אמיר אור משורר, מתרגם, חוקר ועורך
דִּמְדּוּמִים
רוּחוֹת מְשׁוֹטְטוֹת עַל פְּנֵי הָאֲגַם
מַפְצִירוֹת בְּךָ פְּתַח לָנוּ לֵב, עַיִן, גּוּף
לָחוּשׁ שׁוּב מִבַּעַד לְחַיַּת הַבָּשָׂר
לִטְעֹם לִנְשֹׁךְ לְהִתְעַנֵּג לְהָרִיחַ.
הֵן זוֹכְרוֹת תְּחוּשׁוֹת גּוּף שֶׁל חַיָּה, שֶׁל עֵץ
גֶּשֶׁם, חֹם, כֹּבֶד, תְּנוּעָה –
הֵן הָיוּ פֹּה כְּבָר, עִדָּנִים לְפָנֵינוּ
רוֹעוֹת אֶת הַגּוּפִים בֵּין יְצוּרֵי חֲלוֹם.
וְלֹא עָזְבוּ עִם הַשְּׁאָר
אֶל הָעוֹלָמוֹת הַקַּלִּים –
נִשְׁאֲרוּ מֵאָחוֹר בַּיְעָרוֹת, בַּמְּעָרוֹת,
בְּשׁוּלֵי הָעַיִן בַּעֲזוּבַת הַלַּיְלָה –
אֲבָל אֵינָן בְּנוֹת אַלְמָוֶת הֵן הוֹלְכוֹת וְדוֹהוֹת
לִילָלָה בְּלִי קוֹל לְרָעָב שָׁקוּף.
אֲפִלּוּ הַצְּמַרְמֹרֶת שֶׁהֵן מַבְרִישׁוֹת עַל עוֹרְךָ –
רַק מַגָּעוֹ הַמִּשְׁתּוֹקֵק שֶׁל הַלֹּא-כְלוּם בַּמַּמָּשׁ.
בהמשך ל"באביב הם ישובו"
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=3144&blogID=182
מתוך "מוזיאון הזמן", הקיבוץ המאוחד 2007
איזה שיר מקסים.
באופן אישי אני מאוד נמשכת לרוחות. אולי אחרי השיר הזה אני מבינה קצת למה. לפעמים אני מדמיינת (כך לפחות נראה לי), שיש תנועה בחושך שמחוץ לאור שבו אני נמצאת ולעולם אינני מתעצלת לקום ולבדוק אם מישהו נמצא ליותר משבריר של זמן. ודווקא במציאות יש אנשים שנפשותינו:"מַפְצִירוֹת בְּךָ פְּתַח לָנוּ לֵב, עַיִן, גּוּף
לָחוּשׁ שׁוּב מִבַּעַד לְחַיַּת הַבָּשָׂר
לִטְעֹם לִנְשֹׁךְ לְהִתְעַנֵּג לְהָרִיחַ". הריק לא פעם נמצא בקיים, ואם שם בעולם הביניים מתמלאים בו, אני מעדיפה להתמלא בחיים האלה בממשות.
ברור, חמודה, העדפה בריאה, והצדק אתך. הרי אנחנו בעולם הזה.
העניין הוא שכאן גם הן כנראה מעדיפות אותו הדבר… לא קל להיות רוח:)
יש עוד דברים לא קלים. למשל לקרוא שיר על רוחות ואחר כך לשמוע סיפורי רוחות וגלגולי נשמות על יד מדורה בלילו של חיק הטבע, כשתנים מיללים לך בתוך האוזן. עכשיו, כשאני אחרי שני אלה , נראה לי שהפחד וחוסר השינה לא יאפשרו לי לקרוא שיר זה בשנית בזמן הקרוב ,ומצידי אפשר לחזור לקניבליזם, זה, דווקא היה כיף.
חמודה, מה את עושה ליד מדורות בין תנים? מזל שהאינדיאנים לא תפסו אותך.
ובכל זאת, מצטער, קודם רוחות. אם תהיי גיבורה, תקבלי בתור פרס עוד קניבליזם.
