מצחיק. בעיני כמובן. לא אמרתי מאומה, אבל באמצעות הכלום הזה לא הפריע להם לגנוח, ולהתפתל, ותתפלא גם מהר מאוד להשפריץ
אז כפרה, במין אני באמת מבינה. גיל שמיל, מה אתה מזיין בשכל יא אימפוטנט שכמוך.
לא פלא שאתה מנסה לגרד לאמיר אור בשולי הבגד.
אבל באמת תספר נשאר שם עוד משהו שנקרא זין ואם כן, האם הוא מתפקד, שהרי אתה אחוז אובססיה בנושא.
ונאמר כבר מי שעושה לא מדבר.
בגלל זה את מדבר והמון.
בשם אלוהי השמוקים שבעולם
כמה מהם ראיתי.
ומהליבידו שלך
ישמרני האל מן השום כלום הגדול.
חוה
מה הטינופת הזו בשם הספרות וחופש המבע, אמיר? אי אפשר לגרד את החולנית, עוכרת הציבור, מהמסך? פרס הייתי נותנת לך על סבלנות האירוח והנימוס.
הקשית עלינו את החיים,יקירתי.
לא נעמוד במשימה
חתימה( קולקטיבית)
גדוד הקוזקים השלישי
הגווארדיה הלבנה
בנוסף לדברי אמיר אור לגיבורה 2.
למה לא נקרא לנחש פשוט זין.
אז לך מותק ומאמי? תגיד בכלל עוד נשאר זין? או אולי התכווץ, ונעלם ולקית בקנאת הפין, או חלילה באלצהיימר.
אני באמת מבקשת כפרה,תוריד את התחתונים לבד, ותסתכל אם נשאר שם משהו. קטן כזה אתה יודע, שבמקרה הטוב מתנפח לאיזה שנים שלושה סנטימרים.
למה, כי כבר נתקלתי כל כך הרבה פעמים בגברים שהיו מנופחים כמוך מחשיבות עצמית (כוזבת).
הבעיה היתה שכאשר הורידו את המכנסים ואת התחתונים – לא היה שם כלום פשוט כלום. זה באמת היה מצחיק. בעיני כמובן. לא אמרתי מאומה, אבל באמצעות הכלום הזה לא הפריע להם לגנוח, ולהתפתל, ותתפלא גם מהר מאוד להשפריץ
אז כפרה, במין אני באמת מבינה. גיל שמיל, מה אתה מזיין בשכל יא אימפוטנט שכמוך.
לא פלא שאתה מנסה לגרד לאמיר אור בשולי הבגד.
אבל באמת תספר נשאר שם עוד משהו שנקרא זין ואם כן, האם הוא מתפקד, שהרי אתה אחוז אובססיה בנושא.
ונאמר כבר מי שעושה לא מדבר.
בגלל זה את מדבר והמון.
בשם אלוהי השמוקים שבעולם
כמה מהם ראיתי.
ומהליבידו שלך
ישמרני האל מן השום כלום הגדול.
חוה
חוה ,הכותב שאת מתנפלת עליו היא נקבה
לא תעזור זכוכית מגדלת וגם טלסקופ
נ ק ב ה
אין שפריץ,אין מיץ,אין צינור לגזוז
חמוץ מתוק,אין דג מלוח.
ה' לא נתן לה מה שלא תוכלי לקחת
ועוד,
בשעתו דליה רביקוביץ התאבדה. כל חייה היה ידוע שהיא על הסף, שהיא מאושפזת בבתי חולים לחולי נפש.
דליה רביקוביץ היא אחת המשוררות המעורכות בעיני ביותר. גם וירג'יניה וולף התאבדה.
בדרך כלל אנשים רגישים מתעסקים בספרות ובשירה, חלק מהם מתאבדים בשידור חי, חלק מהם חיים חיי סבל.
רוב הסופרים והמשוררים שאני מכירה מאוד מוטרדים מן ההכרה הציבורית שלהם. ובכוונה לא אזכיר כאן שמות. מאוד מעניין אותם מה נכתב עליהם, איך הספרים שלהם התקבלו ועוד.
אגב, גם דוד אבידן בצורתו שלו התאבד.
אני מניחה שכל המתאבדים בעיניכם הם נגע.
בעיני האנשים שהזכרתי הם מן הגדולים בשירה הישראלית וגם בסיפורת.
אבל מה, נתפסתם למה שהיה בעבר, לאיזה אירוע. ולא משנה מה עבר מאז – זה נחרת בזיכרון וזה נשלף. קודם כל נגדי, אבל המטרה היא אמיר אור.
קוראים לזה קנאת סופרים, קוראים לזה רכילות, ומה שיותר מתועב זוהי בורות מכוערת. חוסר רגישות ברמות על.
אז באמת- אולי נסיים כבר פרשייה ישנה, שפכו את הטינופת ואחר – כך אולי תרגעו. טוב לא יצא לכם, ולא לא תנצחו.
נהפוך הוא תחשפו את עצמכם בכל ערוותכם, בערותכם, רשעותכם, שמחתם לאיד, קנאתכם.
כי מה לי ולכם.
ואין זה משנה מי אתם.
הנגע – והרי זה אתם – וכל זה ברור לעין כל.
בכל זאת הצחקת אותי :))
לא חושב שיש לך ביצים, אבל כאב ביצים יש.
העיקר ששיטת השקשוקה פועלת
היה אתמול ערב כיפי, שכולם הריצו כאן בדיחות, חלק מן התשובות היו ידועות. היה ברור שאמיר לא יכנס לפרטי חייו האישיים והאינטימיים, ולכן נוצר דיאלוג משעשע ביותר.
אבל, זה היה ברור שמישהו לא יפרגן. ציפיתי לזה אתמול, אבל הנחש הגיח היום ובמלוא הארס.
כלפי אמיר אור, או כלפי, או כלפי כל בר בי רב שמשתתף כאן בבלוג.
ולכך השיר המגעגע הזה בדיוק מתאים.
אמירות מטוטשטשות, פרובוקטיביות ודוחקות באמיר אור, אולי בי, ואולי במגיבות אחרות.
וזה מפריע, מאוד מפריע לאנשים אחרים. שאמיר נותן תשומת לב לאנשים שמגיבים אליו. כאשר הוא לא היה צריך להיות כל כך אדיב, זוהי תכונה שנדחקה כבר מזמן במחוזותינו.
מה לכם, לאדיבות, לערכים לנימוסים, לשפוך רעל, להטיל בוץ.
אולי כולנו זקוקים לדיאלוגים האלו מסיבות שלנו. אולי זה מה שהאינטרנט מאפשר לנו בזמן אמת – שיחה אחד עם השני, וגם צחוקים, וגם הערכה, לדעת שיש מישהו שמגיב באותה העת.
אבל לא, זה מיד צריך להיות מתורגם לנרקסיזם, להערצה עצמית, להזדקקות לקהל. כולנו זקוקים לזה, אבל יש מגדולת הנפש להודות בכך. שחשוב שנעריך את עצמנו, וממקום זה נצא אל החוץ.
אלו שהטילו רפש, ספק אם הם מסוגלים להבין משהו, או אפילו להיות מודעים לעצמם. תמיד חייב להגיח השטן, הנחש, הסיטרא אחרא הזה ולמרוח טינופת כמו גרפיטי על הקיר. לשבש את הדיאלוג, להשמיץ, ללכלך, לא יש כי על מה, כי אין להם אפשרות להיות חלק ממשהו, או להגיע לאיזה תחושות של סובלימציה כלשהי ואז הם מנחיתים רגל גסה – כי רק לזה הם מסוגלים. זהו, זה הכל.
לא השכלתי להבין את טומאת המילים שנשפכה כאן, רק הבואש וצחנת המילים עולים באפי וזה מספיק.
ואם יש נגע כאן – זה אתם, כמו שאמר אמיר כאב הבצים הוא שלכם, ונותרתם ותאוותכם בידכם.
כאב ביצים?
הלא סכום גילנו המשותף שלך ,שלי ושל
הפרסונה המאבדת מתבדחת לסרוגין הוא
מאה שבעים שנה במקובץ!
ואנו חולקים את השנים באורח כמעט שווה.
מריצים דאחקות? אנחנו בתורנות בבסיס |בקבוקים של עסיסֻ \ וטרניזטור קטן
פה מרעיש כחתן\ אז נא אל תתפלא,\אם באור לא מלא\ או טו טו המורל כבר עולה\?
אכול קנאה? אחול שלוקי ומניוקי?
חיים איטימיים? מלאך המוות רוקד לנו
טוויסט על רחבה בהירה! זוהי אינטימיות וזו טיבה.
השמש שוקעת,חברים,ומה שנשאיר אחרינו זה מה שישאר!
או אולי נאריך ימים ושנים,ונקבל פרס,לעת גבורותינו
מסכת מטומטמת לבוגרי עממי כמו עמיתנו
האהוב חיים גורנישט?
אולי באמת עדיף למות כמו אבידן.
יהיה מי שיתקצב ביד רחבה את ההשתטויות הפומביות שלנו פה בבלוג ובאולם המוזיאון.ישכרו לכבודנו תזמורת סימפונית ושחקנים.
מוכר לך מאיזה מקום,אמיר? את המסלול אתה רואה?
והילדים קופצים לים על מנת שלא לחזור
אוי חוה אמנו חוה אימנו!הלא אם לא היית קיימת,היה צריך להמציא אחת כמוך, כמין רוח רעה,רוח שטות גרוטסקית המנשבת כאן ברחבי הבלוג.
וההשוואה עם דליה רביקוביץ ואבידן!
והמסעות לפריס ופירנצה עם המאהבים!
מתי זה היה? לפני מלחמת לבנון הראשונה או לפני מלחמת יום כיפור?
אז לחופש נולדתם? שיהיה כך,הכל היינו הך.
אני מאוד מכבדת את אלה שחושבים שגילם הצעיר הוא יתרון.
ערכו של אדם נמדד בהישגים שלו בחיים, במה שהוא הספיק, ובמה שהוא עשה בהם. לרבות אני, וכולל אמיר אור.
גיל צעיר עובר, וגם החיים עוברים, אבל מה אין כל סיכוי שבדרך הזאת, החיים אני מתכוונת, מישהו מכם יגיע למשהו. אנחנו חיים בתקופה שמקדשת את הגיל הצעיר ועימו גם השטותניקיות, הרחמים העצמיים, תחושת הכל יכול ומה לא, ועוד, ועוד…
אנשים כמוכם בדרך כלל גומרים בחיים אפורים, ממוסדים, חסרי חופש ומלאי בגידות, ובסיכומו של דבר בדידות ותסכול.
בדרך – כלל אתם גם מכוערים, חיצונית אני מתכוונת. רק שהמראה מתעתעת בכם, ונדמה לכם, זה רק נדמה לכם, שיש לבורות שלכם, להתנשאות על לא מאומה איזה יתרון.
שבדרך כלל הוא בטל בשישים.
אז ככה, גברים אני יכולה להשיג גם היום, בכל גיל, בכל מראה. וכך גם אמיר אור. ובדרך כלל אני גם משיגה אותם, מכניסה אותם למיטה וזורקת, בשיטת גבר הולך וגבר בא. ואני מניחה שאמיר מסוגל לאותו הדבר.
אבל אתם, ניתן למוזיאון הזמן להצעיד אותכם בשיירות של אבל. כי אם אנחנו צריכים לגדל דור שאינו יודע כבוד מהו. וקודם כל כבוד לעצמו – מזה יוצא כל היתר.
אז עדיף לרוצץ את ראש הנחש עוד באיבו.
