אמיר אור משורר, מתרגם, חוקר ועורך
לְיַד הַמִּקְדָּשׁ
לְיַד הַמִּקְדָּשׁ / אַסַד מְקַבֵּץ לֶחֶם / עַבְּדְאַלְלָה – כֶּסֶף.
בְּסָמוּךְ / בֵּין דּוּכְנֵי הַקְּמֵעוֹת וְהַקְּטֹרֶת / מוּסְטָפָה מְקַבֵּץ כּוֹכָבִים / עִיסָא מְקַבֵּץ אַהֲבָה / מוֹשִׁיטִים קַעֲרוֹת נְדָבָה פְּעוּרוֹת / אֶל כָּל עוֹבֵר וָשָׁב.
מַנְסוּר מְקַבֵּץ אֱמֶת / גַ'לָאל מְקַבֵּץ חֹפֶשׁ / עוֹמַר – חַיִּים.
וְהוּא? / הוּא מְקַבֵּץ לֹא-כְלוּם / אֲבָל אִישׁ לֹא נוֹתֵן לוֹ / וְלוּ גַּם אֶחָד.
קַעֲרָתוֹ מִתְמַלֵּאת / בְּמַבָּטִים חֲטוּפִים / נִדְבוֹת מִלִּים וּמַחְשָׁבָה / אֵשׁ, אֲדָמָה, אֲוִיר / מַמְלָכוֹת / שִׁקּוּיֵי פֶּלֶא, גְּאֻלּוֹת.
הוּא הוֹפֵךְ אֶת הַקְּעָרָה / וּמְרוֹקֵן אוֹתָהּ אַרְצָה / אֲבָל הִיא עֲדַיִן / גְּדוּשָׁה לְמַדַּי.
"אֲנִי יָקָר," הוּא כּוֹתֵב עָלֶיהָ / וּמְמַלְּאָהּ עַד שְׂפָתָהּ / בְּיַיִן אָדֹם. /
עַכְשָׁו הוּא שׁוֹתֶה – בִּלְגִימָה אַחַת. / אָהּ, לֹא, לֹא רֵיקָה! / הוּא מְנַפֵּץ אוֹתָהּ / בְּמַכָּה. / שְׁבָרִים עַל הָאָרֶץ. / אֲבָל עַכְשָׁו הִיא נִרְאֵית / מְלֵאָה מִתָּמִיד: / מִתְרַבָּה.
לְיַד הַמִּקְדָּשׁ / אַסַד מְקַבֵּץ בָּשָׂר / מוּסְטָפָה – צְדָפִים / עוֹמַר – קִירוֹת. / לְיָדוֹ / לְיַד הַמִּקְדָּשׁ / אֵין שׁוּם / מִקְדָּשׁ.
מתוך "מוזיאון הזמן", הקיבוץ המאוחד 2007
אמיר אור
אני בעדו
עשיר איש הרוח ועני גם יחד.
בודד,ספקן,יוצר מלא מריק ומנתץ פרות קדושות ומקרדשים גם של עצמו. נווד ברוח.
אכן נושא כאוב, האגו התופח ומתרבה ככל שמנסים לאיינו. ואיך אפשר לאיין מה שאינו ?
אגב, מזכיר לי משהו ישן מאד (הסתכל במייל)
זהר, פתרת בקלות רבה מדי.
האם זהו האגו? האם אפשר לאיין? צריך?
כולם קבצנים איתניים, אבל הדובר הוא הנבחר המסומן שקערתו מתמלאת מעצמה מבדידות מזהרת או מעודף רוחניות. הוא המקדש מעט. האמנם?
לבנה, מה זה "קבצנים איתניים"?
אסד, עבדאללה, מוסטפה וכיו"ב – צירןף מקרי?
זה לא נורא משנה, אבל אם תהית על זה, הנה מקרא.
אסד בערבית – אריה.
עבדאללה – עבד אלהים.
מוסטפה – האהוב (מכינויי הנביא), והנביא של ח"ליל ג"ובראן.
מנסור – מרמז למנסור אלחלאג" שנרצח לאחר שצעק ברחובות בגדד "אני האמת".
ג"לאל – מרמז לג"לאל אודין רומי.
עומר – לעומר חיאם.
לבנה, ענית בשאלה, אבל אני מניח שהתכוונת לומר קבצנים "אתניים"?
השיר משתמש בדיבור הסוּפי.
בכל אופן, אין לי מושג אם הוא הנבחר, אבל הוא מנסה להתרוקן מעצמו.
ליד המקדש באמת אין שום מקדש. המקדש הוא בתוך המקדש…:)
וזוהר, גם אפרופו וי-פא-סאן, זהר, הייתה לי לא מזמן שיחה עם אדמיאל בנושא זה ממש, ועיקרה הוא בכפירה במיסטיפיקציה ובשימוש במושג האגו: אני חושב ש"האגו" הפך לדמון הניואייג"י, אבל בסך הכל מדובר במנגנון הישרדות..
הפוקוס של התודעה בהישרדותה בהחלט דורש טיפול. אבל אם נכריז עליו כאויב, זו עלולה להיות מלחמת רפאים. האם זה לא דומה לאפשרות שנכריז על אוזננו כאויבת בגלל שאנחנו שומעים צלצולים? מה שבטוח, האוזן לפחות ממשית בעולם שאנחנו קולטים פה.
נראה לי שככל שהאני נמצא יותר בזמן הווה, ככל שהוא פחות מאוים – הוא כולל יותר עולם פנימה כמרחב לתודעה (או ל"נשמה" אם תרצה)
עצם המושג קצת מאפיל על מה שקורה לנו (ויש מקום לחשד שזהו מושג כה מורכב שלא כדאי לחשוב עליו כ"דבר" כשלעצמו). בקצרה, אני חושד שדחף ההישרדות שלנו הוא טוב ונפלא ופשוט. ככל שאני יכול לראות, הבעיה היא בעיוותים האירציונליים שאספנו לתוך מערכת השיקולים שלנו מתוך תגובות מכניות מצטברת למצבים של פגיעה. מין צלקות רוחשות שנשארו טעונות ודרוכות בתוך התודעה למרות שאין לאירועים שבהם נוצרו שום קשר למציאות שלנו כרגע. זהו, כנראה הנושא לעבודה, אתגר יותר מורכב ופחות רומנטי.
