בננות - בלוגים / / היַחד שאנחנו
אמיר אור
  • אמיר אור

    אמיר אור נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות. על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות. אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן. ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער". אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.

היַחד שאנחנו

 


קִד
ּוּשׁ

 

הַיַּחַד שֶׁאֲנַחְנוּ, שֶׁזּוֹכְרִים אָנוּ אוֹתוֹ, גַּם אִם שָׁכַחְנוּ –

    זְרָעִים בָּרוּחַ, תָּא אֶל תָּא, מַחֲזוֹר אֶחָד שֶׁל דָם,

פֶּה עַל שָׁד, שָׁרְשֵׁי אֲוִיר, חוּט שֶׁל עֲרָפֶל נִמְשָׁךְ מִן הַטַּבּוּר –

 

הַיַּחַד שֶׁאֲנַחְנוּ, בַּיְדִיעָה הָרִאשׁוֹנָה, בִּפְגִישַׁת פִּתְאוֹם בָּרְחוֹב,

    בַּמַבָּט מֵעָל וְחֹם יָרֵךְ מִתַּחַת, בְּעוֹר עָרֹם שֶׁאֵין לוֹ סוֹף

בְּתוֹךְ אֶרֶץ לֹא נוֹדַעַת, בְּתוֹךְ הָאָרֶץ הַמֻּבְטַחַת, בְּתוֹךְ הַנֶּחָמָה –

 

הַיַּחַד שֶׁאֲנַחְנוּ, בְּתַחֲנַת הָאוֹטוֹבּוּס, בְּמִשְׂרָדִים מֻכֵּי נֵאוֹן,

    מֵעַל, מִתַּחַת אֲלוּנְקוֹת, בְּפִטְפּוּט רָכִיל עַל כּוֹס קָפֶה אוֹ תֵּה,

סְבִיב הַגֹּלֶם בַּמַּעְגָּל, סְבִיב הַקֶּבֶר הַפָּתוּחַ, סָבִיב שֻׁלְחַן הַסְּעוּדָה –

 

הַיַּחַד שֶׁאֲנַחְנוּ, בְּלִי מִלִּים, בְּלִי עוֹר, בְּלִי הֶרֶף,

    בְּקֶצֶב הַנְּשִׁימָה שֶׁנֶּהֱפַךְ אֶחָד – מֵאַהֲבָה אוֹ פַּחַד,

מִבַּעַד לַחַלּוֹן מִמּוּל, מִבַּעַד לְתַצְלוּם מַצְהִיב, מִבַּעַד לְמִכְתַּב פְּרֵדָה –

 

הַיַּחַד שֶׁאֲנַחְנוּ, שֶׁאֵין בּוֹ מְתֹם, שֶׁאֵין לוֹ נֶחָמָה,

    שֶׁכָּל כֻּלּוֹ רַק גַּעְגּוּעַ, רֵיחַ אֵם וְרֵיחַ אָב, יָד מוּשֶׁטֶת

וּמוּשֶׁטֶת יָד לַפֶּה וְהַס – –

 

הַיַּחַד שֶׁאֲנַחְנוּ, גָּלוּי וּמִי יַבִּיט בּוֹ,

    סְבִיבוֹ חָגִים אֲנַחְנוּ, כְּמוֹ פַּרְפָּרִים עַל שֶׁמֶשׁ,

עַל חֹם וְאוֹר שֶׁל אֵשׁ קָרְבָּן שְׁקֵטָה –

 

הַיַּחַד שֶׁאֲנַחְנוּ, שֶׁכָּל מָקוֹם מָלֵא אוֹתוֹ, שֶׁאֵיבָרָיו אֲנַחְנוּ,

    אַל נָא נָסִיר מַסְוֶה מֵעַל פָּנָיו, כִּי אִם נוּכַל נִכְלֶה;

נִגַּע וְלֹא נִגַּע, נִרְאֶה וְלֹא נִרְאֶה, נִרְכֹּן מוּלוֹ, נִדֹּם.

מתוך "יום", תג/ הקיבוץ המאוחד 1999
אמיר אור

 

102 תגובות

  1. אמיר, שיר יפה מאד. יפה מאד.

  2. מירי פליישר

    שיר התקווה לביחד .
    כתוב כמו תמיד אצלך יפה מאוד אם כי נראה יותר כמו משאלת לב לצערי.

    • תודה, מירי. כמו שכבר התכתבנו, מבחינתי זו לא משאלת לב אלא בחירה להביט בכיוון הזה, ולראות את היחד הזה על כל מורכבותו האנושית, בלי לדחות אותו מעלינו אוטומטית, ולא משנה בכמה כאב או ביקורת הוא כרוך.

  3. כמה יפה.