סופר כתב פעם – "תמות צעיר ותהיה לך גוויה יפה"
בפרס הטמטום כבר זכיתם מזמן- עכשיו תנציחו את עצמכם לעד במוזיאון הזמן עם גילכם הצעיר, שאינו יתרון למאומה,
מעבר לכיעור, לרשעות, לפחות ירשמו את שמכם ברשימת הנופלים.
ובכן, אתם יודעים. אני אינני מישהי שמקדשת את החיים בכל מחיר. עדיף שתהיה לנו חברה איכותית מאשר, דומן אשפתות כמוכם.
בדקה דומיה!!!
שלכם, בדיעבד.
חוה
אמיר, אין מה למחוק.
אני בשיטת חנוך לנער על-פי דרכו!!!
אתם הבנתם את זה?
את צריכה דחוף פוסט דוקטורט בהבנת הנקרא
תגידי,את מי מעניין חיי המין שלך אחרי גיל חמישים? מי בדיוק נדפק ומי נזרק? לפי שברי הביוגראפיה שאת מפזרת פה בבלוג של אור המצב הוא הפוך.
בגלל שהיה נדמה לך שאור נותן יותר מדי תשומת לב לסיגלית ביימת פה התאבדות מפוארת.
ואולי יש כאן בעיית זיכרון אקוטית?
להזכיר לכם,
יש לי בן שלקה במחלת נפש בצבא בכלא ארבע. הוא מקור לדאגה בלתי פוסקת. איזה סיגל ומה סיגל, מה הקשקושים האלה וזיבולי השכל
למי שהציע קורס בהבנת המקרא, זו בדיוק הבעיה שאתם אוספים שברי דברים, מה שמעיד על חוסר אינטיליגנציה, על קישורי לא רלוונטים, בלתי קוהרנטים. לדברים כאלו הסבלנות שלי מאוד קצרה. ונכון, אני ממציאה דברים על גברין
עכשיו – זה בסדר? מקווה שכולם מרוצים.
חבל להמשיך את הדיאלוג הזה.
איש באמונתו יחיה.
אני את עצמי מכירה.
וזהו הגעתם לרמות של תת – רמה.
תשארו שם.
ובאמת אם זה הדור שאנחנו מגדלים
עדיף שהוא ישמש בשר תותחים
וברוך שפטרנו.
ואתם -.
אגב, בפוסט הבא אמיר בדיוק כותב על
שכמותכם.
להזכיר לך
שכלא 4 מקום מגונה מאוד,זה נכון
אבל צריך ראשית לכל להגיע אליו
ויציבות המוסד האמהי- סתאאאאאם
והגברים החולפים בטיסת נדנדות מעל ראש הפעוט מחדרה של האם-סתאאאם,הרי יכולים פה להשיג כל גבר שרוצים ולהשליכו-והמביא דברים בשם אומרם…
בקיצור,את יכולה להמשיך ולהטיף מוסר
תפל לכל נמוכי המצח בעולם החוטאים
והלוקים בהבנת שירתו וגדולתו של האור.
את הרי דוקטור!
באמת די.מה עושים עם הבחילה?
להזכיר לך
שכלא 4 מקום מגונה מאוד,זה נכון
אבל צריך ראשית לכל להגיע אליו
ויציבות המוסד האמהי- סתאאאאאם
והגברים החולפים בטיסת נדנדות מעל ראש הפעוט מחדרה של האם-סתאאאם,הרי יכולים פה להשיג כל גבר שרוצים ולהשליכו-והמביא דברים בשם אומרם…
בקיצור,את יכולה להמשיך ולהטיף מוסר
תפל לכל נמוכי המצח בעולם החוטאים
והלוקים בהבנת שירתו וגדולתו של האור.
את הרי דוקטור!
באמת די.מה עושים עם הבחילה?
אם בת מחזור של דני מוג'ה את,
יש לך הכבוד לנשק את גיל 60 מהצד האחורי.
ואם את יכולה להשיג כל גבר בכל גיל –
אז את באמת תופעת טבע סכסואלית ולא סתם איזה דוקטור לספרות.
בהדרת כבוד
בן מחזור של דני מוג'ה גם.
דרך אגב,אבא שלו פסיכיאטר קליני,ולא בכדי.
דני מוגה היה הגאון של הכתה, והיו עוד כמוהו שהיום הפכו מפורסמים בדיוק כמו אמיר אור.
ונכון, אבא שלו היה פסיכיאטר קליני. אז מה?
זה רק אומר שאני תמיד בוחרת את הטובים ואת האיכותיים ביותר, וביניהם אני נמצאת. בדיוק כמו אמיר אור. הרי כל הדיאלוגים כאן החלו מקנאה. אבל כבר דברתי על זה.והבחילה – והשנאה העצמית – מעצמכם.
קלעתם בול.
והדיאלוגים שלו עם סיגל מקסימים בעיני.
לפחות הדור שלנו היה שווה משהו
ואתם.
מישהו כאן קרא את הבחילה של סארטר?
סביר להניח שלא, אלא אם כן מישהו מן הקנאים של אמיר אור התגנב לכאן כדי עוד פעם ללכלך.
מה עושים – מקיאים.
לגבי גילי. כבר עניתי מה עניין גברים לכאן. עם החיים שלי עשיתי משהו ואתם – חוץ מלשפוך רעל.
ולא סתם נאמר הדור הולך ופוחת.
ולוואי והיו עוד אנשים כמו דני מוגה, דני טוגנדרייך, שגם אביו היה פסיכיאטר והיום הוא גניקולוג.
מישהו מחפש עוד אינפורמציה?
זהו בדיוק העניין שאני רגילה לאנשים איכותיים.
את השרשור של התכתובת הזאת כבר שכחתם.
אבל מידי פעם נכנס מישהו כאן ושופך את כל תסכוליו. ונכון אני דוקטור
ואתם?
כל הקצף הרי יצא על אמיר אור? לא.
על הנרקיסיזם שלו?
לא ככה.
זאת חכמה גדולה לכתוב באינטרנט. אין לי ספק שהיה מספיק גם במבט עיין, וגם בגילי המופלג שאני גאה בו להצמית אתכם ישירות.
לתארים נלווים עוד דברים אחרים.
באשר לדני מוג'ה – הלוואי שהיו עוד רבים כמוהו וכמו אמיר אור במקום תשפוכת זבל כמוכם.
אל תנופפי בתוארים ובהשכלה.מעבר לשרשור אסוציאטיבי פרוע ומופרך אינך מפגינה שום ידע ממש – לפעמים ידע אקלקטי ושטחי
הנובע מקריאת מדור הזוטות של העתון.
ולא להגזים.דני מוג'ה רחוק מלהיות מאור הדור אפילו בשטח של עצמו,ועל הצלחתו וערכו כשחקן קולנוע ותיאטרון – נו,
יותר טוב שתיקה
אבל בהצלחתו להתברג לכל ועדת תקציבים
הוא מעמיד בצל אפילו את פטרונך שאנו חוסים בצילו – בזה יש להודות מייד.
אני במקומך הייתי נעזר דחוף בהורים של החברים הכי טובים שלי.
ותודה לאל שיש אינטרנט בעולם.אחרת,איך היינו עומדים מול קסמך הנשי עתיק היומין? היינו ננזלים מייד והופכים להיות שלוליות (אם לא למעלה מזה)
האינטרנט הוא הצלתנו היחידה והאחרונה מפני חרונך האוהב.
ובאמת,איזה סכסאפיל יש למשוררים זקנים?!
תענוג לדבר עם כולם בגובה העיניים בבלוג הזה. גם אנחנו יכולנו, אבל בחרת בדרך אחרת.
שנה טובה, ממוש.
לשם שינוי – הסכמה מלאה.
הרוח הרעה המטפשת ומנוולת את הספרות כבר כאן.
לא נוכל לעצור.לכל היותר נוכל להצטרף
לחגיגה או להפנות את הגב ולכסות את הראש בפרקי אצבעות מלבינים.
ושום דבר כאן לא מקרי או סתמי.אפילו התגובות של חוה כאן.
לא עכברא גנב.חורא גנב.
ולא יעזור אם נדבר בגובה העיניים,השיניים,הברכיים או סוליות הנעליים.
אז שתהיה שנה טובה,למרות שהשנים הופכות להיות גרועות בעיקביות לא מפתיעה.
קוראי הנאמן, הפכת לליגיון? בטרם אמחק את כל האהבה שהיבעת כאן, למה שלא תשקיע את מרצך בלנסות לכתוב משהו בעל ערך?
קדימה,תמחק.אני במקומך הייתי מוסיף עוד כמה מחיקות טובות.
ולכתוב ככה קונץ פטנט יצירה בעלת ערך? את האמנות הזאת אני מותיר בידיך.
קבל בלעדיות.גם על היצירות בעלות הערך שנכתבות ומתפרסמות כל בוקר וגם על התגובות המתעלפות בערב.
לילה טוב ומחיקה נעימה.
דעתך שווה מעט מאוד ידידי. הקנאה אינה יועץ טוב. לילה טוב והרבה אהבה.
אתה מייחס חשיבות קצת מופרכת לקנאה.
תן לי בטובך את הפררוגטיבה לקנא בסופרים
שיש להם ערך של ממש.
למרות שאין להם סיוע צמוד של חוה זמירי דוקטור לספרות .
חלומות פז,ידידי רב הוותק.
אתה עוד פה? לא ינום ולא יישן 🙂
ואתה באמת חמוד. אילו היה בעיניי משקל כלשהו לדעתך, הייתי אפילו מקבל זאת כמחמאה.
אמיר
אני שמחה על התערבותך.
כבר אין לי שום מושג על מי יצא הקצף – אני משערת שעליך. ועל הערכתי אליך.
ובכן, אין לי מושג אם שווה למחוק את לזות השפתיים הזאת. אולי כדאי להשאיר לדראון עולם, את כל הבורים ועמי הארצות.
באשר אלי למדתי מאוד לחבב את סיגל.
ועוד, גדלתי על דור אחר לגמרי. לא הייתי משוחרי נתן אלתרמן, גם לא ברנר, ולמען האמת הספרות העברית לא כל כך הזיזה לי. מה שכן בשנות השבעים והשמונים נתנו פתחון פה למשוררים כמו אבידן, רביקוביץ, הרץ ויונה וולך, שעימה היו ראיונות מרשימים בערבי שבת.
אז ככה, את דוד אבידן הייתי רואה הרבה בבנין גילמן באוניברסטית תל-אביב הוא היה בתקופת הפריחה שלו והיה סנוב בטירוף וזה היה מרגיז. וולך פשוט היתה יפיפיה אמיתית, פרובוקטיבית ומעניינת, ואין לי מושג אם הרבה משיריה יבינו בעתיד. את דליה רביקוביץ תמיד אהבתי – אבל תמיד.
אחר – כך לקחתי קורס אצל נתן זך בחיפה. השירים שלו, העומק שבהם עשו לי המון דברים. ראיתי אותו אישית והיתה לו חדות עין ורגישות אישית בלתי רגילה.
בכלל לספרות העברית די התוודעתי כאשר הייתי מורה ועברתי מספרות משווה לספרות עברית – כי לא רציתי לעשות עבודת דוקטורט בשפה שאינה שפת המקור שלי.
ישבתי יחד עם דוד גורביץ – שהיום הוא ד"ר לתקשורת בשורה הראשונה אצל פרופ. שאנן. הייתי הבטחה של החוג לספרות משווה – אבל עברתי לספרות העברית – ועדיין לא התחברתי לכל הקורסים.
