2
הַכְּלוּב
אַחֲרֵי שְׁלֹשֶת-אֲלָפִים שָׁנָה כִּמְעַט / לְמַרְגְּלוֹת הַהִימָלָיָה / הִיא גֶּבֶר צָעִיר / זְרִיז אֵיבָרִים / עִם אִשָּׁה חָרוּצָה שֶׁבָּרָק בְּעֵינֶיהָ, / שְׁנֵי בָּנִים / וּבַת. / הוּא הָיָה בֶּן עֶשְׂרִים וּמַשֶּׁהוּ / כְּשֶׁבָּנָה / אֶת הַכְּלוּב הַהוּא / מֵעֵץ וּנְצָרִים / סְבִיב עַצְמוֹ, כְּמוֹ גֹּלֶם / עַל מִדְרוֹן הָהָר. / מֵעוֹלָם לֹא דִּבֵּר שׁוּב / כָּךְ שֶׁאַף-אֶחָד / לֹא יָדַע לָמָּה; / עַכְשָׁו / מִשֶּׁהָיָה לְקָדוֹשׁ מִתְבּוֹדֵד / הֵם פָּשׁוּט הָיוּ בָּאִים / מִדֵּי יוֹם בְּיוֹמוֹ / לְהָבִיא לוֹ בְּלִי אֹמֶר / קְצָת אֹרֶז לִבְרָכָה. / אִשְׁתּוֹ גַּם הִיא / הִמְשִׁיכָה לָבוֹא / יוֹם אַחַר יוֹם / שָׁנָה אַחַר שָׁנָה / אַלְמָנָה נוֹבֶלֶת / שֶׁל מֵת-חַי / קָדוֹשׁ
עֶשֶׂר שְׁנוֹת תַּעֲנִית / מִכָּל נוֹחוּת וְכָל עֹנֶג / הוּא צָם וְצָפָה / אַךְ לֹא מָצָא שׁוּם חֹפֶשׁ. / לְבַסּוֹף / יוֹם אֶחָד / הוּא מַשְׁפִּיל אֶת מַבָּטוֹ אֶל גּוּפוֹ דְּמוּי הַשֶּׁלֶד / הַרְחֵק לְמַטָּה / בַּכְּלוּב הַזָּעִיר: / עַצְמוֹת עֵץ וּנְצָרִים / וּמֵעֵבֶר לָהֶן / בְּמַעֲלֵה הַשְּׁבִיל / הוּא רוֹאֶה אֶת אִשְׁתּוֹ מְטַפֶּסֶת לְבַדָּהּ / וּבְאָזְנָיו מְהַדְהֶדֶת / זַעֲקָתוֹ שֶׁלּוֹ / חַסְרַת קוֹל, אֲיֻמָּה / מְמַלֵּאת אֶת הָעֵמֶק, / מֵאֲחוֹרָיו / כְּשֶׁהוּא עוֹזֵב.
מההתחלה:
1- מזבח (הם נתנו לה רק כפית) –
http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=4995&blogID=182
ההמשך:
3- הפרות ליחכו –
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=5058&blogID=182
מתוך "מוזיאון הזמן", הקיבוץ המאוחד 2007
אמיר אור
השם: "מוזיאון הזמן" מופלא ונכון.
לא פשוט למצא שם כזה.
הזיוף והיומרה ל"קדושה", התשוקה של האדם להגיע למשהו מרומם מהחומר והכשל – מובלים בלשון יפהפיה, אמיר.
קְצָת אֹרֶז לִבְרָכָה. / אִשְׁתּוֹ גַּם הִיא / הִמְשִׁיכָה לָבוֹא / יוֹם אַחַר יוֹם / שָׁנָה אַחַר שָׁנָה / אַלְמָנָה נוֹבֶלֶת / שֶׁל מֵת-חַי / קָדוֹשׁ
נוגע ללב באמת. [ואתאפק מלומר כמה בתביעה היהודית להתקדשות מזהירים: אל תצדק הרבה" שלא לפגוע בזולת מבולמוס הקדושה המתעתע בנו.
יופי אמיר!
יוסף,
מאוד מעניינת התוספת שלך
אל תצדק הרבה?
תודה רבה, יוסף, ושמח שהמלים נגעו.
צדקנים אכן לא חסרים, אבל אני לא חושב שזה ההסבר היחיד למעשה שלו.
אם נזכור שהוא בילה את חייו הקודמים כקדשה, מה הפלא שהוא מחפש דרך אחרת לרוח? הנפש מבקשת את איזונה.
הבעיה היא כמובן שבדרך הוא פוגע באשתו וילדיו, פגיעה שגם היא בתורה, תדרוש איזון ותיקון.