שני כיווני קריאה: נראה שההוא הפך למקדש בעצמו ולכן אין על ידו שום מקדש. או בכיוון מנוגד אלמלא היה מלא כל כך בעצמו, היה מקום גם למקדש ולא רק לו
מוישלה, או שכל המקדש הזה, הוא כמו הבשר והלחם, הכוכבים והצדפים.
להיות כאן, הוא להיות מה שכאן. כל דבר אחר הוא להיות על יד, לא?
וגם במה שאיציק אומר יש ממש 🙂
אמיר היקר, חששתי מבוא השיר, חששתי מבוא חורבן הבית- החיצוני והפנימי. (למרות שרק לאחר חורבן יכולה להיבנות תקומה).
"ליד המקדש אין שום מקדש" – נכון אין אבל האין הזה הוא כל מה שיש, וזה הלחם והכסף והכוכבים והאהבה והחופש, וזה יין אדום וזה ריק ומלא וזה הבשר והצדפים…וזה ליד ובתוך.
יש הכל ולא כלום.
תמי היקרה, למה חששת? רגע האמת הוא רגע נדיר ויקר.
כל המשחקים האלה – כוכבים וצדפים, חופש וקירות, לחם ובשר – הם שלנו גם לשחק בהם, וגם להביט בהם ממרחק.
האם כשאין מקדש אין כלום?
אמיר, החשש לא מידיעת האנטרופיה אלא מהרס המקדש מתוך יצר הרס עצמי.
הקורוזיה כמו מגפה, מעייפת את החומרים של המקדש וזה תליך טבעי. אבל כל נושא התחזוקה – עלינו… אם אין מקדש כאן- יש שם. והיכן התרומה שלנו לזרוז תהליכים. חששתי להביט בזה.
תמי, יש לי ב"יום" שיר בדיוק על זה, על ארמון חול שמתאכלס בחיים שלמים רגע לפני הרגל הדורכת, רגע לפני שאנחנו משחקים את אלוהים.
פה המקדש פשוט נעלם, מתאדה, בתובנה אחת.
הוא לא בחוץ, הוא בלב "המבוך", אבל לב המבוך הוא לא מקום.
בדיוק בגלל זה, משם אפשר להמשיך לכל מקום, לא?
אמיר כוון אותי לאיזה שיר בדיוק. (הספר בידי)
אמיר, אולי זה לא שייך אבל אני שמחה להביא ציטוט מספרך "יום":
…"הֵי נְשָׁמָה שֶׁלִּי, מִי יְבָרֵךְ עַל שֶׁבְּלִי פֶּגַע, הוֹפּ, חָזַרְתְּ לְתוֹךְ עָפָר, שֶׁמִּיָּד הוֹפֵךְ "אֲנִי", כְּמוֹ בְּכָל חֲלוֹם.
…שֶׁלֹּא אֶקְפָא מִחוּץ לִבִּי, וְאֶתְהַלֵּךְ עֲקַלְקַלּוֹת מִפַּחַד גִּלְגּוּלָיו; …
המקדש בלב "המבוך"-בלב הנשמה.
היא בוחרת. אבל לא הכל היא מגלה לי.
תמי, אני מאמץ כרגע בעיקר את ההופ!
בחרת דברים של היענות לחיים, ואני איתך.
בשיר הזה, לעומת זאת לא ברור אם יש בכלל מקדש או אין 🙂
והופ!
אם היא לא מגלה, לא ממש יודעים…:)
"מנחה" 4, עמ" 30
אמיר, שקעתי גם בעונג השיר הזה- "מנחה" 4
"שְׁעוֹן הַחוֹל שֶׁשָּׁב-נִגָּר לְתוֹךְ עָצְמוֹ כָּמוֹךָ רַק מְהַפֵּךְ וּמְהַפֵּךְ – זְמַן לְתוֹךְ זְמַן, יֵשׁ לְתוֹךְ יֵשׁ, שֶׁקֹּדֶם עוֹד נִקְרָא יָמִים עָבָרוּ אוֹ יָבוֹאוּ…
מַר קַו סָבוּר, שֶׁבִּמְקוֹמוֹ-שֶׁאֵין בִּלְתּוֹ לְשׁוּם בְּרִיָּה אֵין גֹּדֶל, וְאִלּוּ מַר מִישׁוֹר- צוֹחֵק בְּכָל רָחְבּוֹ לְטִעוּנָיו שֶׁל קַו אֲבָל כּוֹפֵר בַּגֹּבַה….
בכל שיר "כאן" יש מקדש, כזה או אחר, אבל יש מקדש. במקום שאין מקדש יש עניים.
אוף…
עיניים, כמובן.
במקום שיש מקדש יש עיניים?
תמי, זה בדיוק זה. הקטע שהבאת מדבר על הפרספקטיבות המוגבלות יותר ופחות שלנו. גם אנחנו אלים, תלוי בשביל מי… בממלכת התודעה אנחנו בוראים ומאיינים מרוממים ומשפילים עולמות שלמים.
"עניים" = קבצנים?
זה שיר כמו כתב חידה, יכול להיקרא רק לשם הנאה ויכול להיקרא גם כמשל ונמשל,
ולי הנמשל נשמע, גם אם זו לא הייתה הכוונה, שהכל די אשליה, אין פשר לדברים ואין היגיון, אלא רק מה שאנחנו רוצים להבין ולייחס לעצמנו ולעולם.