אני יודעת שההתחלה שלי כאן בבלוג היתה גרועה. ואפילו פרועה. ולאט לאט התחלתי להתוודע לשירים שלך שפתחו בעיני עולמות חדשים.
יש שירים שאתה מעלה, כאשר אני בודקת בגוגול, לגבי תרבויות שונות. לא תמיד אני מסכימה עם כל דבריך, אבל
אמרתי לך כבר פעם, שפתחת כיוונים חדשים לחלוטין בשירה העברית והישראלית. יכולת כתיבה נדירה בדיוק. עצמת רגשות מפתיעה. נוכחות בלתי רגילה. מילים בצרופים מפתיעים ומשובחים- דמיון מופלג ללא עכבות, אלא עם עריכה מחושבת. כאשר אל כל שיר אפשר לצלול.
נכון אני כותבת תשבחות. אבל אני רואה עין בעין הכל. אני יודעת שהבלוג חשוב לך וזה בסדר מבחינתי – יותר מבסדר. אני יודעת שאתה מטפח משוררים צעירים, ואני יודעת שאתה מחזק ידי מוכשרים.
אולי איני צריכה לכתוב את זה – אבל יש משוררים שהיו מוכנים לשלם לי כדי שאכתוב עליהם מאמרי ביקורת – אבל אין לי אפשרות לכתוב למקומות שאיני מתחברת אליהם.
מבחינת יכולת כתיבה ועולמות חדשים פתחת בפני עולמות ומלואם. אין בכך כל הערצה ובטוח שלא עיוורת. מאותו הזמן בו ראיינתי אותך גדלת וצמחת לתפיסת עולם שלימה בעניני כתיבה.
למה אני כותבת את זה – כי ככה אני מרגישה, וכן אני בהחלט מודעת לערכי, במיוחד בענייני ספרות.
אז לקראת השנה החדשה, מה שאירע כאן רק משקף את כל מה שקורה בחברה שלנו. במילה אחת פשוטה – רוע לב. מה לעשות הגענו למצב שבה בישראל יש אנשים שהם פשוט רעים.
למה עניתי – לא יודעת. התרגזתי והתעצבנתי מאוד – כי הרוע הזה אינו יודע גבולות – ואולי רק שירה כמו שלך, מצליחה להעביר בי רגעים קסומים של נחת.
אני יודעת – אתה תגיד לי תודה וזהו.
אבל יהיה זה משקל נגד ולו במעט לכל מחרחרי ריב ומדון באשר הם פשו במחוזותינו וגם השמינו ובעטו.
שנה טובה לך אמיר
חוה
חוה, תודה על האמון והכוח. שתהיה לך שנה של שמחה, משמעות, ולב מלא.
לאמיר,
הוזכרו כאן תקציבים. אז באמת למדתי בכתה אחת עם דני מוג'ה, טוגנדרייך, ועוד כאלו שעשו חייל.
כבר כתבתי לך בעבר, הורי אנשים אמידים ביותר, ואפילו יותר מכך. למעשה אבי מליונר בערכים די גבוהים.
גדלתי בבית מאוד עשיר, בהם קנו ספרים לפי מטר. אצל דני מוג'ה בבית, למשל, ברמת – גן היו שטיחים פרסיים מהוהים, לא כמו אצלנו בבית, (השטיחים הפרסיים והסינים היו חדשים, בשביל הרושם, בשביל להוציא את העיניים) וספריות עם ספרים מקיר לקיר.
אולי אמרתי לך פעם שכתבתי ספר וזרקו אותו במסגרת ההליכים המשפטיים שעברתי. למדתי אז לכמה רוע, אטימות, בורות יכולים אנשים להגיע. למדתי את זה על הבשר, ולהגיד שאני מופתעת – לא. למעשה, כל השכבה שלנו בבית הספר היסודי ברמת-גן, אגב ליד גן אברהם, אם אתה מכיר את רמת-גן – באו מבתים עשירים, חלקם יותר תרבותיים, וחלקם מתעשרים חדשים כמו אבי.
למה אני כותבת לך את זה? מזכירים כאן תקציבים, וכדאי להתחבר לאנשים עם תקציבים – נושא שעולה ועולה.
אז ככה – אני בחלתי בכסף, ראיתי כמה הכסף משחית, באיזה צורה הוא יכול לגרום ריקבון מהשורש לאדם – הסגידה לכסף ככסף מתועבת בעיני, – ממש כך.
היה לנו סלון ענק. בר משקאות מכל טוב, פטיפון לפני כולם, דירה ענקית. החברות היו באות אלי. היו גברים שחיפשו אותי, כי לאבא שלי היה כסף.
בגיל מאוד צעיר זה הפסיק לדבר אלי. מגיל צעיר ביותר ברחתי מן הבית העשיר הזה אל הטבע, אל הכלניות, הרקפות, הצבעונים שצמחו על הגבעה שליד הבית. כסף מעולם לא עשה לי טוב. הוא אף פעם אינו סמל להצלחה בעיני.
זה היה וזה נשאר ככה עד היום הזה. במהלך חיי ראיתי כמה כסף מוציא אנשים מגדרם, ועד כמה חלולים הם יכולים להפוך בתאוותם לכסף.
צוחקים כאן על הדוקטורט שלי? זה לא התואר, מאחורי זה עומד עולם ומלואו שאי אפשר לקנות אותו בכסף. רק בהשקעה מרובה, של שעות, של ימים ושל רצון לברוח מתאוות לכסף לשמו, שנותנת תחושה של כוח כוזב.
יש לי חיים מלאים, אבל על אמת. זה לא רק ספרות, זה הרבה דברים מסביב. גם לאלה שיש להם דמיון מאוד פורה על האמהות שלי, על החיים הפרטיים שלי. ידע מקנה עצמות פנימיות שלכל המחרטטים כאן אין ולא יכול להיות שיהיה להם. התחושה היא שאתה עושה להם
פו…. והם כמו עלה נידף ברוח.
אז לאחר הוידוי הזה, ולא הייתי בהודו, וגם לא ביוון. רק נשאר לי לומר לך
אני מאוד מקווה שתמשיך בדרכך זו עם מצפן פנימי – חרף כל המלעיזים, ממציאי הספורים, המשמיצים – אבל באמת, לכל אלו שאורבים בדרך כמו משחרים לטרף, כמו טפילים שמגרדים ומגרדים לבסוף בבשרם.
ואיני מתכוונת למין, אלא לכיוון, למטרות, לתכנים שאנחנו יוצקים לחיים שלנו – כל עוד נשמה באפינו.
ועל כל אלו
ואידך זיל גמור……
חוה
שנה טובה
וגם לדוד גיבור אשר על המשמרת
מאיתנו,העומדים בלילות
לדי הרבה סופרים היה סיוע ממני.
עיין מאמרים , אם תוכל להבין את השפה, בענין יצחק אוורבוך אורפז – חתן פרס ישראל.
עיין מאמר בעניין יורם קניוק.
או אפילו א.ב. יהושע, ריימונד קארבר, מיכל גוברין, ציפי שחרור, אורציון ברתנא,
פרופ' דן מירון ואח'.
עמליה כהנא כרמון ועוד רבים.
תדיר כתבתי את דעתי האישית ולא סטיתי ממנה מטר.
אמיר אור – נמצא אפוא בחברה טובה.
שלא לדבר על דוד גרוסמן ועוד אחרים.
אלא מאי, כדי להבין את השפה בה אני כותבת- מגזינים לספרות באמת שלא יעזרו לכם.
שהרי יש לכם בעיות לצרף משפט אחד לריעהו.
אגב, בפירנצה לא הייתי מעודי.
בפאריז הייתי לגמרי לבד.
ולא צריך סקס אפיל כדי להצמית אנשים.
צריך בדיוק את מה שלכם אין לא אישיות. ולא שום כלום מעבר לזה.
בזה הסתיים הדיאלוג, כפרות – כל השטויות ששפכתם כאן. אני מציעה לחזור לכתה א' להתחיל ללמוד בצורה מסודרת וגם להיעזר במורים פרטיים.
צריך ללמוד והרבה, ולא לרצרץ כאן כבמדור רכילות.
יש עוד למישהו מה להגיד על תפקודי כאמא, על גילי, על ידיעותי, על אמיר אור? כי משהו באמת השתבש לכם בדרך.
וכנראה שזהו מעוות בל יתקון!!!
כולנו,סופרים כבני אדם,אם כבנים ועם
כחוסי מוסד פסיכיאטרי מודים לך
ומשתחווים עמוקות
איננו עומדים לא מול אישיותך הספיציפית ולא מול נשיותך
וגם לא מול אמהותך החד פעמית
כפי שכל זה משתקף בבלוג-
גרוטסקה עילאית,בורלסקה בסגנון אלפרד ז'ארי.
את אמא אובו אמיתית וטוטאלית.
ולגבי גילך וידיעותיך – מה אנחנו
יודעים?
אנחנו יכולים לשפוט רק על פי הכתוב בבלוגץ
ולא היית בפירנצה! לא במהרה יתאוששו
גברי פירנצה וסופריה מן האבדן.מתוך המתנה כוססת הם מגדלים כנפיים של ציפור – ברגע שתאמרי להם,עוף דודי.
שלך –
המעריצים של הגרופי החד פעמית בתולדות הספרות היוונית
ברצוננו להודות כאן לחוה זמירי בר
בלעדייך,חוה יקרה,היינו כולנו אובדים בכאוס חסר זהות ומיקוד.כברווזים מלוקי ראש היינו,כולנו,עד שקמת,אם כל חי,עד שקמת,חוקרת ספרות וגרופי בישראל.
את צימחת לנו כנפיים (ומלקת לנו את הראש)
ובאנו על החתום (ב)יצחק אורפז,דוד גרוסמן,עמליה כהנא כרמון,אלפרד ז'ארי,סמואל בקט,סופוקלס ,אוורפידס,
ג'ויס קפקא טימה והשונמית משיר השרירים .
חוה, שנה נפלאה שתהיה לך. למרות ששמרתי על שתיקה כי לא לכבודו של אף אדם לדבר עם אנשים מהסוג העלוקתי הזה ובמיוחד מכיוון שנכמרו עליו רחמיי החלטתי לפחות לספר לך עם מי את מתכתבת כאן וזאת מכיוון שכאשר אדם מתחבא בחסות האינשם שלו, הוא מרשה לעצמו לשפוך את כל תוכן המעיים שלו מארוחת החג ולומר את האמת, הייתי סקרנית כמה נמוך נמצא באנשים שנוהגים להתנשא לגובה חצי מטר בכל הזדמנות. ובכן, מר אמנון נבות המתוק נתן הופעה מרהיבה בנבזותה. הגברבגר הצעיר של קריאתך הוא בן גילך במנין השנים , אבל עם הגיעו לגיל חמישים הוא נתן לגיטימציה לנפשו המתפוררת להתיצב בפרונט ומאז הוא איש זקן וממורמר שמסתובב בבלוגים של אנשים רבי שם ופועלים ומקשקש בטוש שחור שפמים לכל היפים והאמיצים. בשעות שהוא לא כאן (וזה כמעט אף פעם, למרות שלטענתו חחח אין לו מחשב) הוא רואה סדרות ריאליטי כמו האח הגדול ומקנא במנחם בן תוך שהוא יורק קליפות גרעינים על המסך. יש לי אבא מאוד דומה לו, גם בכיעור החיצוני…(ראית אותו פעם?) וגם ב"יופי" הפנימי. מה שהוא עושה לך איננו אישי, הוא מנסה להראות לאמיר כמה שהוא שנון וחזק על חלשים. לא אתפלא אם זה הוא שביקש מאמיר " תעשה לי ילד" צחוק צחוק וחצי רצינות…האיש באובססיה.