ומעניינת גם ההשוואה בין ציידי המצוות לבין הוורקוהוליקס כפי שכתבה תמי בהמשך.
יוסף, במקור כל חלקו הראשון של הספר שמופיע כאן הוא תמונות ממוספרות של תחנות חיים.
(הסדרה של "הנוף הנכון", "ראי" וכו" – http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=3334&blogID=182 )
אבל כמו שאתה רואה, אחר כך יש הרבה חיים, ותמונות המחשבה הן מוזיאון הרוח.
אמיר, מעניין להשוות את הטקסט הזה לאמן התענית של קפקא. חומר למאמר קטן.
מוטי, אתה חושב שמלבד התענית עצמה יש קשר ביניהם? לא בטוח…
אמיר, מעניינים ההבדלים שנחשפים בהשוואה מעין זאת. גם אמן התענית צם בכלוב.
אמיר, במסע הבוקר על האופניים היו לי הרהורים נוספים. כאן אוסיף רק שבשניהם משאלת המוות חוגגת, אך מכוסה. הנמר התופס לבסוף בכלוב את מקומו של אמן התענית נראה בהשוואה כמקביל לאשה בטקסט שלך. ב"שירי תמיר" של דניאל כסיף,אגב, מופיעות השורות הבאות:"האמת הסופית והמחלטת היא אה..מת/ ועל שמה קרויה האמת// הרוח היודעת זאת מבקשת להמית בי את יצרי/ כדי שאגיע אל שעתי/ כמת שלא יוכל עוד למות/ אף לא להיוולד מחדש אל מחזורי הקרמה."
מוטי, ההשוואה אכן כמעט מתבקשת. משאלת המוות היא מפתח אחד (היית מייחס את זה גם למכורי העבודה שדובר בהם פה בהשוואה?) – ועם זאת אני חושב שבעולם שבו תקופות חיים מתכתבות זו עם זו, יש צורך להביא בחשבון את חייו הקודמים כקדשה (המופיעים בשיר "המזבח").
הטקסט הזה זורק אותי אל חוויות קריאה בנעורים, לא זוכרת בדיוק מה , אולי הרמן הסה…
אני מתחילה לראות מה אתה עושה ב"מוזיאון הזמן"
סידהרתא?
כן, השירים האלה הם גם אבנים בפסיפס.
הכלוב שבקלות כל אחד מאיתנו יכול לחשוב שהוא מקודש. אין הבדל בין הרי ההימליה לגן הטכנולוגי, או כל עבודה אחרת בה אדם משקיע את כל מרצו, מבלי לראות שהוא פוגע בעצמו ובבני משפחתו- וורקוהוליק….
עצוב לחשוב שבקלות רבה כל כך אדם גוזר על עצמו התנזרות ובסופו של דבר הופכת למלכודת מוות.
תמי, את צודקת שמכורי עבודה אינם שונים ממכורי מדיטציה בעצם האובססיה, אבל האם המוטיבציה בהכרח זהה?
לעתים כן (הרצון להשיג ולהחזיק במתנות החומר או הרוח יכול להיות דומה) אבל לעתים אדם באמת מחפש נואשות מנוס מנפרדותו בדרך מוטעה, לא?
ואכן, כמו המכור לעבודה, הוא עושה את זה פה תוך פגיעה באחרים.
אני מתלבטת בקול…:)
נראה לי שהמודט האובססיבי מונע כמו הוורקוהוליק לעבר השג, אל ההגעה, אל המטרה שנראת לו שווה בכל מחיר. אני מרגישה שזו טעות או חוסר יכולת להביט על הדרך עצמה כמטרה. זה נראה לי פיספוס נוראי לרדוף באובססיביות אחר דבר מה. העונג האמיתי, נמצא בהשתהות, בתהליכים שמתרחשים בדרך.
כן, יש צורך להציב "גולים" כדי להגיע לאן שהוא אבל לא כך, לא כטיל מבויית על מטרה. מפריע לי המודט מההימליה שמשעבד את אשתו וילדיו לצרכים האגואיסטיים שלו, לעומת הוורקוהוליק שיש לו תרוץ טוב: הוא עושה את הכל , כביכול, לטובת המשפחה.. כמובן נראה טיעון קלוש אך קיים. לא?
תמי, אני חושב שאצל שניהם היתה מטרה שבפרופורציות הראויות היא בסדר גמור.
כשהפעולה האמורה להביא למטרה נהפכת למטרה בפני עצמה, זו פשוט מין טעות.
אבל למה הם עושים את זה? הסיבות מרובדות, וכאן אפשר להשיב על זה בכמה רמות.
הסיבות אולי:
1. חיפוש אחר האמת
2. בגלל שאמא אמרה להם…
3.נמאס להם מהחיים הבנאליים.