אם הייתי נותנת חופש לדמיון, אז גם אינדיאנים היו תופסים אותי. פשוט מצאתי לי רוח מתוקה וקרירה שליטפה לי את המצח והמתנתי בגבורה לאור שיקרע את החושך.
נדמה לי שהרוחות שרוצות להכנס לבשר צריכות באמת אישור מהאנשים, ולאלו כנראה קשה לפתוח את הלב, עוד יותר את העין ולכן הגוף ,בעצם, נשאר סגור בפניהן. למה? כנראה שבגלל פחד.
נו, בוודאי, חמודה. הגוף הזה, שלנו, כבר תפוס. רוחות לא מתות להתחלק בצעצועים כנראה.
אכן, שלנו כבר בתפוסה מלאה, גם אם תבוא אלי רוח ותבקש יפה יפה אאלץ לומר לה:"אין מקום", זה הזמן שלנו כאן, את כבר היית ועכשיו תורי.
לגבי התחלקות בצעצועים זה כבר סיפור אחר, נדמה לי שבנושא הזה יש תורות בגבולות ברורים מאוד. למשל, כשאני ישנה נדמה לי שפה ושם איזה רוח משתמשת לי בגוף. אבל שיהיה לה בכיף. אין לי תלונות.
(אגב, לשם הבנת הנקרא חשוב לציין שאצלי הכוונה בצעצועים היא לחלקים המחייכים של הגוף ולא לכל מה שנמצא בשאר החלקים כמו: מחשבות, משאלות, תחושות והבנה, שאז הלוא זה יעמיד אדם בסכנת "דיבוק").
סיגל, אפשר להשתמש ב"חלקים המחייכים של הגוף" בלי להשתמש בדמיון, ברגש, וכו"?
המונח "נדודי שינה" מקבל אצלך משמעות די מילולית!:)
אם הרוחות ישתמשו לי בצעצועים ועוד עם הדמיון והרגש שלי, מה יהיה הם? כל רוח, רוחה ודמיונה שלה.
פתאום נעשה כל כך הגיוני כל עניין הרוחות הזה . כל הרגישות שלנו לכל ניואנס של הטבע , נוכחות מולקולרית של בטרם התנדפות, הישארות לא נצחית (כמה מנחם) . שיר של נביאים ומשוררים ששומעים את הקולות .
תודה, מירי.
ואולי שום דבר אינו נצחי, אפילו לא מה שחי מליוני מליוני שנים – כמו התודעה.
אלוהים? נהדר גם הוא במצב של בא והולך מתנדף ומתמצק (טוב לא ממש אף פעם). יש משהו בגישה שלך אמיר שמזכירה לי ספרות מדע בדיוני. שום נצח ושום ממש הכל נזיל או נדיף או נייד
כן, אולי הכוליות מתחסרת ומתמלאת לתוך עצמה.
ואכן…
יווני אחד מאפסוס אמר את זה מזמן. כל הדברים זורמים.
אֲפִלּוּ הַצְּמַרְמֹרֶת שֶׁהֵן מַבְרִישׁוֹת עַל עוֹרְךָ – זו שורה שנורא מצאה חן בעיני, בלי קשר מה לפניה ואחריה.
אם הרוחות כבר לא בני אלמוות, אז מה נצחי? נשאר רק הריק, והשיר מבטא זאת היטב.
שירך היפה מצליח לגרש את מעטה הפחד המצמרר מעולם הרוחות ,ולהעניק לו מימד "אנושי" שברירי : "הן הולכות ודוהות ליללה בלי קול לרעב שקוף"
מגען כלל לא מפחיד הוא רק: " מגעו המשתוקק של הלא כלום בממש" יפה השיר ונוגע באומץ במה שלא נוגעים, באיזוטרי, באחר. הרוחות האלו כל כך שבירות, הן נמצאות במין לימבו ,לא פה לא שם ,מתגעגעות לעולם החושים, אך מנועות לעד ממנו. ראית, אמיר, את "הממלכה" של פון טרייר הוא גם נוגע בנושא . אהבתי את השיר מאד.
תודה, חנה.
הרוחות הן נושא עתיק כימי האנושות, ממזרח ועד מערב. וכן, ראיתי גם את "הממלכה".