אותי תכף הוא ישאל על אוסיפ המוערץ שלו ואחר כך יקרא לי בהמה טיפשה (על הדמיון לאבא שלי כבר סיפרתי לך?), אנשים כאלה בדרך כלל נהגתי לאכול לארוחת בוקר עד שהרופאה הסבירה לי את הסיבות לבחילות הבוקר. מאז בתפריט שלי יש רק אנשים שהם בני אדם, בעלי חוט שידרה יצירתיים ואינטלגנטיים בנשמה. מכאן יוצא שאני מגיעה למחוזות היצירה אבל לא מתפשרת על הנפש. ליוצרים מתים יש הקלות לא מפשפשת באישיותם שהייתה אלא מסתפקת באהבתי ליצירה למרות שרוח שנושבת מהמילים מספרת לי מי הם ומתברר שהחיבור הזה לא מאפשר לי להתחבר ליצירות של גנבים, פושעים, מיסדי כתות או פחדנים בלי חוט שידרה. על המתת הזה שלי לא הייתי מוותרת לעולם וגם לא על היכולת לשמוע ולראות את הכותבים. הנה לך אמנון נבות.
לפעמים מופיעים כאן גם חבר'ה מתוך הבננות של היום וגם גברת מהבננות לשעבר, לכל קינאה יש צליל. אל תתאמצי לדבר איתם ואם תרצי תשאלי ואספר לך מי הם. הכל נמצא בצליל שברווח שבין המילים ואני מאזינה מצטיינת.
אז שתהיה לך שנה נפלאה והרימי עינייך מהרפש שבתגובות אל השמים שבשיר.
לאחר שנפתרו כל בעיות האמהות הטוטאלית של זמירי אנו חולפים ביו טיוב לבעיית האבהות של סיגלגל
אבא שלה אשם בכיעורו ; הוא רואה האח הגדול במקום להתעמק בכתבי בתו באינטרנט.
אין סליחה ואין מחילה! והוא גם הרבה פחות נאה הדור בהשוואה ל…לא חשוב.
גרעינים? על המסך? ישמרנו האל!
והסבא , מה אשם הוא?
חצי שעה לקח לך לחשוב על תשובה? שיחקת אותה!יש!
כמו שאמרתי לך חווה, בכל זאת נכמרו רחמיי וגם בעת התגובה שלי הייתי חייבת להשאיר לו פירור שיוכל "להכנס בו (בפירור) באמאמא שלו" אז פרוייד עשה את העבודה והוא מחפש אצלי תסביכים. חחח. גדול.
ואתה אמנוניוש, אל תדאג (דאגות מוסיפות קמטים) ישאר לך מספיק זמן לפתי-בר ותה. "תזרום אחי, תזרום":)
ואגב אבא שלי (מתה על פרויד אריקסון ופיאז'ה), כמוהו כמוך נתקעתם בשירת שנות השישים ואין לכם מושגי המשך מאז, רק שלו (אבא שלי) אין מחשב, וטלויזיה זה "מוקצה".
מה שהוא (אבא שלי) עושה במקום להסתובב כמו דרדס בבלוגיות זה פשוט לשיר עם נחצ'ה ושרל'ה שרון. יאאאא.. אולי תנסה גם?
אבקש להודיע כי מעולם לא היה לי מפגש
פו"פ עם גברת ששמה סיגל – או מפגש לצרכי היכרות אינטימית כלשהי בשני העשורים האחרונים.
בכל מקרה ועל כל מקרה הריני מתנצל
מאוד שלא נמצאתי ראוי לה – אשמתי היא ללא ספק,ואני משוכנע בכל לבי
שימצאו תיכף ומייד עשרות אם לא מאות
זכרים שיקלעו לטעמה ויעמדו בתור למקפצה כי לא אלמן ישראל אלא אלמנה
מבוקשת היא.
אני תקווה שעשרות ומאות מחליפי נוטפי שירת שנות האלפיים יקהו במקצת את טעם האכזבה שהסבתי בגין אי נאותותי הפיזית וגילי המתקדם והתנהגותי האינטרנטית הנלוזה בריבוע
ואת אביך מולידך,אנא,הוציאי מהמשוואה למרות אי רנטביליותו הרוחנית.
ומודה ועוזב
אוי טאטא זיסר!
אמנון זיס, 45 דקות לחשוב על תגובה וזה כל מה שיצא לך? נסה שוב, אני כאן בשבילך 🙂
כנ"ל
לא אוכל לעמוד בזריזות שבה את עוברת מתנוחה לתנוחה
(כמאמר ויזלטיר בשיר ישן משנות ה=60
)
קצת מקרא בת.ס.אליוט,אולי,לשיפור
מצב התרבות?
אולי ביקור אצל אבא בבית אבות?
קצת תגובות רלוואנטיות לשירת הבלוגר הרב משימתי?
מסטיק?
איזה דייט מתוק באינטרנט?
לילדים יש סידור שיאפשר לך להשתולל קצת,במוצאי ראש השנה?
פאב שכונתי שיורה וודקה אל תוך הגרון?
משהו?
הכל פתוח והשמיים מהם נופלים הילדים ומתרסקים הם הגבול (ועיין ערך: הדוקטוריצה לספרות)
תעשי חיים,ממני,סבא
לסיגל,
תמיד למדתי לאהוב את מה שאת כותבת.
ברי לך שאני גם מודעת מדוע אמיר אוהבת את הלך המחשבה שלך. ואכן הערכתי לך נתונה כבר מזמן.
עצם העובדה שלכאורה אני מקנאה בדיאלוג ביניך לבין אמיר אור הרי היא מופרכת מיסודה.
נכון, אנחנו חושבות אחרת לגמרי. אבל זה הענין בדיונים ספרותיים, היכולת לשתף פעולה מכיוונים שונים.
ובאמת, הדיאלוגים ביניך לבין המשתתפים וביניך לבין אמיר אור מרעננים וחביבים ביותר בעיני.
עכשיו, באשר לאמנון נבות, הוא אינו נחשב הרי. אני זוכרת את הספר שלו טיסת מכשירים – שבו כמדומנתי הוא ניסה ללכת לכיוון של אבידן.
ובכן, הספר נחל כישלון מוחץ ובוז… מוחלט. הוא לא התקבל והוא נגנז ומאז נגנז גם אמנון נבות, שתדיר היה שם ותו לא.
אבל מאחורי נבות המסכן אבוי!!! עומד גבריאל מוקד. ובכן, בשעתו יצא לי לדבר בטלפון עם אדם נפוח זה.
הוא נשמע כל כך נפוח וכל כך דוחה עד שסגרתי את הטלפון בבחילה ללא כל רצון להמשיך את הדיאלוג עימו הלאה. השיחה היתה לבקשתו של אורציון ברתנא.
ועוד, מה אספר לך, הרי ישבתי בספריה ימים על גבי ימים ואתם טוענים שמוקד מבין בפוסט סטרוקטורליזם, וכמו כן גם אמנון נבות.
ובכן בוקי סרוקי אחד גדול. אכן, נתקלתי בספרו של מוקד בספריה בנושא. הספר נכתב ונקרא בדיוק כמו האיש.
נפוח בכתיבה, מלא חשיבות עצמית, דוחה ואינו מוסיף מאומה על כל מה שקראתי וכל קריאותי היו בשפה האנגלית. ובכלל מביקורת הספרות בעברית לא יכלתי להביא מאומה. משפטים ארוכים, דלי תוכן, חיקויים למחקר הצרפתי ואמריקאי.
אז ככה את הדוקטורט שלי למדתי על מלגות הצטיינות. הוא קבל אישור הארכה לחמש מאות שלושים ושש עמודים ועבר בהצטיינות.
באשר לביקורת הסיפרות בעברית היא שמשה עבורי ללעג ולקלס יחסית לדברים שנכתבו בחוץ. עכשיו אולי תספרי לי על הדלפון, הנפוח הזה גבריאל מוקד – והזקן גם ובן טיפוחיו הגרופי שלו שנתלה באחרים אמנון נבות. אני באמת רוצה לדעת חוץ מהתנפתחות עצמית, פולשנות, קנאה, שנאת הקהל ובמיוחד אנשי הספרות – מה ערכם היום.
והרי גבריאל מוקד כותב בברור שהוא יודע שהוא שנוא. לאמנון נבות זה עדיין לא חדר למוח.
אבל השיבושים שלו שמופיעים כאן באינפורמציה שהוא ממציא שלא נכתבה ואין לה שחר ובסיס, הוא מדבר על מוסדות לבריאות נפש.
ובכן, השגת גבול, מציצנות, קנאה חולנית וידע מוגבל, חוסר הבנת הנקרא.
באמת – אל תגידו לי שאמנון נבות יודע מה זה פוסט מודרניזם ואל תזהירו אותי, כי בינתיים גם ראיתי את יכולת הקריאה שלו שאינה מסוגלת לצרף משפט אחד למישנהו לתוכן ממשי.
אז ככה סיגל. חשדתי אבל תודה לך על שהארת את עיני והוצאת את הדברים נכחה. כך יכלתי לכתוב בצורה נהירה.
ונאמר שתינו ככנופיה אחת בוז…..
ועוד פעם בוז….
לחדלי אישים שעבר זמנם ובטל קורבנם מזמן. הייתי באמת רוצה לראות שמישהו היום יתן איזו במה לאמנון נבות.
ועוד משהו, טוענים שגבריאל מוקד נלחם בעזרת הדור הצעיר בהליקון ובאמיר אור.
ובכן, בעודי יושבת בפאב/קפה בלילנבלום תל-אביבה נכנסו חברה צעירים וחלקו פלריירים מן עתונים, בבטחון עצמי שיש להם פטרונים בספרות. אז זוהי המלחמה נגד אמיר אור.
ובכן פתחתי ארבעה עמודים ענקיים, לאחר שקראתי זה היה אפילו מתחת לבוסר. אפילו עפיפון, טייארה אי אפשר היה לעשות מהם. כל כך נמוך, כל כך חסר ערך. לקמט, לזרוק לפח, ובמקרה הטוב להרטיב ולנקות חלונות.
ובכן סיגל יקירתי – מאמי שלי ועל אמת. בתוך עמי אני יושבת. ולמה שנעשה במחוזות הספרות אני תמיד קשובה.
שנה טובה לך סיגלי מתוקה.
ולך אמיר אור, יהיו דברי אלו המשך למחמאותי אליך.
וברוח – אנטי-מחיקון של נתן זך
נתן לדרדס נבות להשתגע עד שיחדל. כי באמת מה יש לו כבר לחדש?
בי, שלכם מכל הלב
חוה
סבתא חוה,למדת להעריך את מה שסיגל כותבת?
משהו חדש?
בפעם הקודמת שסיגל כתבה איימת בהתאבדות והזמינו משטרה
סיגל,כל הכבוד.שיסית את האומללה
בדחליל נבות {שבטח לא יודע כלום מהעניין)
ועכשיו את מתגלגלת מצחוק בפינה שלך.
נקמה מתוקה ומצחיקה שזולגות הדמעות
מעצמן.
לחווה זמירי-בר,
לגבריאל מוקד יישמר מקום של כבוד בספרות העברית כמבקר ספרות וכעורך כתב-עת.
גם מקומו של אמנון נבות כמבקר ספרות וכסופר לא ייפקד.
במטותא ממך אם אתה כבר מייצג אותו כאן, אולי תבקש ממנו שישוב לכתוב עמנו רצוי עם ציטוטים מטפטפים מספרו האחרון.