4. רצון להתאחד עם רוחות הטבע.
5. התאבדות פסיבית.
6. רגשי גדלות.
7. רגשי נחיתות.
8. אופנה..
8. תחושה משיחית.
9. קארמה
10. ?
אלו הסיבות לפני הכניסה לכלוב?!…:))
לא הבנתי?
אמיר, הרגשתי שהדו-שיח מתנהל כאילו בריחוק וזה הזכיר לי את עצמי בכלוב. (כנראה, הצחיק רק אותי)
נראה לי שהקשר ל"מזבח", אולי, בבחירה שלהם אותה, אותו. הוויתור של שניהם על חיים קונבנציונאליים. למעשה שניהם מוקדשים לעבודה רוחנית וכל אחד מהם משלם את המחיר בצורה זו או אחרת. מתוך מבט על שניהם אפשר ללמוד המון.
כן, האמת שאני קצת בכלוב, לפני נסיעה ועמוס – מגיח לבלוג בהבלחות ו…כנראה הנושא משפיע. כדאי שאעבור מהר לשיר הבא 🙂
ואת צודקת ששניהם עובדים עבודה דתית או רוחנית – אבל מה שקורה בדרך, (פעולות חדשות שדורשות איזון ותיקון) – יוצר מציאות שלישית – ב"הפרות ליחכו".
מהי "קדושה"? שאלה.
אה… עכשיו מובן!
אתה משאיר את "הפרות ליחכו"- בארץ?
כן… מה שאסחב אותן לגרמניה?
אעלה אותן עוד מעט, שתלחכנה קצת באחו של הבלוגיה 🙂
:))
אזמזם מוווו, עד שתחזור…
אכרה אוזן 🙂 (בינתיים אני עדיין פה, ובכל מקרה שומעים…)
:)) בלעתי את הלשון …
:))) וואוו… וזה הצליח. לא בריא!
תמי, כל הסיבות אפשריות (גם לגבי וורקוהוליקס?). גם סידהרתא גוטמה הידוע כ"הבודהא" עזב את משפחתו ופרש מחיי העולם הזה…
מבחינת העלילה שבמוזיאון הזמן צריך להביא בחשבון קודם כל את החיים שקדמו – אלה של הקדשה ב"המזבח", לא?
שיר מרתק!
תודה יעל
אוי ווואו ביחד.
תודה, אומי. נדמה לי שביחד זה יוצא אאווו 🙂
אמיר, לא רק בהימלאייה תופעות כאילה. גם בישראל. ברמות שונות של הנגלה לעין. ושוב, לנו המערביים קשה להבין את התשוקה הזו להתאחד עם הבורא באופן כזה. קשה להבין את הפגיעה בגוף, שהרי לגוף אנו סוגדים. ונזירות לא מקובלת במחוזותנו.
כמעט הייתי שם. די קרוב. וכל כך רחוק.
השיר שלך נהדר. אקנה את הספר. "מוזיאון הזמן"- שם נפלא. לא הייתי כאן כמה שנים טובות. טוב לחזור ולקרוא שוב שירים.
תודה, איריס. איפה היית?
היום אנחנו מערביים אבל אתמול לא היינו (ואני לא אומר את זה בגלל השנים שביליתי בהודו).
במידות סבירות – לשאת סבל למען מטרה זה בסדר גמור, ועושים את זה גם כאן ב"מערב".
יש כידוע נזירות אצל הנוצרים, אבל זה באמת שונה. אני חייב לומר שגם המלחמה נגד הגוף לא נראית לי פרשנות נכונה של אי היצמדות לחומר ולגוף.
אני ממתין בסבלנות לפוסט שלך על קאלי של רמאנה מהרישי.
כלומר – מתחת לחינוך המערבי יש ברפובליקה של הנפש גם אחרים, שלעיתים זוכרים.
כן, בהחלט. אבל אילו יחידים ואני דברתי על חברה בכללי. התנזרות במערב זה לא רק אצל נוצרים. יש "מערביים" (שנולדו כך במחזור חיים זה) שבוחרים בהתנזרות או סגפנות או שניהם, כי הם עובדים למשל את קאלי וקשורים למסורת הינדית למשל, דרך גורו זה או אחר.
הייתי בגן עדן, לשאלתך
גן עדן! אז למה חזרת (או שמא גורשת)?
המעטה החברתי הוא דק. זכרון הנפש פעיל גם כשאינו מודע.
על קאלי… בינתיים לא. פעם תירגמתי שיר מדהים מדהים של סוומי ויוקננדה על קאלי, ובמילה האחרונה, לאחר שעות של עבודה ולהט שחור מוזהב, נפל לי המחשב ולקח זמן לתקן את תגובתו המתריאה… וכמן התרגום נמחק
וזו ידה של קאלי? אולי.