    ויש בו, בשיר הזה, משהו מעט שונה משירים אחרים שלך. הוא מושך לכיוון אחר של יופי.

  4. לא טוב היות האדם לבדו, אבל הוא לבדו בין כה וכה!

    • שירה, לבד? כן, לחוד אבל גם ביחד. אם היה רק ביחד או רק לחוד היה הרבה יותר פשוט. זה המתח שטוען את היחסים האלה עם הזולתים בתשוקה וכאב.

  5. היחד הזה תופס משמעות אחרת ועוצמה סוחפת בעיתוי הזה – ערב יום השואה – והפך בעיני לדיבור על היחד של קבוצה גדולה, אומה, עם.

  6. שיר יפה.

  7. עכשיו יש לי "יום" לקרוא "בתוך לב שאין לו חוף", "חוּט שֶׁל עֲרָפֶל נִמְשָׁךְ מִן הַטַּבּוּר" "וּמוּשֶׁטֶת יָד לַפֶּה וְהַס".
    התרגשתי "כְּמוֹ פַּרְפָּרִים עַל שֶׁמֶשׁ".

    • תמי, עונג שהשירים מגיעים אליך. פרפרים על שמש עלולים להישרף, אבל בתוך לב שאין לו חוף יכולות לזרוח ולשקוע גם אלף שמשות 🙂

  8. רונית בר-לביא

    וואו, איזה שיר מקסים.

    קשה לעכל אותו בבת אחת, אצטרך לקרוא אותו כמה פעמים.

    אהבתי מאד את "בְּקֶצֶב הַנְּשִׁימָה שֶׁנֶּהֱפַךְ אֶחָד – מֵאַהֲבָה אוֹ פַּחַד", אהבה או פחד הופכים אותנו ביחד.
    (ואיזה הבדל בין השניים).

    "אַל נָא נָסִיר מַסְוֶה מֵעַל פָּנָיו, כִּי אִם נוּכַל – נִכְלֶה", כמעט כמו להביט בפניו של אלוהים עצמו, אם נוכל לראות באמתתתת את היחד שלנו, נכלה.
    יכול להיות שנגעת כאן באמיתה רוחנית אוניברסלית לא לגמרי במודע ?
    (היחד של כולם הוא האור האינסופי והוא האמת היחידה ביקום, אם בתור אדם אתה מצליח לראות אותו, אתה כלה כאדם …)

    מעניין, מרגש, אוהב.

    • תודה, רונית. הכל במודע, וכנראה באותו מובן שקראת. האלוהות (לא ייראה איש את פני וחי) נמצאת כאן באופן הזה, אבל גם אמירה על טבעה. לא כיליון בגלל הדרו של האל, אלא מטבע הדברים עצמם.
      אם מסירים את המסווה של הנפרדות נותר רק ים התודעה, ואין הבדל בינו לבין "אני".
      אם זוכרים שגליו (אנחנו) הם בעצם הים – אנחנו הופכים לסוג של הופעות במרחב התודעה הזה. במובן זה אולי באמת "נכלה" קצת.

  9. אהה..האני הקולקטיבי. וזה כהמשך ישיר לאותו "האני הזה" שהפך והתרבה ל"יחד שאנחנו", מכורח ושלא מכורח היותנו כאן, (הקצב הזה שלך, המוזיקה של המילים, גם בשיר ההוא וגם בשיר הזה) מרגש.

    • רונית בר-לביא

      בדיוק, זו המילה. "האני הקולקטיבי".

      אם נוכל לראות אותו באמת, נכלה כבני אדם, נראה את פני האל.

    • תודה רבה, סיגל.
      כן זהו האני של האניים, והוא גם די הפוך בכיוונו וטבעו מהאני הנפרד , "האני הזה". האנחנו הזה הוא אני גדול מאוד, אני שמכניס אליו זולתים, חוויות ועולם – ולא מסתגר ממנו.

      • רונית בר-לביא

        זו האמונה שלי בדיוק.

        אם כבר מדברים על פוליטיקה כאן –
        צריך להקים מפלגה רוחנית.

  10. אוי, אמיר, איזה יופי
    כמה נכון ביטאת את המצב הזה, שאתה קורא לו "היחד שאנחנו" – השם הכי טוב שאפשר לכנות את ההוויה הזאת.

  11. שיר מדהים קריאה אחת לא מספיקה לההכיל את כל היופי
    עוד אשוב לקרוא בו ולגלות את
    הנסתר והגלוי.