אין כמו קצת צחוק טוב.
מהצופה מהצד בהנאה.
מודה בכל סעיפי האישום ולא מדקדק
בקטנות.
ורק דבר אחד קטן – וישמרני האל!
מעולם לא הייתי אחד בסדרה אינסופית של גברים
החולפים על פתחו של פעוט בבוקר שתחתונים לבשרו (במקרה הטוב)
כך שאיני אשם ולא שותף לאישפוזו
פעוט שגדל במוסד פסיכיאטרי.
את זה אתן הבנתן,עלמות יפות וזוהרות כסיגלית וכחווה אמנו?
עוד הסברים?
קצת שירה לקינוח? אולי איזה ניתוח
פואטי?
לרשותכן תמיד.
הייתי אומרת שזקנתו מביישת את נעוריו אם נעוריו לא היו מבישים גם כן. ואני מספיק זקנה לזכור אותו מנעוריו בקטעי חיים שאפילו הוא עצמו העדיף לשכוח , וכנראה אינו זוכר.
גם בלעדי אתה אבוד.
מה יש לדבר.
מה לך להתלות באילנות או באנשים אחרים ולמה בכלל אתה מדבר בשמם?
תגיד, מישהו מהם בכלל היה נותן לך במה, איזה מקום קטן לכתוב?
ואם היית כותב איזה ערך היה לזה.
אז זהו מאמי מצ'עמם לך, אף אחד לא רוצה אותך, אז אתה מתגנב לכאן ומנסה לזנב בקצוות, כמו עמלק.
גילנו המשותף, לא גילנו המשותף באיזה חשבונות מטומטמים את מתעסק ומציץ לחדרי מיטות של אחרים.
למה, והרי זה ברור – אפסו הבמות בפניך. חדלו. כל משתין בקיר, אפילו לכיוון שלך אינו מכוון. וכל העיוורים והפסחים שנואי נפש דוד הם, ובחינתנו: כלך לך מכאן שרץ – תשומת לב תחפש אצל זונה מזדמנת. תמורת שלושים שקל איזה מסוממת תמצוץ לך את מה שאין לך, ומה שנמלק מזמן, לרבות הראש, ומה שמתחת.
תגיד, יא פסיכי, מה אתה מחפש כאן, ובגלל, תוריד את הידיים שלך מכולנו. למוח איני מתייחסת , כי פשוט אין.
אמיר נתן לך פריבילגיה של כאב בצים. ואם אין ביצים, וזה די ברור, כמה עלובה ההתעלקות שלך כאן – הכאב הוא בנשמה לא ככה?
אז אפשר לנעוץ בך ידים צפורניים ,מילים, וכאשר תרחם על עצמך בסתר מה שאתה עושה כאן די בגלוי.
תזכור שזה היינו אנחנו.
אתה יודע, גם להילחם צריך לדעת עם מי
אתה, חביבי, טיפסת על העץ הלא נכון.
אם בכלל נשאר איזה עץ בשבילך.
חוה
צנני,חוה,צנני.
זה לא שיש פה איזה בן שלקה במחלת נפש
בכלא 4 ?
הלם חשמלי או הלם אינסולין?
ה ד י ל מ ה
לאלו שצעקו זאת נקבה
כאשר כתבתי על אימפוטנציה והרי התכוונתי לנבות כל חבר מרעיו, ומגיביו בצורות שונות.
למה אתה לא עונה לעניין.
מה הקשר של הבן שלי לכאן.
מה אתה בכלל יודע, ולמה אתה או אתם ממציאים סיפורים על סיגל ועלי. מה קרה אין לכם מאומה לענות לעניין.
מעלילי עלילות וחורשי מזימות.
גם אני וגם סיגל בצורה הזאת שאתם כותבים וגם אמיר רחוקים הרחק מטווח ידכם. לירות באפלה זה ממש לא בריא, כי איזה כדור תועה עוד יתפוס אתכם.
דברנו על ספרות, לא על מעמדכם ושכמותכם בספרות לא.
מה אתם עונים חסרי ישע, המחזרים של סיגל הילדים שלי.
מה עניין שמיטה לשטויות שמרחתם כאן מקיר לקיר, ואתם מסרבים להרפות.
ובכן חבורה של פינוקיויים.
תזהרו עם כל בלוף, האף שלכם מתארף, תמשיכו למשוך במה שאין לכם אולי עוד תקלעו בול.
מה עוד מעניין, איך אתם קוראים את התגובות של סיגל בעיון ותופסים אותה דווקא בשולים. ואצלי. כן, עוד מישהו רוצה לדבר על הבן שלי, על האימהות שלי, על מה עשיתי לו ועם גברים כשהיה ילד? קדימה.
אבל מה זה לא יאפיל על העובדה שמקומכם אינו כאן, על הטפילות שלכם, ועל העלבון – שלכם כמובן.
תגובת האין כלום במכנסיים היתה צריכה להגיע כאן – אז תפסיקו לצרוח זו נקיבה. מה קרה – אין נשים שאינן מבינות מאומה במין, אין כאלו אימפוטנטיות, המגיפה בקרב נשים אינה פחותת ערך מאשר אצל גברים.
גרדו קצת עוד בשוליים, אולי בסוף תקלעו. אוספי רכילות, וטורפי נבלות
איחס…..
לד"ר זמירי היקרה
תביעתך דברו לעניין נגעה אל ליבנו,
אבל אנו חלוקים ולא יודעים מה העניין
שלשמו נתכנסנו.
אם הכוונה היא לעניין חרדת הפין
הרינו להודיעך שקוטרו המשוער הוא
שני צול לערך.
ואם שאלתך היא מה יש לנו במכנסיים –
הרינו מציעים לך את העניין כנושא לפוסט דוקטורט.
הננו משוכנעים שבעל האכסניה כאן ישמח
לשמש לך מנחה אקדמי על דרך ההראיה וההגדה גם יחד.
עלינו להעיר שמעולם לא צרחנו את מינו
של אדם משום שאנו מחוייבים בנשמתנו
לתקינות פוליטית בנוסח הישן.
העיסוק המרכזי שלנו הוא יחסת קניין
דקדוקית והרינו מסתמכים כאן בבטחה על מחקרו מאיר העיניים של פרופ' עוזי
חרוזי 'המצאת היאמבוס העברי' בשירת
דור ההשכלה.
לטוב ורע – אחותנו את.
בברכה
צוות החוג לספרות
אוניברסיטת גהה ושלוותה (מאוחד)
נורא מצחיק……..
תשארו שם. זה בדיוק המקום בשבילכם.
די להטריד. נמאסתם.
בלעדייך,חוה
כווווווולנו אבודים.
היה משעמם פה טיכו.
בין פריס ופירנצה –
הבדל של ממש
בפריס הן זהב
בפירצה הן קש
בפריז כל אשה ואשה – או ללה!
אבל כאן בפירנצה- לחם יבש בלי חמאה
הנשים –
הנשים –
הן עולות לי על כל החושים!
(1962 )
תודה, סבינה. התכוונת ל'אקסטרמיסטית'?
הכל מהחיים.
הי אמיר, חופש טוב או רע? בדיוק נושא דיון שהיה לי היום עם חברתי, שיחה על הצורך של אדם בכל זאת ולמרות כל ההצהרות, דווקא כן במסגרת. כאן בשיר פגשתי אדם חופשי ומאושר כביכול וזאת עקב פיטורין אולם כך יכולה הייתי לחשוב רק בהתחלת ההקריאה כיוון שהוא מדלג לו (ובעיניי דילוג נתפס כביטוי של שמחה) ובטח כשהכותרת היא "חופש",ואז גם מצטרפת ההתפשטות מהבגדים והעלה על הראש ולאחריהן, ההתחפרות בבוץ וההתנדנדות ברוח.
אולם, אט אט מצטייר לו סיפור אחר ואני מסיימת את הקריאה במחשבה: "התחרפן לו האיש".
אכן יש אנשים שחווים פיטורין כטראומה והאיש שבשיר חווה אולי באופן הדרגתי את השינוי, בתחילה הוא חווה את תחושת ההקלה ואת החופש שאני מתחברת אליו תמיד בעת יציאה לחופשי מעבדות העבודה, אולם בהמשך יתכן שהוא בכלל שוקל התאבדות כלומר חופש עד הסוף, מהעבודה, מהבגדים ולסיום מהגוף, שכן הוא מתקרב לשפת האגם ואולי אחרי טקס ההתאחדות שלו עם הטבע הוא היה קופץ למים.
רק שאז הופיע הברווז ה"שובב" שהיה בכיוון של ניקור באזור עדין שאולי הזכיר לו את היתרון שבלהמצא בגוף (ניקור בהחלט מזכיר את קיומו של האיבר קצת באופן כואב, אבל יתכן ועצם התזכורת הזכירה לו שזהו גם מקור לעונג, ואולי הוא כבר מתחרט ומחליט שלא לוותר על החיים (נו, ככה אופטימית שכמותי החליטה לקרוא את השיר), רק שהוא עדיין עם התשוקה לאבד חיים מהתכנית הקודמת ו"הברווז לעזאזל" שהוא מוצא זה האחד שמסכן את מקור העונג כך ש…עליו השלום, והנה לאיש שלנו יש עלה על הראש ואילו לברווז כבר אין סכוי לעלה נגד הגשם כי כבר אין לו ראש.
הסיום ממש גורם לי לחיוך גם אם הכוונה הייתה לזעזע במחאה על פיטורין, כיוון שהאיש שוב חוזר לאיבר המרכזי שגרם לכל התפנית בכוונותיו והפעם הוא חייב לעשות מה שאדם עם גוף חייב לעשות כשקר לו והוא ללא בגדים.
פיפי בטבע בעירום חווית חופש בסיום השיר, וחזרה למחשבה המרכזית שמסתובבת היום בתוך ראשי מיהו באמת החופשי?
תודה על השיר, אהבתי מאוד.
סיגל, קראתי את הפרשנות שלך לשיר.
ממש מקורי ומעניין איך שאת חושבת וכותבת. אחלה.
חוה
הי חוה, למרות ששלחת תגובה לפני, קראתי אותה רק אחר כך והוספת לי למחשבה על השיר שכנראה הוא באמת היה אפילו שיכור, גם מהחופש שנפל עליו וכנראה שגם דפק את הראש בשתיה חופשי חופשי. גם לברוז המסכן הוא "דפק את הראש" מה שמצד אחד מזעזע ומצד שני גם מבטא את תחושות האיש בעוצמה (כעס, תסכול, חרות לעשות כרצונו, אפילו מליקת ברווז לא ממש אושר גדול למרות שהמעשה מזכיר לו ימים יפים מהמושב בימים חסרי דאגות מלאי חפלות, כי לא נכתב "חופשי ומאושר" אלא "חופשי ומפוטר" וזה לפעמים כמו בשיר זה…חופש מסוג קשה).
אחרי שנזכרתי היום במונטיפייטון, שבצד הקומי של סרטיהם מתוארות אמיתות על אכזריות החיים וטמטום העולם, בו בעצם הכל יכול לקרות, וחשבתי, אולי המפוטר שכאן עוד יחזור למסלול החיים הממוסגר, וזה אומר גם ראיונות עבודה ביזאריים לפעמים, שאולי אחד מהם יראה כך:
http://www.youtube.com/watch?v=zP0sqRMzkwo
ואז…בחזרה לאגם:)
סיגל יקירה,
ראיתי את הקטע, וזה מה שנקרא ציוויליזציה.