איזה שיר נפלא , כזה שצריכה לחשוב ולהתעמק ולא בגלל שהוא לא מובן אלא בגלל שהוא עמוק ומצריך חשיבה.
לידו, ליד המקדש…מאוד נראה לי שהוא המקדש למן ההתחלה. כולם עסוקים לידו בקיבוץ ואף אחד מהם לא נותן לו כלום מלבד מבט או מילה. המקדש המסכן נאלץ להסתפק בעצמו ולשכנע את עצמו שיש לו משמעות. תוך כדי שכותבת חושבת על מזרח ירושלים ועל בית המקדש שגם אם נחרב לא הפסיק להיות יקר ןעל הערבים החיים לצידו שעסוקים בהשרדות וחולמים על חופש , צדק (הכוכב? :0) ואמת…קצת עתיד קדימה והחבר"ה כבר נהנים משפע ויכולים להתעסק בשלווה באיסוף צדפים ומקדש? ברור שכבר אין, רק כך תבוא גאולה לכולם.
ח.ל.ל (חשוב לי לציין) שזו פרשנותי ולא דעתי.
סיגל, תודה, אבל לא הבטיחו פה שום גאולה 🙂
מכיוון שהשיר לקוח מתוך ספרך "מוזיאון הזמן" ששם אתה מדלג בין זמנים, אז קצת ניסיתי למצוא חוט מקשר אל שאר השירים (אלו שפרסמת כאן) וכל כך לא הצלחתי , אפילו כשניסיתי לקרוא את המקדש ככדור הארץ שעליו נבנות ממלכות ואנשים לא שומרים עליו ,והמעבר האופטימי מעוני לשפע, ועדיין בשתי הקריאות מרגישה, שמפספסת את הכוונה האמיתית שמאחורי השיר.
אז…אפשר לקבל רמז?
:0)
הי סיגל, איפה ראית פה מעבר מעוני לשפע?
ורמז…
לא, אין לי, אבל אולי בעקיפין.
השיר הזה הוא לא בתוך המסע בזמן אלא מעבר לו, כמו "המבוך" –
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=2497&blogID=182
שם הפרח הוא בתוך התודעה (כתבתי לך על זה) ולא במציאות של המסע שבחוץ.
במרחק בין שני הזמנים ראיתי שמושא הקיבוץ השתנה כך שאוסף הלחם כבר אוסף בשר (מדוחק לשפע), אוסף הכוכבים החולמני אוסף צדפים (שבעיניי מאוד רומנטי וכבר יש לו זמן לחלום וליצור מציאות) ןאוסף החופש השיג אותו וכעת הוא נרגע ויכול להקיף את עצמו בקירות של הגנה וביטחון.
ו..קראתי שוב את המבוך המקסים, ואולי זה באמת קצת עזר לי להבין שיש אנשים, שחיים על יד החיים, וכשהחיים נמצאים סןף סוף בתוכם ,אז הם המקדש, וגם אם לא רואים אותו (את המקדש), הוא קיים. האושר למעשה,נמצא בהשג יד עבור כולם, ותנועה קטנה בזמן מובילה אותנו לתמונה שונה ב"מוזיאון". אגב, קראתי פעם שאנחנו חיים במעין מעגל, שבו אנו סובבים כל חיינו, ואם פותחים טיפה את המעגל ,אפשר להתרחב ולנוע במעגל חדש וטוב יותר, בשירך נראה, שאדם נדרש לקפיצה בזמן, אצלי כל שנדרשת הוא קפיצונת בראש 🙂
הבנתי, סיגל, איך ראית פה שפע. אני חשבתי קצת להפך – קבצנות הלחם הפכה טורפנית יותר. עכשיו האריה רוצה בשר. מההתחלה אולי, היה זה רעב שלא לחם יכול לשככו, ולא ללחם.
קבצנות הכוכבים גילתה שאלה בעצם רק צדפים. משחק על חוף, על האדמה.
קבצנות החופש גילתה שרק קירות חדשים התקבצו פה מסביב לאני.
אבל אולי ככה זה. הישרדות דורשת בשר ולא לחם. אידיאלים הם צדפי משחק. וחופש מוחלט הוא בעצם איון גמור. החופש שלנו הוא יחסי תמיד, בין גבולות שאפשריים לנו.
ולגבי המבוך, סיגל, את צודקת. זו בדיוק הכוונה. הפרח או המקדש אינם בדרך אלא בהולך. במבט. ב"מבוך זה נשמע מוחלט כזה, שחור לבן, אבל האמת שמדובר בכל תובנה, ולו הכי קטנה.
המבט הוא לא בזמן אלא באין-זמן של התובנה.
ציר הזמן הוא הדרך הגדולה, שם אנחנו מביימים מחדש את הדראמה הפנימית.
אענה לך בתור: אוכלת בשר, שוחרת חופש (המכירה את הצורך בקירות), ומעדיפה צדפים ביד על כוכבים רחוקים, שאכן, המגע דרך החושים ,הוא תולדה של רעב, ותובנה שההכרה בו וקבלתו (את הרעב) כחלק בלתי נפרד מהיותנו, הם בעצם, הנגיעה בקצה קצהו של תחושת הסיפוק,כשזו, פוערת בפנינו רעב אינסופי,מה שמוביל אותנו לעוד ועוד נגיעות בסיפוק ובאושר. (לאור דברים אלו כנראה שנזירוּת לא תהא חלק מחיי בגלגול הזה, הנמלים האדומות מובטלות!).
סיגל, נמלים אדומות הן מידה קיצונית מאוד של אותו דבר, לא?
בשיר החברים לא אוספים סתם. הם מקבצים (הציצי למטה את תשובתי לעדי בנושא הקבצנות הזאת). לחוות זה נפלא, כי החוסר לא נראה כמוביל את החיים, אבל בעצם במידה רבה הוא כן.לא מזה עשויה התשוקה?
יש בזה הרבה עונג, וגם חוסר שלמות.