    הבית האחרון מקסים בעיניי

    הַיַּחַד שֶׁאֲנַחְנוּ, שֶׁכָּל מָקוֹם מָלֵא אוֹתוֹ, שֶׁאֵיבָרָיו אֲנַחְנוּ,

    אַל נָא נָסִיר מַסְוֶה מֵעַל פָּנָיו, כִּי אִם נוּכַל – נִכְלֶה;

    נִגַּע וְלֹא נִגַּע, נִרְאֶה וְלֹא נִרְאֶה, נִרְכֹּן מוּלוֹ, נִדֹּם.

    אני בהחלט מעדיפה להשאיר את המצב כמות
    שהוא- לא שיש לי ברירה :)) מעדיפה את המיסתורין במלוא הדרו.
    תודה ליז

  12. היחד שאנחנו? אמיר, השיר יפה, אין ספק. רק יש לי בעיה למצוא את האנחנו ואת היחד שבקיום שלנו כאן. איזה אנחנו? האשכנזים? המזרחיים? המהגרים מחבר העמים או העולים לציון מאתיופיה? הערבים שנכבשו ולא התליחו למצוא את דרכם חזרה מהנכבה אל היחד הזה שאפף אותם או העובדים הזרים שנאסרים כל יום מחדש על הארץ שלנו שהם בונים ולא נבנים בה. על איזה יחד אתה מדבר? וסליחה שאני מרשה לעצמי להתעצבן ככה בלי נחמדות.

    • אנחנו זה אנחנו כולל הכל. למה למיין לקטלג ולהתעצבן. כולנו כולל אלו שהם חצי אשכנזים וחצי ספרדיים, שמאלנים וימנים. בתור למס הכנסה שלשום היו 60 איש.שעתיים בתור. זה היה ממש נחמד כמו חמולה והיו שם כולם ביחד. כל הסוגים וכולם היו חברים כולל 2 שרבו.

    • יש גם משהו משותף שאתה יכול למצוא, מיכה? איזשהו "אנחנו" שאי אפשר לקחת ממך ולא מאף אחד אחר?

      • הי אמיר
        מצאתי את השאלה בסוף.
        אני לא בטוח שאני עכשיו במצב רוח לחפש או למצוא איזה אנחנו. אני בטוח שעוד יום יומיים אצליח למצוא. ועדיין השאלה תישאל: אנחנו? יחד? אני מרגיש שלא רק שאין כאן יחד עכשיו, אלא שגם כשהיה אמור לפי הסיפורים להיות כאן יחד, לא היה כאן יחד כלל. גם לא בתקופה ההיא של קום המדינה כשאנשים רקדו הורה ברחובות. איזה יחד? חלק רקדו בבוץ ולא הורה וחלק רקדו בבגדי נשף. איזה יחד. יחד זה ערבות הדדית, לא? אימתי היתה כאן כזו?

        • אופס, ענינו די ביחד 🙂
          יחד זה הרבה דברים, גם אחריות הדדית במקרה הטוב. מסכים אתך שיש עם זה בעיה. זהו כבר המתחייב מההכרה ביחד האנושי הזה.
          היחד שאני מדבר עליו כאן ומזכיר אותו כאן הוא החוט ההוא שמחבר, וגורם בכלל לציפיה לאחריות כזו.

          • הי אמיר
            אני מרגיש שהיחד הזה הוא ערך שהמעמד השליט משתמש בו כדי לעוור את עיני הנשלטים, למען לא יראו את מנגנון השליטה. אין יחד ולא היה. לאנשים אותו גורל, פילוסופית, כן. אבל חברתית המציאות שהם חולקים אינה יחד, אלא לבד. לבד כל אחד או לבד כל מעמד. אני מצטער על ההטיה המרכסיסטית שלי…

          • מיכה, לא על היחד של ההמון מדובר פה. בבקשה חזור לשאלה שלי. האם אין לך יחד כ ז ה?

          • אמיר, חזרתי אל השאלה וגם קראתי את כל השיר עוד פעמיים.
            אני מרגיש שהיחד שאתה מדבר עליו נמצא אינסוף ספירות מעל זה שלי. היחד שלך הוא האלוהות. הוא יחד פילוסופי, אונטולוגי הנובע מחווית הקיום האנושי, שהיא היא ההיזכרות במעשה הבריאה. היחד שאני מדבר עליו הוא כל כך כאן ועכשיו שאני מרגיש ממש קונקרטי… היחד שלי הוא יחד חברתי אמפריציסטי. השאלה הנשאלת היא האם יש איזשהו יחד המאחד בין כל בני האנוש? משהו בחוויה הקיומית של בני אדם באשר הם? איני יודע. ייתכן. אני עדיין מרגיש שהרעב חש קודם כל את בטנו ההומה ואת כיליונו הקרב ולא את גדלות הבורא. אני חושב שמחשבות פילוסופיות הן לוקסוס של שבעים.
            אגב, אתה מוזמן להיכנס לבלוג שלי ולקרוא שם פוסט חדש שכתבתי ליום השואה. אולי תבין ממה אני כל כך עצבני… תקליק על האתר שלי.