אחרי ראיון כזה, מה באמת נשאר, להטביע יגוך בשיכר או בבירה, ואח"כ אפילו באמת מרוב כעס על הטמטום האנושי, להשתולל בפארק. ואפילו למלוק לאיזה ברווז את הראש כבר נראה לגיטימי.
יופי לך אמיר, איך אפשר להגכיח את השיר. (מלשון להנכיח שאתה כל כך אוהב) ובראוו לסיגל שהעלתה את הפרשנות לרמה בה הכל כבר נראה לגיטימי.
אז זה מזכיר גם שיר של חוה אלברטשטיין על טורף ונטרף.
איזה שיר של אלברשטיין?
:)))))))))))))))))))))))))))))
זה מזכיר לי רשומה של רונית ממתישהו.
עם ריאיונות עבודה כאלה המלצת המכון לבריאות הנפש היא חד משמעית: ברווז.
תודה, מתה על המונטי פייתונים !!
מה שעבר כמערכונים ביזאריים בשנות ה 70, היום הוא מציאות עגומה.
היופי הוא כשאפשר להפוך את המציאות למערכון, אני אישית חיה בתוך מערכון של ימים שלמים לפעמים, בעיקר בעבודה ….
הכי מצחיק בעולם.
זה מונטיפייטון החיים מגדילים לעשות זאת אני מגלה בכל יום. היום למשל קיבלתי מכתב ממוסד לבריאות נפש שבו עבדתי שבו הם מודיעים לי ששילמו לי בטעות נסיעות וכי עלי מוטלת חובת ההחזרה.
עכשיו, בוא ונראה: עבדתי שם שלושה שבועות כשש שעות בכל יום. השכר לעבודות קודש כאלה הוא שכר מינימום ועדיין היה אמור להיות כשבע מאות וחמישים ש"ח. בנוסף אירגנתי לעצמי חבר שיסיע ויחזיר אותי שעלה לי באותם שלושה שבועות אלף שקלים. כל מתמטיקאי מתחיל יעשה חישוב שהפסדתי איזה מאתיים וחמישים ש"ח. מכיוון שעזבתי זה לא היה נורא בעיניי אמרתי לעצמי נו..תרמתי לחברה ועשיתי מצווה נו מילא. הגיע תלוש המשכורת המפואר והתברר שיש ניכויים כל מיני, אז טוב איכשהו התלוש עמד על משכורת סופית של 120 ש" איחלתי למטופלים שלי שיחיו עד 120 ושוב אמרתי לעצמי, תרומה לחברה ומצווה ושיהיה להם בכיף שעבדתי בהתנדבות. ועכשיו המכתב!!! שאחזיר להם מה בדיוק? לא ידעתי אם להתגלגל מצחוק או לבכות.אוף, יאללה תביא לי גם איזה ברווז…מגיע לי לא? :)))
אוי, סיגל, מבאס…
מאחלת לך שתמצאי עבודות מתגמלות.
לעידוד הנה לך ולאמיר:
על חוטב העצים ה"מסוקס":
http://www.youtube.com/watch?v=5zey8567bcg
לפחות הוא ניצל מגורלו של הברווז. הנה אחד שלא:
http://www.youtube.com/watch?v=B3KBuQHHKx0&NR=1
חולה על חבורת הבריטים המאנפפים :)))
רעיון ליום כיפור, להשיג את ה Flying circus בDVD אם יש.
קישורים מעולים נראה אם אמצא לכם איך מבלבלים חתול…אם כבר אנחנו מבלים בצוותא בתוך יוטיוב. שניה.
מאוד חשוב שהציבור יהא מודע לדרכי טיפול בבעיות מהשורה הראשונה. בתחושת שליחות מפעמת הרי לכם:
http://www.youtube.com/watch?v=B2Je1CEPkUM
First class job. עובד גם על ברווזים?
אם יש לך ברווז הנתון במצוקה פוסט טראומטית מסוג נוירוילוגובליסטריאלי, אז כן.
אהה. הבנתי… תודה דוקטור. אני כבר הולך לחפש לי אחד כזה.
קבל:
http://www.misgeret.co.il/ShowMaxPic.php?pic=66685&Canvas=1&PicSize=35&PiF=&PiFColor=
תודה. נראה מבולבל, אבל לפחות יש לו ראש. בינתיים 🙂
אהה! (אהה במבטא צרפתי חד) ולמטבח של מאיר השמן אני יותר לא נכנסת!
http://www.fatmeir.com/?categoryId=22501&itemId=33664
פתאום קלטתי שאולי המפוטר שבשיר שלך מצא עבודה אצלו ואחרי שהטיל את מימיו למימי האגם הוא בסך הכל המתין לברווז הבא כי מאיר השמן דרש שניים.
זה באמת שופך אור חדש על הפרשה 🙂 גאוני! ולחשוב שהסקוטלנד יארד עדיין שוברים עליו את הראש…
מה זה שוברים? מנתצים, מרסקים, שופכים את מעיהם, יורקים דם, אוכלים צפרדעים, כל זה הם עושים לראש שלהם. והם לא מוצאים.
ובכלל, איכשהו בבלוג הזה שלך אני תמיד יוצאת גאון. מוזרררררר.
ספווווווווקי.
שאפרה את מוחי העצום וארשום לשירך עוד קריאה אפשרית חושפנית כזו שתחשוף את מערומי כותבו למשל?
כי עם קצת חופש למוח, זה אפשרי.
יהיה הזוי אבל יהיה.
מה אומר אתה?
(ואל תגיד shoot כי אני לא יורה בברווזים).
shoot
ועוד מעט לישון (גם זה בפרשנות?:)
לתשומת ליבך רק ראה שהברווז הנ"ל הולך טוב עם צבע הקמפרי.אגב, אני מקווה שאתה אוהב צעצועים, כי ברווז אמיתי לא הייתי מביאה למושבניק אוכל ברווזים בחיים.
ולגבי השוט הבא אז הקריאה היא כזו:
אולי…
פעם בעברך היית עיתונאי ואז פוטרת ורצת לאגם מפוטר וחופשי, ולמרות שהסתובב שם ברווז עיתונאי, כבר היית מפוטר אז הרגת אותו בשמחה, כי מי צריך ברווז עיתונאי כשמפוטרים.
ואז היה לך קצת קר כי ככה זה כמאבדים נוזל חם מהגוף .ואז בשביל להתחמם כתבת שיר ומאז… נהיית משורר.
ובסלוגן של מטרנה אסיים את קריאתי בקריאה נלהבת לעצמי:"מי גאון של אמא?"
ולשם איזון, תובנת על:
השיר הוא וירוס מושתל!
החירפון מדבק!
גאון של אמא! עלית לי על הברווז! אבל אבוד לך. אפילו אני חטפתי את הווירוס, ואין ספק ששפעת הברווזים בעיצומה 🙂
טוב. עכשיו באמת לישון אבל לא בלי ביקורת שירה כדי שלא יחשבו שאני זה אתה או שאתה זה אני או שאני זו אני או לך תדע מי.
לדעתי, או שזה היה אתה שכתבת, (רגע, האני אני?כן!)לא כותבים בשיר את הברור אלא הברור נובע מבין הנאמר. כן?
כלומר אם אני רוצה לכתוב שאני אוהבת אז אני לא אגיד בשיר: "אני אוהבת" אלא אכתוב "אתה תותח" או משהו פחות שרית חדדי כמו "הנאווה בבני העיר" וכו'
כן?
ובכן, מה זה לקנח שיר בהיה לו קר?
כשכותבים על ברווזים אפשר לקחת חופש כתיבה לכתוב היה לו עור ברוז.
גם היה מביא אותי לעוד קריאות של התמזגות על ברווזית ביזארית כלשהי.
אז לתשומת ליבך, ונא לציין לעצמך שחטפת ממני ביקורת נוקבת ומדירה שינה.
כך או כך נפרדת בנסיון שינה משהו. בברכה הידועה:
"לילה שקט שיבוא עלינו ועל ברווזינו ובני ברווזינו ונאמר: טוב".
ששש…רונית שלא ישמעו אותך אצל גיורא לשם. מתברר שרק בהמות טיפשות אוהבות מונטיפייטון מעתה אמרי רק "ט.ס. אליוט כוכב עליון" ויגידו חכמה הבחורה.
אבל לי מותר! (וירטואליה אהובתי), מתה על ישו כוכב עליון, הקרקס ובמיוחד את the meaning of life הענק!
כן, ראיתי מה קרה שם חלקית,
ומרוב הלם מזה עפתי מכאן לכמה זמן,
שונאת שלוליות.
אבל נדמה לי אם הבנתי נכון את הלך הדברים שזה יותר קנאה באמיר מאשר התרסה כנגדך,
מה שכן גיורא צריך היה למחוק את זה מיד.
ומונטי פייטון: ה LUMBERJACK הוא אחד המערכונם הטובים ביותר בעולם בעיני. פשוט כך.
אכן קנאה באמיר, ויש על מה ובצדק רק עצוב לראות איך שאנשים נהיים קטנים ומרושעים בגין קנאה. גיורא לא מחק כי הוא לא מוחק דברי אנשים. בכל מקום שאני חווה צורות התנהלות שכאלה מצד בעלי בלוגים אני משתדלת להדיר את אצבעותיי ובמקום שהכי נוח ופורה להיות זה כאן, בבלוג המקבל במאור פנים כל אדם באשר הוא בלי הבדלי IQ, BA, וPP .
מרתקת הבלוגיה ומה שחוויתי וקלטתי דרכה.
כבר הולכת לצפות בקישור שצרפת:))
בהחלט בהחלט מגיע לך ברווז. אפילו שניים. אבל קודם העלה והחולצה בבקשה 🙂
מה זה את העלה והחולצה? אפילו בסטריפ פוקר מתחילים לאט. נתחיל בכך שאתן לך את שיני התותבות…רוצה?
סליחה, סיגל, אבל אני לא בעסק. כל העניין, כולל התותבות, זה בינך לבין הברווז שלך. גם לא פירטתי מה עושים אחר כך. הייתי ממש עדין.
מה זה "שיניים תותבות", סיגל! לא הכרתי את הצד המקברי הזה שלך.
:)))
מה אתם יודעים?
יעל אני בקושי משתלטת על ההומור המקאברי שבי אז קצת ברח לי ואפילו שמתבקש שאוסיף בסוגריים (הפיפי) הצלחתי להמנע מכך.
klachpazus ביוונית.
הזכיר לי את שיר האפצ'י כי נשמע כמו גזונהייט. (שזה לבריאות באידיש אולי)
הוא הולך משהו כמו:
אאאאאאאאאאאאדרנלין
אאאאאאאא
וזלאפצ'י.
מכיר?
לא, לא מכיר. מי שר? יש קישור?
לא בטוחה שאמצא קישור, נדמה לי שזה מ…רומנית, אולי איריס קבליו תזהה.
מוזר כמה חופש הוא עניין בעירבון מוגבל, סיגל. הוא משמח, אבל רק כשהוא במידה. אנשים שואבים ביטחון ממסגרות, אפילו כשהן גורמות גם סבל. אנשים סובלים מחופש, דווקא משום שאין להם עוד שום אחריות ומחויבות.
הצחיק אותי איך שהבנת שברווז הכפרות הזה מנקר בין רגליו (אפשר גם על הקרקע בין רגליו) וגם נשמע כואב (שוב האמביוולנטיות הזו, קישתא כבר).
אבל גם אם זה לא ממש שם, די לחכימא ברמיזה לוקאלית כזו, ויש לך קייס 🙂 גם ההשתנה (עכשיו זה נשמע כואב) בחיק הטבע היא סוג של פורקן.