אכן, מאמינה שהחוסר מניע, נוע ננוע אל מחוזות השאיפה, התשוקה ,ויצירת המציאות הנחשקת לנו. זוהי התנועה בזמן, וזה הכיוון. לצערי, יש אנשים שנהיים משותקים ברגעי ההזדמנות שמעניקים להם החיים, ולכן מאמינה שמרכיב חשוב בתוכנו ,הוא, אומץ והמון אופטימיות.
סיגל, הלוואי. מסכים אתך שאומץ ואופטימיות הם חשובים מאוד, אבל קודם כל הידיעה מה טוב לנו.
התשוקה, לפי היוונים, היא האנרגיה שבה נברא העולם. לא רק למרות המכשולים, אלא גם בגללם נוע תנוע…
הפכתי והתהפכתי ונעתי כאן בין השיר לבין התגובות ,ומשהו לא נדבק לי. מתוך התגובות עולה, במיוחד מתגובתך לעדי שבה הסקתי, שעדיף בעיניך אפילו קברן על קבצן. שבאופן זה או אחר כולנו קבצנים של משהו ,וגם אם נהפוך את קערתנו ה"ריקה" היא עדיין מלאה בעצמנו ("אתה יקר"). איפשהו קטן ,אני נוטה להסכים ,ומתוך השיר יכולה לקרוא עכשיו קצת אכזבה, גם אחרי הדילוג בזמן ,האנשים משנים את מושא קיבוצם אולם ממשיכים לקבץ. כאילו שקוראת: "קבצנות אדם היא עובדה ועליך לדעת את שאתה בוחר לקבץ, את אשר עושה לך טוב". אז כאילו שכבר אין מקדש וכל מה שחשבת שאתה חושב, אתה יכול לשכוח, יש עובדות ועם אותן עובדות תתנהל על פי בחירה כראות עיניך" , אם התובנה הזו מתקרבת לכוונתך הריהי מדכדכת משהו.
סיגל הקבצנות היא מטפורה לחוסר ולחיפוש מילויו אצל הזולת.
אבל במציאות המצב הנפשי של "קבצנות" עוד יותר נמוך. זהו אדם שמוציא את מבוקשו מהזולת כמו מין שד – לא בחליפין, משהו תמורת משהו, אלא בתמורה לזה שהזולת יוכל להיפטר מן הקבצן ומרגשות הגועל, הרחמים והזוועה שהוא מעורר.
על זה עדיף כבר חוט שדרה אתי. קסטניידה מספר ב"מסע לאיכטלאן" שהמוות יושב על כתפנו השמאלית ותמיד אפשר להתייעץ אתו. באופן אחר אומר זנון הסטואי ש"לא חשוב החיים – חשובים רק החיים הראויים".
סיגל, הוא מקבץ לא כלום – ולא מצליח לקבל את הריק הזה, שאין בו תכנים ואולי רק תודעה טהורה. מי ייתן לו את זה? זה כבר שם.
הוא ממלא את כוסו ביין החיים, חוגג את חייו ואת עצמו. אבל זה לא מספק אותו, הוא רוצה את השורש.
ואז הוא מנפץ את "האני" ומגלה שהוא רק מתרבה, שהוא רפובליקה שלמה.
מכאן תמשיכי?…
בוודאי שמכאן "אני" אמשיך,השאלה מי מהן תמשיך.
:0)
(כוונתי ,שפיצול הוא תחום מוכר ואהוב עלי ביותר).
אהה – זה העניין שכולכן תמשיכו.
לקחת ולתת לזו או לזו אנרגיה ותשומת, זו תפקיד ממשלת הרפובליקה הזאת, שאזרחיה חוצים גבולות, זמנים וגופים 🙂
אצלי אמיר הרבה יותר פשוט, הכל בעיניי משחקי דמיון, תעתועי מחשבה ופיתרון השרדותי לפירוק קשיים, אין לי את הלקסיקון הזה של גוף במרחב ,אלא אם בשיעורי הנדסה אני נוכחת.
סיגל, משחקי דמיון ותעתועי מחשבה?
שיעורי הנדסה נראה לי מאוד מתאים.
אז הנה תעתועון קטן לשעשוע:
אוספנסקי, שדיבר על תודעה ארבע ממדית עשה מהנדסת המרחב צימס תודעתי נפלא. למשל, כדי להסביר את קליטת הזמן הנקודתית שלנו הוא ערך את ניסוי המחשבה הבא: נניח שאת בריה דו ממדית ועובר במישור שלך קיסם צבוע בצבעי הספקטרום, את תראי אותם אחד אחד למרות שזוהי תופעה אחת. ככה גם נקודות הזמן שאנחנו חווים כמו מבעד לחור המנעול, או אפילו, בהנחה שאנחנו לא באמת דו-מימדיים, "איברינו" בתלת מימד משולים לקיומים אחרים שלנו ב"זמן" שאינו אלא רצף אחד.
ומהו הדמיון אם לא מציאות שטרם התמצקה? זהו מצב תודעתי פתוח יותר, משחקי יותר, שבסופו של דבר – במודע או מבלי משים – גרסה זו או אחרת שלו מועצמת וממומשת.
אולי יותר פשוט היה לו היית נותן לי כדוגמא צפיה בסרט עם ובלי משקפי תלת מימד. עדיין לא משוכנעת שהדמיון שלי רואה או יוצר את מה שהדמיון שלי רשאי לדמיין שנמצא ב"סרט" , כיוון שגם אם יודעת שהסרט ניתן לצפייה בתלת מימד , איך נוכל להשפיע על מה שכבר נוצר?
התשובה היא כנראה בזה שאנחנו יוצרים מציאויות חליפיות, אבל לבריה שבתוך הקו זה לא עוזר הרבה…
בכל אופן, את הראי-נוע הקרוי "חיים" אנחנו מביימים ומסריטים יפה מאוד. ממש יצירת אמנות להתפאר.