          • מיכה, דווקא קראתי. בלי קשר לעמדה שאתה מציג, ההשוואה שאתה עושה שם קשה לי. רוב משפחתי הושמדה בשואה, ואני לא חושב שכל זמן שישראל עומדת על תילה יש פה סכנה שתקרה פה השמדת עם.
            נדמה לי שדווקא הראש שלי הוא זה שלא עסוק בשואה כמטפורה, אלא בשואה האמיתית, ובמה שמתחייב ממנה בנפשי – כלומר, מה שאני יכול לנסות לעשות באמת בלי פוליטיקה ובלי אף אחד אחר : בנסיון להבין את הדמוני, הנאצי, במונחים אנושיים.
            כתבתי על זה ב"להבין את הדמונים" –
            http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=3188&blogID=182

          • אני מתנגד לתואר: מפלצות/חיות האדם וכדומה המודבק תדיר לנאצים.לא חיות אדם ולא מפלצות. בני אדם. וכאלה גם אנחנו. ואידך זיל גמור.
            אם לא נישמר, נגיע. אנחנו בדרך והיא ארוכה עד למאד, בינתיים.

          • מיכה, נכון, על זה בדיוק אני מדבר שם, על זה שזו הייתה אופציה אנושית לגמרי, נוראה ככל שהיתה.
            אבל אין לי אהדה למסקנה שלך, ולא לשימוש הפוליטי שאתה עושה בטרגדיה הזאת שרבים מאתנו עדיין קשורים אליה בקשר של אובדן משפחתי. לכן לא הגבתי לפוסט הלא ממש רגיש שלך (או שרגישותו מופנית רק לכתובת אחת, לא ממש לידך).
            אם זהו הסרגל, מיכה, איפה אני בדרך להיות נאצי? איפה אתה? איפה החמאס? ואיפה בית"ר תל אביב?

  13. איזה שיר יפהפה ונוגע.
    הלואי שהייתי מרגישה איזשהו יחד קולקטיבי שכזה. אני כמהה אליו. אבל אין לי אותו. אני לא יכולה להרשות לעצמי אותו, כי היחד הזה הוא גם עיוורון.

    • את מצליחה להגיד את מה שאני מרגיש בכל פחות כעס, שאני מקנא. היחד הזה נראה היה לי תמיד כמו ארשת של זיוף. ממש כמו ים השיבולים שמסביב…

      • ובכל זאת, לא ענית.

      • מירי פליישר

        מיכה אליענה השורה הארוכה של המגיבים הסתירה את מה שכתבתי ברוח דבריכם שהביחד הוא יותר משאלת לב

        אצלינו קוראים לזה ביחדנס.
        וסליחה על הספקנות אמיר במקום של שירה עשירה כל כך.

        • מירי, נדמה לי שהשיר לא מדבר על אותו יחד מוחק פנים של ההמון, אלא על היחד שרק היחיד, כיחיד באמת, יכול לחוש. השיר כולו מתאר איזה מין יחד הוא זה, לא?
          יש בין ה"יחדים" האלה שיתוף במלה, אבל לא בעניין. זה בערך…ההפך.

        • מירי פליישר

          אני חושבת אמיר כמי שמכירה או חשה אותך במקצת שכוונתך היתה לביחד אנושי אוניברסלי ונפלת לפח המילה ביחד שהיא תחליף לחבר"ה ועמישראל . קונוטציה לקבוצה היהודית ישראלית שטחו עיניה והיא שרה שירי מולדת ושלום בערגה בלי נכונות לשלם מחיר אנושי. עם סגולה

          • מירי, את מדברת כנראה על שירים אחרים, לא על השיר הזה.
            למה המלה יחד מעוורת פה? אלה דמעות? יחד יכול להיות טוב ונעים ומכמיר ביותר…

          • מירי פליישר

            חשבתי שהבהרתי את עצמי- בגלל ההקשר והשימוש -יתר של מילה זו.
            אגב השיר נקרא קידוש ואם לא היתה הכותרת הנוספת וואללה הייתי שלמה. קידוש של "ביחד" מקודש באנושיותו אותה אתה מפרט כל כך יפה פה.
            הכותרת…הכותרת…

          • כן, אם את זה לא נקדש לנו, מה יישאר?
            ברררר

        • האירוניה הדקה שלך לא נסתרה מעיני, מירי. אל תדאגי.
          אליענה בעדינות, את באירוניה ואני בכעס.
          מאיפה כל הכעס הזה?