בשיר הזה הרוחות אינן בהכרח אנושיות או "פוסט אנושיות". הן משהו שקדם לנו, קרוב יותר ל"רוח העץ" או "רוח השועלים" בתרבויות שונות. אבל, כמובן זה משליך אותו גורל גם עלינו.
תודה, איציק, זה אומר, אני מקווה משהו גם לגבינו.
מעניין מגען השקוף שקולן כצליל של חמת חלילים
מסתורי.
אהבתי את הצמרמורות המברישות
חמת חלילים! איך ידעת? השיר נכתב בסקוטלנד.
תודה דפנה.
עכשיו גם אני מאמין ברוחות, אמיר.
תפסתי אחת בשולי עיני, במיוחד בשבילך.
יוסי, תחזיק אותה חזק, אני כבר בא!
צריך רק להטות אוזן לבכיין הענוג של הפיות
והעצה הזאת, שבי, אומרת שאת שומעת אותו היטב.
ולפעמים את צחוקן שנשמע כמו צלוחויות קטנות שנשברות
אה, איזה כיף לך, שבי. אלה רוחות מאושרות (מאלה שטולקין כתב עליהן בהרחבה במאמרו הקלאסי "סיפורי פיות")- לא דוהות כאלה, כמו הרוחות שבשיר הזה 🙂
אמיר, The twilight zone
פותח לנו לב, עין, גוף
לחוש שוב, דרך עולם הרוחות, את עצמנו בהוויה שונה מעכשו…
לו הייתי רוצה לתאר במה השיר מרגש אותי כל כך, הייתי צריכה להעתיק אותו שוב…השקיפות בעולמן כל כך יפה ומדללת את רצינות הבשר שלי, שלנו כאן. לפעמים הלא כלום גובר, אצלי, על הממש…:)
"בְּשׁוּלֵי הָעַיִן בַּעֲזוּבַת הַלַּיְלָה"
משוטטת כמו הלא-כלום.
🙂
(לא!, אני לא שמש, גם לא ליקוי לבנה)
תמי, הלא-כלום הוא תאוותם של דרי הבשר. חכי עד שתגיעי למקומן 🙂
אמיר, ב"לא כלום" גם אין תאווה..:)
ומשם, כרוח, ההרגשה די נעימה ללא עומס הבשר…:)
בנתיים אני מרימה כוסית לחיי הבשר..:)
כוסית. כן.
אולי לחיי הרוח שבבשר? לחוותו במלואו כל זמן ש…:)
דוז-פואה….:)
בלא כלום אולי אין, אבל ברוח (עם או בלי חיית הבשר)- יש ויש
:)) אני מתרגלת את זה בדיוק כבר שניםם..
אמיר,
"הַגּוּף יָשׁוּב יִזְכֹּר כָּבְדּוֹ כְּמוֹ מַחְשָׁבָה שֶׁנִּפְרְמָה,
אֲבָל פָּנֵינוּ כְּבָר קַלִּים וְרוֹחֲפִים בָּדַק"
(מתוך "יום"/אמיר אור)
אלה, תמי, הרוחות שאנחנו 🙂
כן, רוחות משוטטות…:)
אמיר, אהבתי מאוד את החיבור בין הרוח לגשמי. הרוחות הפותחות פתח ללב, לגוף, ויש בהן חושניות (מלשון חושים). ודווקא הן לא עזבו אל העולמות הקלים.
כמה עצוב שהן דוהות ומאבדות את הממשות, כי אחרי ככלות הכל כל שנשאר הוא המגע בין הלא כלום לממש.
ראיתי גם את הפילוסופיה וגם את הממשות. תודה!
תודה, מירה. השיר, אם אפשר לומר כך, הבריש על עורך 🙂
חחח. ובדיוק הסתפרתי!
לפי רוברט גרייבס הרוחות אכן נאחזות במחלפות שערנו..:)
טוב, השארתי משהו. שתבואנה:)
כבר באות….:)
ואפרופו רוחות, שלחתי לך מייל דרך הבלוג האם קיבלת או שנשאה אותו הרוח?
אהבתי , שיר קסום המשלב עולם דמיוני,
פנטסטי ומציאותי כאחת.