שמע אמיר, הייתי צריכה צידוק מוסרי לרציחה הזאת, ונראה לי הכי הגיוני שהוא עשה לו "הבא לנקרך השכם למלקו".
מספיק שיש לנו הסטוריה של אי הסכמה בגין צדפות מסכנות ממש לא התחשק לי להתעמת על נפשו של הברווז כשבשיר יש נושאים כמו עבודה, פיטורין, חופש ושיגעון שאפשר בהחלט להגיע בהם להסכמות רבות.
והברווז? זכה בחופש המוחלט, אולי למעלה הוא בכלל בגן עדן ברבורי עם כל הברווזים שנמצאו בזמן הלא נכון במקום הלא נכון.
אגב, האם השיר נמצא באותו ספר שבו אתה כותב על הנוף הנכון ומבטיח לקוראים מסמרים? נדמה לי שגם שם הופיעו ברווזים בנוף.
חופש הוא קצת כמו זמן. יש חופש 'אובייקטיבי' (את לא בבית סוהר, לא עם בן זוג כובל, לא עם חובות שונות, לא בשיעור עם המורה בלה בכיתה ג' וכד') ויש חופש פסיכולוגי, שהוא קצת אמנות תודעתית.
ואם כבר מדברים על צידוקים ותקינות גסטרונומית, הברווז מוסר שהוא לא רוצה שום גן עדן ברבורי, ובכלל הוא שונא ברבורים מכוערים. ברווז זה יפה.
ואת צודקת, גם בשיר ההוא עם המסמרים היו ברווזים, אבל שם הנחתי להם לנפשם (זה היה בסקוטלנד, ובעצם כל היום הסתכלתי בהם).
אני חושבת שחופש הוא דבר שיכולים להעריך באמת כשהוא נמצא בצמוד לאינחופש. בדיוק כמו אור ליד חושך. מנורת לילה דולקת באור יום לא תורגש וחופש בתוך מרחב אינסופי של חופש לא מורגש. לשם כך צריך ללמוד לרקוד בין אור לחושך ולצעוד בין חופש לאינחופש (יש מילה אחרת מתאימה? אולי כבלים?) אבל אני קצת קשתית ואני לא רוצה חושך בשביל להעריך אור אני רוצה רק אור ואור וחופש הכי מוחלט שאפשר אפילו אם בהפעלת בדיקה אין דבר כזה ותמיד יש משהו כובל, ולא איכפת לי שבתוך החופש הזה אני הולכת לאיבוד ולא תמיד מאושרת, ולא איכפת לי שיש אנשים שאומרים לי שנתקעתי בגיל עשרים עם המילה הזאת, החופש הוא אחד הדברים הכי יקרים שיש באמתחת אהבותיי ורגעי האושר שנמצאים בתוכם משכרים מאינכמותם. שאלתי פעם את עצמי מה המחיר שאני מוכנה לשלם בשביל החופש? ועניתי מיד כמעט כל מחיר. והדבר היחיד שבשבילו ולמענו ויתרתי בחיים על חופש מרצון ואמשיך לנצח הוא בעצם… הילדים שלי.
ואומרת לעצמי:" סיגל, תובנות, תובנות"…אחלה דיון:))
טוב, זה מושג באמת טריקי. כשכובלים אותי מבחוץ אני שמשון (עד הילד, כמוך), אבל מה כשאני כובל אותי? תלוי למה. לכתיבה? (עוד!) לעבודה? אני בחרתי ויצרתי אותה. ובכל זאת, בסך הכל מסכים אתך מאוד. חופש.
אבל איזה? בכל זאת צריך לבחור. חופש מהשטויות בראש? חופש מהגוף? חופש מלהיות נפרד? חופש מלהיות?
לא חושבת שצריך לבחור אלא פשוט להיות במן מצב הוויה של חופש כמה שניתן, בלי להתעסק בקטנות ולקטר, כי כשמחפשים לברר אם החופש הוא באמת מוחלט אז מוצאים שלא, ואז זה מקלקל את התחושה, ומה שיותר חשוב לדעתי הוא התחושה, כי היא עבורי המציאות. (להמחשה אתן כדוגמא את היום עם מורתו של בני: הילד בטוח שהיא שונאת אותו למרות שהיא טוענת שלא. הסברתי לה שאם זה מה שהוא מרגיש, אז מבחינתו זו המציאות, ועליה מוטלת חובת התיקון, כי מעשיה החמורים והחמוריים(חמוריים הייתי מתה לומר אבל בלעתי) גרמו לכך).
כך בתחושת החופש, אם חיים בתחושה הזו אז זה החופש, ואם משהו חונק אז צריך לבדוק ולסלק רק את אותו גורם טורד חופש, ולא להתחיל לחפש מתחת לעציצים מה עוד נחשב לאי חופש, כי בסך הכל זה די פילוסופי ואינסופי, ואפשר בכל חופש למצוא שאיננו באמת מוחלט, כך שעדיף להשתמש בדיוק כמו שאמרת בתודעה לכיוונון והתכוונות וכל השאר קורה מאיליו.
סיגל, אני חושד שאצלך המושג חופש מעורב בהרפתקה ואפילו סיכון. מה היית אומרת על חופש של שיגרה למשל, שבו את יום יום עושה מה שבא לך במשך עשר שנים, נגיד? ככה, בלי מקדם חיכוך כלשהו? לא היה נהפך למין כלא חדש שכתליו הם טבעך שלך?
הגאולה היחידה בתוך החופש הלא מוחלט שלנו היא לדעתי יצירה. של מצבים, של מחשבות, של הבעה.
לאמיר,
תראה, סיגל ניהלה דיאלוג שהוא די פוליטיקלי קורקט. אבל אתה תגיד עכשיו ממה הושפעת?
לא הצלחתי להבין, האם אתה ברווז.
מה זה פתאום השנאה התהומית הזאת לברבורים – אתה רוצה להפוך את היוצרות של כל סיפורי האגדה למיניהם?
והרי הברווזון המכוער הופך בסוף לברבור וזה קרה לי אישית, אחרי תקופה ארוכה של אנורקסיה, כאשר יכולתי להיכנס למידה 36.
אז למה להרוס חלומות של מתבגרים ושל אנשים!
ועוד, אתה לא יודע שאתה לא יכול לקבל חופש מעצמך? ולמה לך בכלל?
נכון שאני טוענת לפעמים שהייתי מוכנה להיזדכות כבר אתמול. רק היום אמרתי את זה למישהו שבתגובה איחל לי שנה טובה,
אבל זה לא בגלל עצמי.
זה בגלל כל אלו שמולקים ברווזים!!!
המפוטרים, המופרעים למיניהם ועוד.
חוה
הברווזון המכוער?! זה סיפור של ברבורים. מצד שני אצל הברווזים הברבורון המכוער הופך לברווז יפהפה.
ולפרטים של הסיפור על הברווז המפוטר ממש לא כדאי להיכנס.
לאמיר,
נראה לי שזה הזמן לבקש
תביא שלוק מהבירה, או ממה שאתה שותה עכשיו.
אני אישית אוהבת ג'ין אנד טוניק,
וגם קוקטלים עם רום – חזקים, או בירה מהחבית
רק לא וודקה!!!! מצ'עמם,
הוודקה.
קמפארי טוניק. אבל הברווז גמר את השלוק האחרון 🙂
נפתחה פה מסיבת שתייה שלא שמעתי עליה??? (לפחות תביאו בוף קטן.)
קאמפרי הולך טוב עם מיץ תפוזים.
ואני לא מאמינה לך שאתה נשארת בלי.
בוזז……
בטוח יש לך עוד איזה בקבוק כזה או אחר. ואפילו יותר
אתה יודע?
מעניין שכולן פתאום רוצים להפשיט אותך? ואני חשבתי שאני היחידה.
אז מהר, בלי ויכוחים את החולצה, וגם את הגופיה… ואחר – כך נראה.
מה זה הקמצנות הזאת?
גם בשתיה וגם בבגדים.
אחרת, פיפי, למיטה ולישון!!!!
יש אנשים שצריכים מסגרות כדי לתפקד.
רוב האנשים זקוקים למסגרות כדי לתפקד, וכדי לא ללכת לאיבוד, לא להשתגע, לא להתחרפן, ולא ללכת לאיבוד לעצמם.
אבל יש כאלו שלוקחים אויר/נשיפה/נשימה/נשיכה קטנה וגדולה כל ימות השנה.
אלו הם העצמאיים באמת, אלו שאינם זקוקים לתלות בכל מסגרת, ואלו שאינם מספרים כמה הם עסוקים כדי ליצור לו"ז או אג'נדה מכל מיני טעמים.
אלו שהבינו שהם בחרו בחופש בע"מ.
הדבר הכי אהוב עלי בעבודה הוא היום האחרון בעבודה. כל דבר שאני עושה אני יודעת שהוא הפעם האחרונה ותמיד מפתיע אותי כמה אני שמחה על כך וזאת מכיוון שבעת שבה אני עובדת ואפילו אם זה ביותר מעבודה אחת לאותו פרק זמן, אני מאוד אוהבת את מה שאני עושה ובכל זאת הבצבוץ הקטן הזה של החופש הכמעט מורגש על קצה הלשון…אין כמותו.
בתוך החופש נמצא אצלי המון אין מעש, כמו היום למשל, מודה שקשה לי עם זה אבל אין בי כמיהה לשום מסגרת, אני ציפור שעפה כמה שניתן ולמרות שלפעמים יש לה לציפור הזה תלאות לעבור, בכל זאת אלטרנטיבת הכלוב איננה קורצת לי ומעולם לא קרצה.
לקפוץ מהגג או לחנוק ברווז בגלל פיטורין? את זה מעולם לא הבנתי.
(נכון שיש את עניין הפרנסה והתלות בחומר, אז מצמצמים בזה ומרחיבים את הנשימה. לא כך?)
חופש נחשב ואולי הינו הדבר שכמעט כל אדם משתוקק להשיג עוד ממנו. אולי כי יש לנו ,מטיבם של הדברים, כל כך הרבה מסגרות ומחסומים.הבוקר כששוחחתי עם בעלי, הוא אמר שגם מזגן למשל נותן לך חופש מהחום, כך שיש הרבה דרגות לחופש,ככה הוא אמר. ואני חושבת שמרחב זה חופש , זמן זה חופש, ובכלל חופש מוגדר כהיעדר מחסומים,וכמרחב גדול עם היכולת להשתמש בו.
אני מכירה אנשים שגם כשהם בחופש הם לא בחופש,
כי אין להם את היכולת להשתמש במה שיש ברשותם.
לעומת זאת אנשים שחיים במסגרות מאד תובעניות בבסיסן,
תן להם חצי שעה והם כבר ימצאו שם חופש ענקי.
אני בהחלט מסכימה שחופש הוא בערבון מוגבל.ובלי המסגרת והמחסום,החוקים והכללים, אפשר ללכת בו לאיבוד כפי שקרה למפוטר שבשירך.
ומצחיק שגם לי הברווז הזכיר תרנגול כפרות, אולי בהשראת יום כיפור הממשמש ובא..
תגיד אמיר, האם קורה לך שאתה קורא שיר שכתבת מזמן ,
ומבין אותו בעצמך אחרת, לאחר שחלף זמן ומנקודת המבט החדשה שלך? סתם תהייה צדדית.