    • אליענה, אין מה לפחד מהיחד הזה. זה לא "יחד" שיכול למחוק אותך. זה לא יחד שיכול לעוור אותך. והוא בין כה וכה לא ניתן בקלות הזו של הסכמה לרעיון.
      רגשות של שיתוף הם מקורן של חמלה, קירבה ואהדה, ואלה אינם רגשות רעים גם כשאת חושבת שמישהו טועה מאוד מאוד, גורם רע, וצריך לעצור אותו או לתקן אותו.
      כדי לגלות את האנושי המשותף, ולא רק בינינו לבין ידידינו, אלא גם בינינו לבין מי שנראה לנו דמוני או מרושע, בינינו לבין מי שהנו קורבן שלנו או בינינו לבין מי שזר ומוזר ובכלל לא מובן – לא כל כך קל.
      דרוש הרבה אומץ ומאמץ לגלות את האנושי הזה שמחבר ומייחד אותנו כבני אדם בלי שום תארים נוספים.
      מעצם היותנו בני אדם עם גוף ומחשבות ורגשות יש בינינו דמיון ושותפות גורל, וסגולות ופגמים מסוימים, לא? ובאופן פחות עקרוני, אבל לא פחות קיים – גם מעצם היותנו תל אביבים, או ישראלים, או נשים או גברים – אנחנו לא יצורים שלא דומים לכלום, שלא קשורים באיש, שזרים לגמרי לכל אדם.

      • אמיר יקר, מה שכתבת מדויק לחלוטין, אבל לא לזה התכוונתי כשכתבתי שאני כמהה ליחד הזה אבל לא יכולה להרשות לעצמי אותו.
        נדמה לי, והלוואי שיסתבר לי שאני טועה, שהיחד הזה מעקר אותנו מכל הרגשות האנושיים שהזכרת. מהחמלה, מהאמפתיה, מהראייה של האחר. אני לא רואה את הרגשות האנושיים הללו בהשתקפות המראה של החברה הישראלית, של מדינת ישראל, ונדמה לי שדווקא היחד הזה גורם לנו להיות עוורים לגבי העדרם של הרגשות הללו מאיתנו.
        לכן אני לא יכולה להרשות לעצמי את היחד הזה. והעדר היחד הוא כואב מאד. נדמה לי שתחושת שייכות היא משהו כמעט חיוני לקיום האנושי. לפעמים ההעדר שלה מרגיש לי כמו איבר חסר בגוף.

        • ואני רוצה גם לתת דוגמא- הסתכלתי היום על טקס יום השואה, ראיתי את כל האנשים החשובים מדברים בפאתוס, לפעמים עם דמעות בעיניהם.
          לכאורה שהיא של היחד הזה, אבל בעצם שקר אחד גדול. על איזה יחד אנחנו יכולים לדבר כשאותם אנשים שמדברים בפאתוס שכזה מאפשרים לניצולי שואה למות ברעב? מזלזלים בהם, משפילים אותם ואת כבודם. זהו העיוורון שאני מדברת עליו, וזה עיוורון שאני לא מוכנה ללקות בו בשום אופן.

          • מירי פליישר

            אמיר
            ביחד עם האנושות מעט מאוד עם עם ישראל לצערי. הביחד כמו שאליענה היטיבה לכתוב עיוור אותנו לאחרים.

            אני יכולה להבין את תקוותך ומשאלתך אבל המציאות…

          • מירי, גם בני אדם עם תעודת זהות ישראלית שגרים בארץ הם בני אדם. וגם כאלה שלא.
            השיר לא מדבר על תקווה או משאלה.

          • אליענה, דמעות זה טוב. סבתי, שכל משפחתה נרצחה שם מעולם לא דיברה על כך.
            ואני לא רואה את הקשר בין הטרגדיה הזאת לבין אחריותנו לפרנס את ניצולי השואה על חשבוננו.
            אנחנו כידוע מתמחים בפרנסת אברכים, ואם הם ניצולי שואה – הרי זה משובח.

        • אליענה יקרה, זה בדיוק מה שאני מנסה לומר לך. על איזה יחד מדבר השיר? האם זהו היחד החברתי, היחד של ההמון, של מפלגות, קבוצות אוהדים וחבורות רחוב?
          האם לאבד כל תחושת שיתוף איננו משהו שדורש ריפוי?

          • כן, זה משהו שדורש ריפוי. בוודאי. אבל השאלה היא מה מחיר הריפוי. וכמו שניסיתי לומר קודם יש מחירים שאני לא מוכנה לשלם. מעדיפה להישאר חסרה, עם כל הכאב הכרוך בכך.