אני זוכרת שראיתי רוח ,בילדותי.
תודה, טל. ו…ראיתי רוח? איך? איפה?
brrrrrrrr
ברררררר…
(עברי, דבר עברית!)
:)אמיר יא עיני, יא רוחי, הרוחות שלך ביום קיץ מיטיבות עם הבשר והרעב שקוף-שקוף והממשי והאין מתלכדים לרוח מרחפת על פני תהום.
מוישלה יקירי, תודה. ובהקשר הזה "רוח על פני תהום" היא הברקה בפני עצמה 🙂
רוֹעוֹת אֶת הַגּוּפִים
כן, עלינו להוציא את הגוף למרעה… החיה הזאת
זה מזכיר לי את הספרים של סת שהוכתבו לג"יין רוברטס יש מקום בו סת (אינטליגנציה נטולת גוף) מתגעגע לחושי הבשר, לראות את פינת הרחוב עם העץ הפורח…
סבינה, אני בהחלט מוציא אותה. מין חי מחמד שכזה –
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=3786&blogID=182
והספרים של סת" אכן מיוחדים במינם. איפה הוא מתגעגע לגשמיות?
מצמרר וקוסם כאחד הרוחות על פני האגם, אפשר לחוש בהן קרובות כל כך רוצות, מלחשות את מילות השיר עוד ועוד במשך השנים
תודה חני, כבר אין להן מלים… אבל לנו יש.
נפלא השיר. ובימים אלה, כשאני אפופה שירה אנגלית מהמאה ה-18, זה קצת מזכיר לי את הפואטיקה שלהם. נורא הוד, אירוטי, אפלולי, חמקמק, ויפיפה.
והשימוש בדימויי הטבע, כמובן.
תודה, יעלה. השיר אכן נכתב בערפילים סקוטיים על שפת אגם…
הלכתי עם הרוחות המשוטטות שלך לישון
צללנו באגם החושך
בקרקעית נדלק האור
הסתכלנו על עצמנו, הרוחות המשוטטות ואני
להן היה גוף, חלק, צעיר ומיילל
לי לא
–
איריס, התגובה שלך היא שיר, שממתין עדיין לתובנה כדי להסתיים, אבל שיר.
רק לא ברור מה לא היה לך (גוף, או גוף כזה)
לי לא אלא
כלום פעור
חור
אבל בכל זאת
נכנסו
ולאט לאט גדלו והתפשטו
התמזגו
עם עצמן
עד של היו אלא אגם
בתוך אגם
כן. קצת הקצעה ויש. אולי משהו כמו:
לי לא
היה כלום
אלא חור
ובכל זאת
נכנסו גדלו התפשטו התמזגו
עם עצמן
עד של היו אלא אגם
בתוך אגם
כן, זה עושה את זה יותר ברור. יותר מפורש.
אעתיק את זה אצלי.
חָלַבְתָ ממני שיר .
נשמע רפתני משהו, אבל בעונג :))
בדידות הרוחות נוגעת ללב, "מפצירות בך פתח לנו…" תשוקת ההתאחדות בין הבדידויות, העבר וההווה.
אם אני מבין אותך נכון – הבדידות היא של האדם שבו נוגעת הרוח?
זו קריאה קשה קצת, אבל כמובן לגיטימית. בדידות אל בדידות תביע אומר…
הרוחות צמאות לחוש את החיים הגשמיים, אבל גם זו, את אומרת, לא מציאה גדולה?:)
תפיסה קצת שונה של עולם הרוחות, כמשהו שלא נותר לנצח (ולא מחכה לאיזו התרה) אלא דועך באיטיות תוך תשוקה אל הממשי.
(ונשאלת השאלה: האם לא ניתן להזיז את האלגוריה הזו ולראות אותנו, בני האדם, כמעין רוחות כאלה העורגות אל הממש?)
רונן, רונן, במצבים מסוימים אפשר גם אפשר, וברוח פסימית במיוחד – גם מטפורה כלל אנושית…:)
נהניתי מן הקריאה.
תודה, אביטל.