תיקון: ברייה חד ממדית בתוך קו, או דו-מימדית בתוך מישור.
וואו, שיר נפלא. כמעט כמו סיפור-זן. אין ספק שאיסוף הלא-כלום הוא האיסוף הקשה מכולם.
תודה, רונן. האם לאסוף ולא כלום אפשריים בכלל יחד?
יחי היין, יחי המקדש ויחי המקודש!
קראתי את השיר כמה פעמים מאז שפורסם. הפאזל של "מוזיאון הזמן" הולך ומתבהר
🙂 ליד המקדש יש מבוך. בלב המבוך יש עין. שם, בלב העין, כל היין…
והפאזל עצמו – ייסורים ואקסטזה, לא?
המקצב הזה של הקבצנות ושל הריקון מילוי. ובסוף ליד המקדש אין שום מקדש. יופי של שיר.
עדי, העניין עם הקבצנות הוא שאין לה תחתית. קבצנות היא מצב נפשי, ולא כל כך חשוב מה אתה מקבץ. אפילו לא כלום…
אמר הקבצן, מעולם לא חלמתי
ונזלו רוקי לחייו.
אמר הקברן, מעולם לא נחלמתי
והרמתי כוסי לחייו.
קבצנות זה מצב נפשי – תובנה מדהימה.
זה נ פ ל א.
תודה.
מירי, עניתי עוד בעניין הקבצנות למעלה לסיגל – וראוי רק להעיר על זה שכאן הקבצנות היא מטפורה לחוסר, ולחיפוש סיפוקים חמריים או רוחניים מחוץ לעצמנו, אצל הזולת.
אבל במציאות המצב הנפשי של "קבצנות" עוד יותר נמוך. קבצן הוא אדם שמחלץ את מבוקשו מן הזולת כמו מין שד – לא בחליפין, משהו תמורת משהו, אלא בתמורה לזה שהזולת יוכל להיפטר מן הקבצן ומרגשות הגועל, הרחמים והזוועה שהוא מעורר.
"אני נותן לך כדי שתלך מכאן" – זהו המוטו של הנדבה, וזו גם הייתה נוסחת התפילה הרומית לאלי השאול.
תודה, אמיר על הסבר מנומק להפליא.
ובאמת, תמיד חשבתי שיש בהם, בקבצנים, משהו דמוני, מעורר אפילו חלחלה, והמטבעות הנתחבות לידיהם יכלו הרי למצוא את מקומן הבטוח תחת לשוננו..במן סוג של מעשה כארוני. אבל היום, עם כל המקרובים שמסתובבים על מטבעות חסרות הערך, אולי מוטב להפטר מהן בדרך אחרת. אז לך תדע ..:)
כך או כך, תודה ענקית.
אגב,
קוראת מזה זמן (מאז לפני כ-3 שנים, ואל תשאל מדוע), לאט לאט, את כל שיריך.
אתה אחד היוצרים היותר טובים בעיני, אם לא הטוב ביותר.
כתיבתך גובלת, בעיני, בגאונות.
(סתם, לידיעה. 🙂
נבוך תחת הסופרלטיבים, מירי, אבל לגמרי מרגש לשמוע. אין לפה קיום כשאין אוזן.
הוא מקבץ לא כלום, אבל למעשה הוא מקבץ את כל מה שנותנים החיים. כך הרגשתי.
צודקת, עדנה, אבל בכל זאת, אם החיים נותנים – למה הוא מקבץ?
ומעבר לזה, נראה שהוא מנסה להביט מעבר ל"חיים" כאלו היו שקופים, להשתכר מהיותו, ואפילו לנפץ את האני המתבונן.
מה עובר עליו? 🙂
יפה וקונקרטי ועושה טבעות משמעות שלא נגמרות. זה איכשהו מתקשר לחווייה שעברתי היום המנזר — גם כן מקדש — בו בחצר ניתן להתוודע אל טיפוסים וטיפוסיות שאתה שואל את עצמך: מה הם מחפשים, כלומר מה הם מקבצים?
תודה, סבינה. בטוח שמנזרים הם סוג של מקדשים, מהזן היותר מוזר.
גם איריס שני נזכרה פה בבשורות הישועיות שקראו בשבח הצניעות והסגפנות. "מה הם מחפשים, כלומר מקבצים ?" 🙂
ישועה מעצמם, אני מניח. באמת קצת כמוהו בשיר, רק שהוא לא לוקח מה שזורקים לו – בחור כזה, שלא מסתפק במלכות השמים.
איריס, האם הם מסתפקים במועט? הייתי אומר שיש להם דווקא עיניים גדולות, ולו – הכי גדולות 🙂 ולא בהכרח שיש בזה רע. תלוי מה מבקשים ואיך.
רק עיניים, תמי? באיזה מובן? "עיניים גדולות" – ולכן – עניים?
:)), אפשר גם כך לחשוב.
ומה עוד?
אמיר, העיניים -הכוונה לעיניים בעולם הנשמות/רוחות. המקדש היה נראה לי כהתגלמות בבשר. אחר כך המקדש כיכב לי כמו לב, כמו לב הנשמה.
בכל מקרה הכל משחק, כך שאפשר להניח את הקוביות של המילים בכל מקום נוח.
תמי, אפשר להבין את זה גם כך. הממש המוחש או אפילו הנחשב הוא מין גוף לתודעה, לא?
ולגבי העיניים של הנשמות – לא עלה בדעתי…
אמיר, לכן שאלתי אותך אמש: "אתה זוכר שהיינו רק עיניים ואחר כך היינו עניים כ"מקדש". נדמה היה לי שכבר דיברנו על היות הנשמה כעיניים. וכשיורדת לתפוס תצורה היא ענייה יותר, מוגבלת יותר, אבל עדיין מקדש.