          • המחיר הוא לראות ששום דבר אנושי לא זר לך באמת. המחיר הוא לשאת את הכאב בלי לשנוא. המחיר הוא אהדה. לא מחיר רע, אבל לפעמים אין לנו בכיס…:)

          • כנראה שאנחנו מדברים בסופו של דבר על אותו הדבר, רק ממקמים את הדבר הזה במקומות שונים.
            מה שלי נדמה זה שהמחיר הוא לאבד בדיוק את הדברים שציינת-אהדה, נשיאת הכאב בלי לשנוא וכדו". אלה הם הדברים שאני לא רוצה לאבד ואני לא חושבת שאיבדתי כי אני שומרת עליהם היטב.
            אבל בסך הכל הנקודה של שנינו היא אותה נקודה- שמירת החמלה, האנושיות. זה הכי חשוב. על זה אנחנו מסכימים.

          • כן, כנראה שכן 🙂
            החמלה באה ממה שדומה ומשותף ומובן לנו. כמו… ריח אם וריח אב, כאב, תשוקה וכו".
            שמת לב ש"יחד", "יחידות", "ייחוד" ו"יחיד" באים מאותו שורש?

          • נכון, אותו שורש, לא חשבתי על זה אף פעם.
            עכשיו יש לי על מה לחשוב לפני השינה. שורפות לי העיניים מרוב בכי מול איזה סרט שראיתי בטלביזיה. הגיע הזמן לישון. לילה טוב.

          • אליענה היקרה, אני מקווה שהדמעות עברו…
            שיהיה לך יומולדת של פתיחה לאושר, אהבה והישגים בכל תחום בפנים ובחוץ 🙂

          • מירי פליישר

            מעתיקה לכאן דברים שהשתרבבו שם באמצע וחשוב לי שייראו, לכבודך אמיר ואני מקווה שמבחינתי לפחות הדברים הובהרו.
            "אני חושבת אמיר כמי שמכירה או חשה אותך במקצת שכוונתך היתה לביחד אנושי אוניברסלי ונפלת לפח המילה ביחד שהיא תחליף לחבר"ה ועמישראל . קונוטציה לקבוצה היהודית ישראלית שטחו עיניה והיא שרה שירי מולדת ושלום בערגה בלי נכונות לשלם מחיר אנושי. עם סגולה "

          • לא חושב שאני הוא זה שנפל לפח…
            המלה הזו כנראה מעוורת את המשך הקריאה, אבל היא חפה לגמרי ממובן חד ממדי כזה. "יחד" לא שייך לעמישראל, אלא לכל יחד אנושי, בין כל שני בני אדם ויותר. רק לרצות…

          • רונית בר-לביא

            בואנה, אני באמת לא מבינה מה יש לכם…
            סלחו לי.

            אמיר כתב "היחד שאנחנו" ואתם ישר רצתם למקום הכי קרוב לזה אצלכם בראש: הפחד הנורא מאיזו לאומיות או לאומנות.

            מה כל כך מפחיד במילה יחד ?
            ואם היינו כותבים "יחד בועידת שלום עם קבוצת פלסטינים" זה היה נעלם ?

            אני לא יודעת, הרבה פעמים שמעתי מאנשים על "פאשיזם שמאלני" וחשבתי שמגזימים ושוב מאשימים את השמאל גם בזה, אבל לפעמים כשאני קוראת בבלוגייה הזו כל מיני דברים אני בעצמי משתוממת…..

            אמיר, קרא את תגובתי אי שם בראשית העמוד….
            נדמה לי ששנינו באותו ראש.

          • רונית, כן, זה די מדהים. אנטי-לאומנות היא כמובן צורה של התמקדות אובססיבית בלאומנות. לאומנות שעומדת על הראש, אבל בגלל זה גם לא רואה שום דבר אחר. אין לנו שום יחד, ורק הנאצים הם מטפורה ראויה לנו… אורח מחשבה די דוחה.
            קראתי ואגיב בהמשך בכבוד הראוי. אנחנו באמת באותו ראש. פשוט תוך כדי הדיפת ההתקפות על ה"יחד" לא הספקתי לענות… אפילו עוד לא נחתתי כראוי בתל אביב.

          • אמיר, חבל שאתה מרגיש שמדובר בהתקפות. אני הרגשתי שמדובר בשיחה, ושיחה מאד מעניינת שאפשר ללמוד ממנה הרבה.
            ממה הרגשת מותקף? חבל לי לשמוע את זה.
            בכלל אני מאמינה שאפשר לשוחח גם על הדברים הכי קשים ומנקודות המבט הכי מנוגדות ולעשות את זה ללא תוקפנות וללא אלימות, והיה נדמה לי שככה עשינו את זה כאן. מצער אותי לשמוע שאתה הרגשת אחרת.