בקריאה ראשונה לא קלטתי את משמעות הרוחות, אולי בשל תפיסתי, אולי כי סירבתי להנגע. מאוד יפה הגעגוע לחיים, לחושים, לגשמיות. שיר עדין
ומעלה בי הרהורים על מופע הרוח הפרטית שלי. אוהבת את הביטוי "חית הבשר".
סמדר, תודה. מופע הרוח הפרטית שלך בתוך "חיית הבשר" או מחוץ?
גם וגם, אם הבנתי נכון את שאלתך.
מי היא חיית הרוח/חיות הרוח (פרי דמיוני) שמבקשת באמצעות "חיית הבשר", לחוש את מה שאינה יכולה לחוש בעצמה.? ומה על "חיית הבשר" אם אין הרוח מבקשת לחוש באמצעותה ? אני רואה כאן סימביוזה בין רוח ובשר באופן המושגי ..ואם זה מתרחש בשעת דימדומים על שפת אגם , מי אני שלא אסכים ?
זאת שעה שבה מתחדדות תחושות של כל החיות ובתוך כך של חיות הבשר וחיות הרוח..
לקראת דמדומים נכנסתי לתחושות. עם המילים ועם הצבעים.
תודה
תודה, מד. הדמדומים הם באמת מין שעה של שער, כאילו מציאות אחרת שהוסתרה בשאון היום ובסנוורי האור, מתעוררת לאיטה לחיים מוזרים, חיי ביניים שקרובים יותר פנימה.
ובאשר לחיית הגוף – הקדשתי לה שיר משלה –
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=3786&blogID=182
..חיית הגוף וחיית הבשר – חד הם להבנתי.
אני מציע חיית הרוח הנדרשת לחיית הבשר/הגוף..
בחיית מחמד(חיה נוספת) מתייחס המחבר לגופו כאילו אינו מחובר בהכרח לנפש..
אפרופו הרוח נתקלתי בשיר נחמד של אולב האוגה שתרגמה סבינה והרי הוא לפניכם;
שאל את הרוח/אולב האוגה
שאל את הרוח
מוטב את הרוח הקלה.
משביה גומעים מרחקים
ושבים, לא פעם,
עם תשובה טובה.
הנה חיית הרוח עליה אני מדבר..
מד, חיית הגוף והבשר, אכן אחת הן, חי המחמד של הרוח.
הרוח (למעט זו הנושבת, כמטפורה) אינה מין חיה, לפחות לא במובן הנ"ל. אם כך תבחר לכנותה, הרי זה יתייחס לדחפים הקשורים לנ"ל או שתהיה זו משפחת דימויים שונה ביסודה.
נדמה כאילו השיר מקרב את הקורא (ה"נגוע" בפחד הקמאי מפני רוחות) אל הדובר, ש"מבין" את הרוחות. לכן השיר משוטט על קו התפר שבין האפל לאוהד. ולכן, לפי דעתי, שתי השורות האחרונות הן שיא השיר.
שחר, מסכים אתך שאל השורות האלה שואף השיר, ומעוד סיבות. נראה לי שמבעד לרוחות נאמר פה משהו גם עלינו.
אמיר יקר
אתה באמת משורר גדול. אם יורשה לי.
מה שאני הבנתי מהשיר שאולי הרוחות האלה הנחלשות, ההמיות שלהם, השקיפות, הרעב לחיוּת , הם חלקים שבנו, אצלנו, החיים ,בנשמותינו – שלפעמים יש תחושה של ייאוש , געגועים מכאיבים למשהו שכבר לא קיים ,ודהייה מפחידה. מה שמעורר צמרמורת.
נולי, הסמקתיני.
אבל תודה על הקריאה לעומק.
כבר חששתי שהשיר יובן רק ברמה של הדימוי, ללא המדומה – האנושי, המתחנן לממשות.
תגובתי קצת באיחור- אוהבת את השקוף של הרוחות, והכוח, והקדמוניות. תודה…
תודה, אילנה.
אוי, מסכנות. אפשר לאמץ אחת? מה יש לנו לתת להן והן מבקשות? רוחות עצובות. יש רוחות שמחות?
בהחלט, לוסי. את מוזמנת לאמץ לך רוח ואולי היא תהיה רוח שמחה. חשבת על שם?