כן, מבין. לפי המפתח שלך, ליד המקדש הוא גם המקום המתאים לצלות זבחים ולקבץ נדבות 🙂
אכן יש כאן למטה ואף למעלה לרוחב ולאורך הצדדים- אינספור דוגמאות.
במדינת שטוחלנד נולדתי וגדלתי. התהלכתי עד שנפלתי בקצה הלוח. אחר כך גדלתי לתלת מימד – התנפחתי, היום אני כבר לא עוברת בדלת. ככה זה במקדש.
לא נותר אלא לגלות את הדרך ל"אין שום מקדש" – מן הזמן אל הנצח –
וכנראה לא מהדלת :)))
אמיר אני מתרגלת בנג"י אל הנצח…:)))
מצוין! נסי לקפוץ ולא לקפוץ, את כל המעוף כולו מלמעלה עד למטה – במבט אחד 🙂
אמיר, זה הכי כיף- אין מקדש…
פוף!
הכל בבת אחת של רצף הוא כבר לא הוא, אבל בכל זאת משהו.
"הופ!", כאמור… שברנו את הכלים, עכשיו מתחילים עוד פעם מההתחלה. זו התעמלות הבקר…גם בצהריים ובערב…
עד שהמקדש כבר לא מקדש אלא רק "הנני". לא טוב "הנני"?
המממ… למה לא?
תלוי מי אומר "הנני", ואם בכלל יש למי לומר.
עד אז יש זולתים, שחושבים שהאמירה הזאת על חשבונם…:)
:), (קפא לי ה"הנני"- קררר בי-ם)
אבל סיכמנו ש"הנני" זה STATE OF MIND
סוכם על דעת כל הצדדים…
אמיר, בלי קשר ל"סיכום"…:)
רומי הייטיב להסביר מי הוא אותו אלוהים שהוא כל כך אוהב. (לאלוהים הזה אפשר לקרוא גם- "כל היש" או ה"טבע" או ה"בריאה": "במקור לא היו נפשי ונפשך אלא אחת, הופעתי והופעתך, עילומי ועילומך, ולא נכון יהיה אם אדבר על שלי ושלך. ביני לבינך חדלו אני ואתה, אני אינני אני, ואתה אינך אתה, ואף לא אתה אני. אני הנני אני ואתה גם יחד, ואתה הנך אתה ואני גם יחד"
למרות השימוש ב"אני" יש יופי באין מקדש בחוויה של משמעות דבריו.
(חוצמיזה, אצל הסופים אין יין, אין אלכוהול..)
תמי, כן, נכון הכל ויותר מזה – שלב התיווך בזיהוי מיותר, כלומר: אין לך נפש ואין לי נפש. זה לא משהו שיש לך, זו את.
רומי משורר נפלא.
ובקשר ליין, תמי – זהו סמל (כמו אצל עומר ח"יאם) לאקסטזה קיומית. סמל עתיק, שבעצם קדם לסופים ואומץ על ידיהם.
בכלל, למרות האיסור מדאורייתא דקוראן, נכתבה בארצות האיסלאם שירת יין מפוארת.
בפועל, לענייני שיכרון ואקסטזה, יין ענבים היה אסור, אבל שתו יין תמרים והשתמשו בחשיש.
יין הוא נושא מרתק, חוצה תרבויות, ולא רק כפשוטו.
לגבי יין,אומרים שיין ישמח לבב אנוש, אולם אני חושבת שזה לא משמח לבב אנוש כפשוטו ,אלא מעצים את ניצוץ השמחה. הייתה תקופה שבה טיילתי באיטליה ולא שתיתי מים כי הוזהרתי ממי האיטלקים, ולכן במשך כחודש שתיתי רק יין…(בקופסאות קרטון עם ברז), כל תקלה בטיול הייתה נראית כמו הדבר הכי נפלא שיכול לקרות ,ולולא ניצוץ השמחה וחווית החופש, אולי היין היה גורם לההפך.
סיגל, גם המים בישראל לא משהו…:)
היין טוב לשמחים ורע לעצובים, כלומר מעצים כמו שאמרת מה שכבר יש… השירה גם היא קושרה ליין, אבל לא תמיד לטובה…
אהה…אז אתן לטובה להגיב ,ואלך לחפש קרטונים עם ברז.
"עיניים פורחות בכל מקום"?
זו מנגינת האביב…
אמיר, אגיב כאן, מחדש…)
במשך כמה שנים הייתי "חסידה" של שייח סופי. (החסידה הביאה וגם לקחה אותי משם) למדתי המון. האיסור על שתיית אלכוהול היה חמור ביותר, עד לרמה של חומץ בלסמי. גם העישון היה מוקצה…אני מבינה מדבריך שלא כך הם פני הדברים. יין הוא באמת דבר מרתק, משמח לבב ואפילו בריא לחולי לב.
עכשיו: "אֲנִי מֵרִים קוֹנְכִיָּה וְעַל אָזְנֵי מַנִּיחַ, עוֹד אַחַת עַל הַשְּׁנִיָּה, וְאִי אֶפְשָׁר לָדַעַת עוֹד מָה מִנַּיִן הַקּוֹנְכִיּוֹת וְהָאָזְנַיִם; מָה שֶׁאֲנִי שׁוֹמֵעַ הוּ —- "
אבל זה לא בגלל היין. או אולי כן!!!…:)
תמי,
מסורת המשתה הקלאסית היא שמצאה את דרכה גם אל חצרות שליטי האיסלאם – וכאמור, למרות האיסור הדתי על שתיית יין. בשירה האסלאמית המשתה מופיע על כל פרטיו ומשתתפיו –הקרואים, המנגן, הנער או הנערה הנחשקים, ומוזגי היין. השירה הסופית הרבתה בענייני אהבה ומשתה גם יחד. המטפוריקה הארוטית של השירה הסופית ביטאה את הדבקות באל, ואילו היין סימל את מהות הקיום, את תמצית הדברים וגם את השיר עצמו. לגבי היין אומר עומר ח"יאם ברובעיאת שלו:
אִם אוֹיֵב הַדָּת הוּא יַיִן,
עֵדִי הָאֵל שֶׁבַּשָּׁמַיִם
כִּי דָּם אוֹיְבִי שָׁתֹה אֶשְׁתֶּה;
הֵן זֹאת חוֹבַת יְרֵא שָׁמַיִם!