          • בוודאי, אליענה. השיחה הייתה נעימה ולא אלימה בשום צורה. ועם זאת המילה "התקפה" (על המושג "יחד", לא עליי אישית) – הולמת. מיכה, מירי, את וגם שירה קיבלתם פריחה מול עצם המושג 🙂 למרות שהשיר מדבר על ביחד אחר לגמרי, נדמה לי שהקריאה כאילו דילגה מעליו בעקבות איזשהו בד אדום פוליטי. זו כבר תופעה בעיניי, לא?
            אני חושד שהחשיבה הרק-פוליטית כאן היא סוג של פגיעה רוחנית בפני עצמה, ובמקרים קשים נכות שמעבר לריפוי וטיפול. באופן זה לא מפליא אם צדקנות ולא חמלה היא לא פעם הכוח הדוחף חוגים פוליטיים. הם פשוט לא פעם איבדו את האנשים בשם האנושיות.

          • רונית, אין כאן כל קשר לפאשיזם שמאלני.
            יש כאן פחד מפאשיזם. זה הכל. לא ברור מה לא מובן בזה.

          • רונית בר-לביא

            מה שלא ברור שבעיני,
            הוא איך אפשר לקשר כמעט כל דבר שמישהו בכלל כותב, לאותם דברים.

            קצת צר, לא ?

          • מסכים אתך, רונית. אולי זה לא הובן, אבל התגובה שלי ל"בנים אוהבים דברים שזזים" הייתה בהמשך לזה.
            אהבה? ומה עם האוהבים משני עברי הגדר?
            שמחה? ומה עם מעברי הגבול?
            יחד? ומה יפה ביחד היודונאצי שלנו?
            חיים? איזה חיים?

  14. אני הבנתי את היחד כיחד של כל האניים או אני ועצמי,ובכלל לא עם אנשים אחרים…מקסימום, בקריאה מתאמצת לדמיין ,יחד התכנותי כזה בין שני אנשים, כשיר מחווה לאחרי שירי "המרחק שבינינו".

    • זה גם ככה. אם קוראים את כל האפיונים של היחד הזה, רואים שיש פה כל מיני יחסים וכל מיני מרחקים שיוצרים יחד (!) את התנסותנו במפגש הזולתים. אמא, אבא, אהובים, צבא, בית חולים ועוד הרבה.

      • בדיוק. חווית כל האניים יחדיו מול הזולת שהוא לא אני אפילו הרחוקים מאיתנו והקרובים לנו, החל מהרחוקים בתחנות אוטובוס או בבתי קפה וכלה בקרובים אם או אב, הם הזולת והאנחנו חווה אותם ממרחק ודווקא שם היחד של עצמו עם עצמו ולא עם האחר, מתחדד.

        • כן, מסכים אתך. אנחנו עסוקים רוב הזמן בהגנות והפרדות מתוך מחשבה מוטעית שככה נשרוד טוב יותר…
          היחד הוא נדיר ויקר יותר מן המפריד המפוחד. התקרבות, נגיעה, רגע של חיבור – אלה הרגעים שאנחנו נוצרים איתנו בלב כל חיינו. וכמה שיש יותר מהן, מגלים שאפשר, ושזה לא רק נעים אלא גם כוח ולא חולשה.
          אם אין רגש שיתוף הרי כל מה שאנחנו עושים הוא בריתות תועלת צבועות.

          • לדעתי נקודת ההשקה בין אנשים להיות באמת ביחד היא דרך עשייה משותפת. דיבורים, טקסים, היות האדם שייך לקבוצה מסויימת, כל אלה רק מגדילים את תחושת המפריד. כמו שני אנשים בחדר אחד, הם יכולים להיות ביחד באותו חדר ולבד לגמרי, הביחד מתחיל בעשיה כלשהי ,לדעתי, גם התייחדות באה מלשון יחד…השניים הופכים מלהיות יחידים, ללהיות יחד.

        • אורה ניזר

          אמיר, השיר משקף את המצב האנושי,גם אם ניתכחש לכך, כל הזמן אנחנו יחד חיים, גם אם מרגישים לבד, אנחנו יחד לבד, וטוב שאנחנו יחד כמו שתארת בדוגמיות בשיר. במצבים לעתים צרת רבים היא יחד, גם אם לא מכירים ולא ניפגשים, או חיוך אפילו בשניים גם אם לרגע לשניה, לעתים הולך איתנו דרך ארוכה לעתים לחיים שלמים גם אם לא ניפגשים שוב.מאד אוהבת את השיר.

          • תודה, אורה.
            וכן, אנחנו לחוד ביחד. מסכים אתך שטוב שכך. בעצם בסימביוזה אין בכלל "יחד" במובן הזה של השיר.