ובקשר להרג הברווז ? אני מעדיפה להשאיר זאת בקטגוריית הקוריוז החד פעמי…למרות שכפי כתבת אמיר , בתור אוכלת חיות ,בעקיפין אני גורמת למליקה של כמה וכמה
חיות…עוף,בשר ודגה…
ובקשר לשיר, מצאתי אותו זורם, והיטיב אהוד פדרמן
לתאר כשכתב ,שיר סרטון. האופן השוטף שבו כתוב השיר ממש חיבר אותי לאוירה, למפוטר וגם לברווז.
בקיצור , שיר שיר.
את עניין החופש העליתי בעילום שם.
כי, אני כל הזמן בחופש.
אבל, תראו מה עשה אמיר בחופש, נשף ונשם לא ככה, ואולי עוד דברים.
בקשר לברווז. אומרים שבניו-יורק יש גאונים שמרוב שהם חכמים, הם מוצאים את קץ חייהם (לא התאבדות) השתגעות על ספסל בסנטרל פרק.
אבל לא על זה רציתי לדבר.
כאשר טיילתי באנגליה, חיפשתי ביחד עם מי שנסעתי איתו שעות את הסוהו, כדי לאכול אוכל סיני.
לבסוף, מצאנו את הסוהו וגם מסעדה סינית. וגם לא על זה רציתי לדבר, אלא על זה שהוא הזמין ברבווז לאכול. כן, לא אווז אלא ברווז. דק, דק, מסתבר שהיה זה טקס שלם איך אוכלים ברווז.
ואגב, אמיר, למה רק בשר פרה, או עוף או הודו וסלומון צרוב ומושט ומוסאר.
אני דווקא מעדיפה איזה לובסטר טוב, כזה שקושרים את הסינור, ומפצחים אותו וטובלים ברוטב, ומבלענים אותו . ומה רע בסרטנים מטוגנים עשויים בשום, פפריקה ושאר טבלינים, כאלה ענקיים שמגישים לך בקערה ענקית ואתה אוכל אותם עם הידיים, והידיים טובלות בשמן הטיגון, ומה עם שרימפס וקלאמרי. וסטק לבן, ואסאדו.
באמת, את הלובסרים השחורים דגים באקווריום בסופר והם שחורים ומגעילים, אבל כאשר שולקים אותם הם הופכים אדומים וטעימים, חבל"ז.
ואולי, אחרי שההוא גמר להשתין ארוכות… לקח את הברווז ועשה לו לבד איזה קומזיץ אישי שלו וצלה/שלק, את הברווז עד שהשחים היטב, ואפילו נשרף קצת ואח"כ אכל אותו לתיאבון לזכר ימים עברו במושב, ובאותה הזדמנות בירך על חבריו.
והברווז לא נוסף אל אבותיו, אלא בילה מספר שעות במערכת העיכול, ואח"כ הציפורים אולי מן השמיים.
זה מה שנקרא מיחזור, אומרים שהטבע אינו מאבד מאומה.
ובכן, החופש……
שירית, ודאי שקורה שיש לי נקודת מבט חדשה. אפילו פה – לא חושב שהעמקתי להתבונן במורכבות הנפשית של "הסרטון" הזה – וזה באמת מן המתנות שאתה מקבל פה בבלוגיה בקריאות מרתקות.
הספר שממנו השיר הוא כולו מין 'סרטונים' כאלה והעוקץ הוא בפרט הקטן שמשנה את נקודת המבט.
ובקשר ל'קוריוז', האמת שבאמת בקיבוצים היו מפלחים ככה מהלול ומתחילים קומזיץ. גם צ'יפס.
אמיר,תודה על התשובה.
בקשר ל"קוריוז " אני רוצה לפרט למה התכוונתי כשכתבתי שאני מעדיפה להתייחס לענין הברווז כקוריוז.ישנו דיון שלם ארוך ומתמשך הרבה הרבה שנים לגבי מה הגבול שבין אי שפיות לשפיות.
לפני מספר חודשים נתקלתי בהגדרה שמצאה חן בעיני בקשר להגדרת הגבולות. אסביר בקצרה את הבנתי.
אנשים הם באופיים סקרנים מלידה. זה יכול להוביל
אותם לבצע מעשה שהם מודעים בדיעבד לנזק שהמעשה גרם.בוא נקרא חוסר יכולת לחזות את התולדות.
אבל אם האדם לוקח את המעשה הזה, מצדיק אותו,
וממשיך לבצעו כאן לדעתי כבר נחצה הקו לעבר אי השפיות.
כך שכשכתבת בשיר היפה שלך על ברוןז , שהיה ביש מזל דיו להיות במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון,
ובנוסף לזאת עוד לעשות את הטעות החמורה ולצייץ..,
אני פירשתי זאת כמעשה חד פעמי שהיה חסר שליטה
…שתהיה שנה טובה לכולנו עם הרבה צחוק:)))
שירית, זה מזכיר לי את האימרה ש'לטעות זה אנושי, לחזור על הטעות – טפשי'. אם הבנתי נכון, מה שאת אומרת הוא שאי שפיות הוא מין טעות סדרתית?
[זה כמובן לא חל על הברווז שלנו, ואפשר לומר שבקנה מידה ברווזי הוא נקטל בעודו שפוי:)]
יפה אמרת אמיר, וזה הזכיר לי את תכונה מספר 4 של הברברי
4) מודה בחופשיות בביצוע המעשים השפלים ביותר, אבל לא לוקח שום אחריות על מעשיו..
שיכורה, כל חופש הוא מוגבל בעולם הזה. כל "בחירה חפשית" שלנו היא גם סוג של הגבלה בכיוון של חשיבה עשייה והרגשה. אדם גם יכול להסתתר מאחורי שם בדוי ולדבר כמוך בחופש, או גם להפיץ (לא כמוך) רעלים, אבל בסופו של דבר הוא חי בהם והם כולאים אותו ומרעילים בעיקר אותו.
בשורה התחתונה, לא חושב שמה שאדם עושה הוא חופש, אלא איך שהוא עושה.
פנאי אינסופי יכול להיות גיהינום, שבו אדם צריך לעמוד מול עצמו המכוער, ולעומת זאת, מנסיוני, תעסוקה קדחתנית ומספקת – יכולה להיות חופש אדיר.
יפהפה בעיני.
תודה, יעלה
איך לכדת ,אמיר, בשירך את רגע הטרוף המפרק והמשחרר מכל לבוש של תרבות. שם בעירום של השגעון הכל מותר, אבל קר כל כך קר… (הזכיר לי מעט את סצנת השגעון ביער של הירשל ב"סיפור פשוט" של עגנון)
בפאראפראזה על אבידן :
מה אשמו בכלזה הברווזים?
נכון 🙁
'ראיתי
אותו
נופל
והוא
לא ידע
למעוד'.
מסכמב איתך חנה. כמו שאומרים באנגלית
it's a choice between a rock and a hard place
תודה, חנה, ולא בטוח שיאשפזו אותו על זה, ובכל זאת. פורקן די מר.
אין זה שיר עמדה אלא שיר תמונה, או, נכון יותר לומר, שיר סרטון . האינפורמציה התחושתית המסופקת בשיר היא מועטה: 'היה לו קר'
ענין תחושת החופש של הרוצח – זו ספקולציה מפתיעה שעושה את השיר ובלעדיה הוא יכול היה להיות כתבה בעיתון במדור המוזרויות
אגב, יש משהו שמזכיר את אגדה יפנית.
ועוד, בני אדם לא נולדו לחופש.
אולי ברווזים כן.
אבל כשיש בני אדם ויש גם ברווזים למה אפשר לצפות.
באגדה יפנית מדובר על ברבור שהוא נחשב לשיא מסויים של יופי.
אבל כאן זה בסך הכל ברווז. וקטן.
כאילו אתה מנסה להגיד שהמפוטר, שזרק את החולצה נענש. כי קר לו,
כי הוא אינו חושב על מה שהוא עושה.
אבל בפועל, באמת אין עונש. לא על תרנגולים, לא על ברווזים, לא על אווזים.
אם אלמנט העונש היה נשמט מן השיר –
אז מה היה לנו.
מי מזוהה עם הטבע – האדם או הברווז
בשיר יש חלוקה ברורה
אבל שם בחוץ גם ברווזים וגם אנשים הם ברואי עולם.
וגם בני אדם אם תוריד להם יד או רגל תשאר להם תחושה של פנטום. בלי ראש גם הם ישרדו עוד איזו שניה ואחר-כך יתמוטטו.
מקברי לחלוטין – וגם הפרשנות בהתאם.
גלים על פני המים
ושקט- ושמיים-
חלום אני חולם
ואולי הוא ממלא
הגיע זוג שבא לדוג עם אוהל מיידי
בנו ביתם אל מול גולן שני מטר על ידי
ואל המים חת ושתיים אצו קייטנים –
עשרים וארבע ילדות ושנים עשר בנים…
גלים על פני המים
ושקט,ושמיים—
חלום אני חולם
ןאותי הוא ממלא
(גזוז)
אמיר
תלש עלה ענק, וחבש לראשו
'כלומר הכתיר את עצמו'
בין אם זה שאדם מכתיר את עצמו
או אחרים מכתירים אותו
הסוף הוא אותו סוף
הקור הזה שלוקח אותו
טימה, כיוון פרשני מעניין לקחת לך כאן. העלה הוא כתר – כתר של החופש והטבע, אבל גם כתר של מפוטרים, כאלה שקַר להם…
צודק אהוד, והיטבת לאבחן. ההתבוננות בנפש במצביה הקיצוניים היא עניינו של כל הספר שממנו לקוח השיר. כולו תמונות.
לחסל את הברווז הפנימי, מתאים בכל פעם מחדש, בסוף ובתחילת שנה.
שנה טובה!
שנת קוואק טובה ומתוקה
לך איריס, וכמובן גם לברווז הפנימי.
החופש קר וקשה אבל עדיין יש החפצים בו!
שנה טובה לך אמיר היקר והמשך מוצלח לפחות כמו שהיתה השנה ויותר!
מירי היקרה, שנת יצירה טובה ומאושרת לך, המשיכי להרבות יופי בעולם.
אמיר, מאז שפירסמת את השיר הוא עדיין בראש שלי.
כמו שכתבתי לך בתגובה, מצאתי בשיר מן מסתוריות כזו, שעדיין לא הצלחתי לגלותו. יש בשיר משהו מיוחד כמו מתחבר אלי, מן הזדהות מוזרה איתו.
כשיצאתי לטייל על שפת אגם למן לאכיל את הברבורים והברווזים צחקתי ביני-לביני, כי אז ניסיתי לדמיין ברווז סקרן בראש ערוף. רק עצם תפיסת הברווז זה כמעט בלתי אפשרי.
מוזרה מאוד התחושה הזו של התחברות עם השיר. אולי פעם אצליח לתפוס מה מקשר אותי אליו.
תודה רבה שחילקת את היצירה איתנו.
קראתי פחות או יותר את התגובות, בקווים גדולים מאוד.
אז:
התגובה שלי היא עניין ספרותי בלבד, המטאפורה של הברווז שמסתירה מסתוריות מסוימת.
שנה טובה, הצלחה והמשך כתיבה יצירות נהדרות.
יעל, זהו שיר על מישהו שהמציאות טפחה על פניו, על כעס כבוש שלפתע התפרץ, על זיכרון של ימים טובים יותר, ועל חזרה אל הטבעי והפשוט.
ומי מאיתנו לא חוה זאת ברמה כזו או אחרת?
כשאני קורא על סבלך האישי, מאחל לך בליבי רפואה שלמה והרבה אושר. וגם מבין יותר שיש בהלוך הרוח הזה מין מזור מוזר – שחרור לרגע.