תיאור קולח ויפה של הסגפנות.
ובעוד אמן התענית מתוודה שבעצם הוא צם כי שום אוכל לא ערב לו, פה נותרת השאלה, עבורי, ואולי גם עבורו, למה בעצם הוא מתנזר?
אחרי שלושת אלפים שנה של להיות "היא" כמזבח, גם אתה היית מתנזר.
:0)
בהחלט :))))
איציק, לגבי אמן התענית טעם האוכל נשמע כסימפטום ולא כסיבה. פה לעומת זאת, יש דווקא סיבה של ממש – ואני חושב שסיגל כבר ענתה לך: אחרי שהיא בילתה חיים שלמים כמזבח חי לטקסי אהבים, לא פלא אם לפתע היא, שנולדה כהוא, קץ בחיי המשפחה ופונה לחפש נתיב הפוך לגמרי אל הרוח. הדברים שואפים אל איזונם, כמו מטוטלת – ובתנועה השלישית הדרמטיזציה של שתי תקופות החיים האלה מוצאת כיוון חדש, כתוצאה מהם וכהמשך.
קראתי את השיר כמה פעמים ונדהמתי.
הוא עושה משהו בשביל להיות בן אדם טוב יותר ואין לו מושג למה. תוך כדי עבודת הקודש הזאת הוא מזניח ופוגע במשפחתו.
מאוד התחברתי גם למה שתמי כתבה על הוורקוהולקים שתוך כדי עזרה למשק הבית-הם פוגעים במשפחתם.
שיר נוגע. מקסים.
תודה, שירי. לא רק הסתגפות ווורקוהוליזם…גם האמנות היא לפעמים קרבן אדם, לא?
אמנות לדעתי היא דבר טהור. לכן, לא הייתי רוצה להשוות אותה לקרבן. עבודה שהורגת את האמנות והיצירה מצד שני יכולה להיות קרבן אדם.
שירי, אבל אנחנו לא יכולים להתחלק לשש…
האם כל דבר שאת מקדישה לו את עצמך לא תובע ממך זמן וכוחות שאינם פונים לכיוונים אחרים, או פונים פחות?
יחד עם המזבח זה נותן תמונת-מראה על מיתוסים של רוחניות, איזו סיכה בבלון של "מה שמעבר".
רונן, לא בטוח שסיכה – אלא אם כן שמה של הסיכה הוא "מציאות"?
כל הנושא של הרוחניות מקופל אצלנו במין פינה רומנטית של טוהר עליון – אבל בחיפושי הדרך לומדים משהו, טועים במשהו – והכל מורכב ולא חד ממדי, לא?
.
גדול מהחיים, הדמות כמו קדוש.
מביטה במילים ונהנת מהכח שלך להביא את השירה לקצוות האלה
להתראות טובה
תודה, טובה.
האם הרצון למות הוא קדושה? אני מבינה את השיר כהבעת רצון למות. המות הוא חופש, התנתקות.
הפיכת האישה לאלמנה היש בה קדושה?
זה מאד מזכיר לי את הודו.
הי אמיר נוסע?
כן, מחרתיים. נוסע לפסטיבל שירה בינלאומי בגרמניה.
איזה יופי . וגם לא קל . שיהיה לך מעניין !
תודה, מירי. למה לא קל? מפני שזה לגרמניה?
עדנה, זה באמת בהודו… רק שהוא לא מת באמת, אלא משול למת לחיי המשפחה. בהודו יש באמת מקומות רבים שזה נתפס כנטישת העולם הרגיל לטובת טוב ממנו…
הוא מנסה להגיע לשחרור באמצעות תרגול, מדיטציה וסיגוף (המונח ההודי – טאפאס – בעצם מרמז על אצירת אנרגיה רוחנית באמצעות אילוף הגוף).
לא נראה לך?
גם לי לא…
טוב, כאן הוא כבר קדוש מבחירה לפחות.
(שלא כמו הגלגול הקודם שלו – הנערה המסכנה).
ובסוף הוא צופה בעצמו מלמעלה ?
רונית, נכון, יש הבדל, ועם זאת גם הנערה ההיא לגמרי בתוך זה. למה בוחרים במשהו, והאם משהו שגודלנו אליו בהכרח אינו גם בחירה שלנו בסופו של דבר?
הבחירה שלו יותר בעייתית באופן אחר, של הזולתים הקשורים בו.
רונית, הוא צופה לא בעצמו אלא בגופו שבכלוב כשהוא עצמו (הנשמה, התודעה) עוזב את הגוף, שמת בכלוב.
ברור, לא ?