          • מיכל ברגמן

            אחד הדברים המשמימים בעיני זה ניתוח שירים ועצוב שצריך להסביר שיר. לא קראתי פה שום שיר ל ליושבים כביכול יחד סביב המדורה. אלא רפרוף של נוגע לא-נוגע בעניין הזה. משהו חמקמק שקיים לא-קיים ואפילו לא תיאור נורא שמח על הביחד הזה.
            הקריאה של השיר כאילו הוא איזה שיר הלל מזכירה לי את חברי הדתיים – שנניח שאומרים משהו על אלוהים (טוב , רע, מעלה שאלה) מיד קופצים עם הדאוס-אקס-מינה שלהם. זה בדיוק אותו הדבר כאן.

          • תודה, מיכל, ותודה גם לרונית. אכן דאוס-אקס-מכינה, ודאוס קנאי, פוקד עוון ונטול חמלה.
            לפעמים אני תוהה איך שירי אהבה מצליחים לעבור פה בשקט כשמעבר לגבול קורים דברים…
            היחד הזה הוא לא גן עדן, אבל הוא בוודאי לא שייך למפלגת הפוליטיקה, ודי קשה לגייס אותו לשם בכוח 🙂

          • אמיר, אני לא יודעת אם ה"נטול חמלה" שכתבת פה מתייחס גם אלי. אולי אני סתם סופר רגישה היום, אבל אם כן אני מוחה.
            אני פחות או יותר מקדישה חלקים נרחבים מחיי לחמלה ועשייה שנובעת מחמלה. ויתרתי על קריירה מדעית שהרבה כסף בצידה כדי ללכת להיות עובדת סוציאלית עם שכר מביש ועבודה שמדירה שינה מעיני, ואין לי שום טענות, אני עושה את מה שאני עושה מתוך שלמות עצמית. אני מתנדבת מאז גיל 14 ברציפות מתוך חמלה.
            אני לא מוכנה שאף אחד יאשים אותי בחוסר חמלה.
            ומצד שני אולי לא האשמת אותי ואני סתם קופצת פה. טוב יש לי יום הולדת היום. מותר לי לקפוץ.

          • אליענה, יומולדת שמח וקופצני!
            "נטול חמלה" התייחס לאל האידיאולוגי, האל המגייס לג"יהאדים, לתיקון עולם במלכות שדי, ולנצחון "הצדק" הפוליטי.
            בדרך הוא משעבד, מעוור, מעקר ורותם כל יכולת ורגש אנושי למענו.
            אדם יכול לבוא עם הלב הכי שוחר טוב, ולאבד ככה את דרכו.יש פעילי שמאל שנשמעים לי בהחלט על גל נפשי פשיסטי לגמרי.ואם כבר הופכים פה את הנאצים למטפורה לעת מצוא, אז הם גם היו אחת המפלגות ה"ירוקות" הראשונות בעולם המודרני. אקולוגיה עם יישומים פוליטיים.

  15. מוטי גלדמן

    קינה רבת השראה, אמיר, שיש בה תנחומים של חוויית יחד מיסטית כמעט, ושל זרימה לירית עזה.

  16. יעל ישראל

    נפלא אמיר. פשוט נפלא!!!

    • תודה, יעל. כן, הייתי בפסטיבל וגם בסדנת תרגום בינלאומית שבעצם עדיין לא נגמרה. ואני חושב שהגוף שלי חזר לתל אביב אבל הרוח עדיין לא…
      במוצ"ש יש ערב קריאה בינלאומי עם המשתתפים – דוריס קארבה מאסטוניה, פסקל פטיט מאנגליה, מג בייטמן מסקוטלנד וגם אני, יעל גלוברמן וסבינה. אהיה פה ממש בחזרה ביום ראשון 🙂

  17. יעל ישראל

    וברוך השב, נעלמת לי. שירלינסקי אמרה שנסעת לאיזה פסטיבל שירה.

  18. בהנחה שאתה לא מתכוון רק לרעיון (בנוסח וורדסוורת") של הביחד-עם-היקום הזכור לנו חלקית מטרם לידתנו – אני חושבת שאני יודעת על מה אתה מדבר. אם אכן זה הוא, גם אני רואה ומעריכה אותו.
    רק לא הבנתי מה המסווה שעל פניו, שבו מוטב לא לגעת.

    • היחד הזה הוא כמו בצל. יש כל מיני מגעי יחד כמו שהשיר מנסה לתאר – חוויות אנוש ורגשות אנוש, אב ואם, ילדות, אהבה, פציעה –
      אבל מתחת לכל הקליפות אין כלום. שם "אנחנו" זה "אני". ולכן כ"אניים" נפרדים – נכלה. אנחנו מתגוננים מפניו אבל גם נמשכים ליחד הזה, כמו פרפרים על שמש.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאמיר אור