אמיר, (נראה שמרקורי חזר למקומו אבל הראש שלי עדיין בריגרסייה..)
איזו אמירה יפה של עומר ח"יאם.
אני ממש לא מאמינה על בורותי. הייתי בטוחה בגלל מה שנאמר לי, שזו עבירה קשה למוסלמים.
תמי, כל שירת היין שלנו, בתור הזהב של ספרד היא תוצאה של השפעת שירת היין המוסלמית. ככה גם המוטו של "האכול ושתה" בטון חילוני לגמרי, ואיתו תיאורי המשתה עם ההלל ליין ולמוזגיו – "הצבי" או "הצביה" הנחשקים.
אם תציצי פעם בשיריו של אבו נוואס תמצאי שירת יין נועזת, מינית, ובוטה לגמרי.
לי אמר פעם איזה ערבי שלפי הקוראן אין חל עליהם איסור לשתית אלכוהול, אולם מכיוון ששתיית אלכוהול גרמה להם להתפרצויות של אלימות מרובות, יצאה קריאה מהמסגדים שאוסרת עליהם לשתות.
סיגל, אצלי במינרט החלפתי את המוסיקה ועכשיו מותר לשתות..:)
אמיר, ישנם תרגומים בעברית לשירת אבו נואס?
אם אני לא טועה עופרה בנג"ו ושמואל רגולנט תרגמו את הספר.
אבל הנועזים ביותר נשארו בחוץ… אפילו ההטרוסקסואלים. אחד לדוגמא:
אין בנמצא איבר כמו שלי!
הנה, ראיהו, בחניהו!
כל אישה אשר תטעם ממנו תתאהב בי
בתשוקה סוערת. אם מזדקף הוא
כעמוד יפשיל את שלמתי לבושת.
קחי אותו, הניחיהו באוהלך
אשר בין ההרים הנודעים…
קחי, עשיהו לכדך ידית!
אין ספק שהוא היה טוב במינרטים.
אמיר, איזה שיר צוהל. אני מאמצת את הכד-יד….ידית!
איזה עולם מושגים עליז לעומת הסהרה…ללא ספק יש אור כחול ולא ירוק במינרט הזה.
כחול אש…
נ.ב. לכחול הכחול הזה –
השיר הזה מופיע כציטוט של שיך נפזאוי ב"הגן הבשום" (הקאמה סוטרה של העולם הערבי).
נ.ב
רומי אמר:
Be drunk in love"
הוא כתב בלי סוף על שמס א-טבריז, אהובו שנעלם, שיש שסבורים שמשפחתו או תלמידיו חיסלו אותו.
מצאתי!
http://www.vanleer.org.il/heb/publications.asp?id=21
מכון ליר, "שירי יין ואהבה"
זה שיר יין אם יין היא האות השביעית באלף בית הבגדדי.
או לחלופין שזה שיר "תחת השפעת יין".
אבל, זה שיר מדליק. ובשפת הילדים:אמיר,אפשר עוד?
:))))) סיגל, בדיוק! איך קלטת שבבגדדית האות השביעית היא יין?
אז, לא אין עוד אבו נואס, אבל אביא שיר תשוקה לוהט מהמאה העשרים, של המשורר הסורי ניזאר קבאני.
כן, גם בסוריה משתמשים באות הזאת.
תמי, זה לגמרי בגלל היין. אבל לא החומרי אלא המטפורי:) בגלל שכרון הקיום.
אני בכלל "pumpkin" של הכרכרה….:)))
סיגל, במחשבה אחרת,
in the name of God למה את מתכוונת?
:0)
למה אני מתכוונת? סביר להניח שלא התכוונתי למשהו מיוחד למעט… לשעת חצות, לכניסה לבלוג ,ולשלושה אנשים שהיה נראה לי שכותבים בו באותה השעה.
(את בטח זוכרת שאני נוטה להתלהב מ"שטויות" שכאלה).
סיגל, אני מרגישה ניפסדת שאני לא מתלהבת מכל מה שמלהיב אותך..:)
זהו. עכשיו אני כבר לא אומרת יותר כלום. :0)
ושוב לא.
:0)
סיגל, באגדה יש עוד שתי אחיות לא סימפטיות, את אם את משאירה נעל זכוכית לסינדרלות (?) מה את מצפה שהן יעשו בה? ייקחו אותה איתן לאיזשהו נשף?
נכון שזה באגדה על סנדרלה, אבל באגדה על שלוש הסינדרלות זה לא ככה. שם יש שש אחיות חורגות ושלושה נסיכים וסינדרלה אחת שמשאירה את הנעל שלה לשתיים האחרות שכשהן משאירות נעליים ישאירו גם את שלה.זאת מן סינדרלה עסוקה שלא בורחת מנסיכים ,אלא חייבת פשוט לישון מאה שנים עד שתוער בנשיקה ושחייבת לפני כן להכין עוגיות לסבתא שלה שגרה בקצה היער ,ועוד יש לה מיטה עם אפונה קטנה לבדוק ,ועוד כמה התחייבויות לאיזו צפרדע שהצילה את הכדור שקיבלה מאביה.
מקווה שכעת ברורה יותר. בכל מקרה אני הסברתי יותר מאשר אתה הסברת את השיר. ולמרות שפחות או יותר הצלחתי להבין אותו קצת, נותרתי בהרגשה שיש בו עוד הרבה מעבר ועוד אתעסק בו הרבה במחשבותיי.
סיגל, תודה על ההסבר המפורט 🙂 אני חושב שזה המפתח להבין גם את השיר שלי…
אכן. הסבר מפורט הוא לרוב מפתח להבנה.
מעניין לקרוא את השיר ליד "מכתב אל האני הלירי" של ט. כרמי. והאם, שתיית היין האדום מתכתבת עם שיריך הקודמים? האם את דמו הוא שותה? ובכן, קבצן או קדוש מעונה?
סיגל, למה הקישור אל "מכתב אל האני הלירי"?
בכל מקרה עלית על משהו כאן. היין הוא לא רק דמו ישו אלא דם מיתולוגי במסורות רבות. ולעיתים גם השירה קשורה לפעמים לדם וליין… אוגוסטינוס אמר שהשירה היא יין השטן, אבל במיתוס הנורדי אל השירה, בְּראג, מצהיר שהשירה אינה אלא תמציתו של השיכר, ומספר איך הוכן המשקה מדמו של המשורר הראשון: לאחר שהשלימו ביניהן שתי קבוצות האלים היריבות, האָיְסיר והוואניר, הם ירקו לכלי אחד כאות לבריתם. מתערובת הרוק נוצר חכם בשם קוואסיר, אבל הוא לא האריך ימים. שני גמדים רצחו אותו, עירבבו את דמו בדבש, וכך הכינו את השיכר הראשון – שיקוי כה עז, עד ש"כל השותה ממנו הופך למשורר או למלומד".
והשורה התחתונה – לא, לא התכוונתי לכל זה… השיר מדבר סוּפית, ובעולם הדימויים הסוּפי היין הוא סמל לאקסטזה קיומית (וכך גם אצל ישו, למרות הדם, הוא עצמו האקסטזה הקיומית הזו –
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=5456&blogID=182
ירד לי האסימון – זה ה"אני יקר" שהתקשר לך ל"מכתב לאני הלירי". ויש פה אפילו הקשר ענייני – האני מבלה את החיים כאן בדרמטיזציות של עצמו. שירה נטו.
ולשאלתך – כן, במובן מסוים את דמו הוא שותה. את חגיגת החושים של האני בעולם. אבל לא התכוונתי שהוא קורבן של משהו – אבל אולי מעונה בגעגוע, של עצמו.
אמיר, תפתח בבקשה את המייל שלך…:)
אמיר, תפתח בבקשה את המייל שלך…:)
תמי, בנדיבותך רמי דיצני שיגר כנראה ממחשבך את תגובותיו, אבל שמו נותר בתגובות אצלך.
המקדש קיים, לא בעולם הפיזי, אך בעולמו שלו הרוחני.
אהבתי את השיר, אמיר. אני מאמינה שכולנו קבצנים בסופו של דבר. חלק מקבצים נדבות וחלק רגשות.
תודה, שירי, ואנחנו מסכימים אתך כמובן, השיר ואני. ואנחנו מקבצים עוד דברים – אמונות, גאולות, תחושות…
אמיר, "ניצלתי" ממערכת הזויה ומעוותת, לא כאן אפרט. אבל עכשיו אני סקרנית לדעת עוד על היין באיסלם.
חשבתי על זה שאפשר לקחת את התמונות שבשיר ולכרייגרף אותן לריקוד שיהיה בעל אותו מסר. (סביר להניח שגם במחול הייתי נהנית ותוהה "למה התכוון המשורר" ). אולי חשבתי כך מכיוון שסופים מתקשרים אצלי עם ריקוד הסווירל שלהם ואולי בגלל שנסופיות שהשפיעה עליך נכתבה בסיבוב כמו הריקוד.
סיגל, את הריקוד הזה הייתי רוצה לראות… הסחרור הדרווישי של השיר הזה מסתיים ב"פוף!" הכל נעלם, עם או בלי התודעה של המתבונן. אולי ככה היא חוויית האחדות המיסטית של המסתחררים 🙂
עניין של זווית ראייה. אין ספק שהם נעלמים. השאלה היא מה קורה לגוף שלהם שנשאר שם מאחור? אצל הסופים יש "באקה באללה" ו"פאנא פיאללה" באחת יש חוויה של דבקות ובאחרת חוויה של היעלמות באל.
אין ספק שהיה יותר נחמד לצופים אם ה"פוף" היה כולל את הגוף…
אמיר , כשפרופלור של הליקופטר מסתובב מאוד מהר אתה לא רואה גוף. כשיונק דבש נוסק מעלה ומניע כנפיו במהירות אינך רואה את כנפיו, ושאלתי הזכירה לי חידת זן "כשעץ נופל ביער האם הוא משמיע צליל גם כשאין מי שישמע?" דווקא נראה לי ,שהרקדנים נעלמים לסביבם גם בגוף.
לכתיבה עם נוסכי שיכרון ומשני תודעה שונים יש מסורת מאוד ארוכה – סומה, קוקאין, אבסינת, חשיש, אופיום…
אבל אלה מין שדים שתובעים את מחירם.
אמיר, גם אלכוהול שהוא חומר פסיכו אקטיבי, יש לו מחיר כבד בכבד..:)
תמי, את כמובן צודקת, אבל התכוונתי למחיר מנטאלי, לא פיזי.
אמיר, אולי זה נאיבי אבל נראה שכדאי להתמקד בחומרים מנטאליים טבעיים שנוצרים במוח כתוצאה מתירגול יומיומי כמו מדיטציה או אפורמציות חיוביות. בסכ"ה לאן כולנו רוצים להגיע? ומה רע בבאסה? גם היא חלק ממה שנקרא חיים. לא?
מסכים אתך, תמי. עדיף לחוות באסה ואם צריך לטפל במקור הבאסה מאשר לדכא אותה במכבש כימי מזיק ולהשאיר מתחת את הבעיה רותחת.
זה די רגיל בתרבות הזו. זה לא אומר שהם נאהבים דווקא.
לא?! אני חשבתי שזה כל כך יפה.