אמיר אור משורר, מתרגם, חוקר ועורך
מִנְחָה
כְּבָר נִקִּינוּ אֶת הַדָּם מֵעַל הַמִזְבְּחוֹת, שֶׁקֹּדֶם עוֹד כִּנִּינוּ
"עוֹרְקֵי תְּנוּעָה", "שֵׁרוּת סָדִיר", וּמִזְבְּחוֹת בֵּינַיִם –
"מִשְׁפָּחָה", "מְדִינָה", "מְקוֹם עֲבוֹדָה" –
וְגַם: "בֵּית סֵפֶר", "בֵּית אָבוֹת", אוֹ "בֵּית מְשֻׁגָּעִים";
כֻּלָם מִצְטַחְצְחִים בְּבֹהַק שֶׁל אַחֲרֵי, וְרַק נוֹתְרוּ הַסַּכִּינִים,
הַמַּרְחָשׁוֹת, הָאִלְפָּסִים, הַמַּזְלְגוֹת, הַתַּרְוָדִים, הַגֶּחָלִים
הַלוֹחֲשׁוֹת עֲדַיִן: מוֹדוֹת אֲנַחְנוּ לְפָנֶיךָ עַל קָרְבַּן הַיּוֹם,
עַל הַלֶּחֶם וְהַדַּעַת, עַל הֶעָמָל, עַל צֵל קוֹרָה שֶׁרַק הַבֹּקֶר
עוֹד יָכֹלְנוּ לִהְיוֹת – אַךְ הַכּוֹרֵת פָּסַק אַחֶרֶת, וְהָיִינוּ לְפָנֶיךָ
מַאֲכֹלֶת אֵשׁ אוֹכֶלֶת עַד הַצָּהֳרַיִם.
עַל יַד הַכִּיּוֹרִים זְקֵנָה יוֹשֶׁבֶת וּמְנַגֶּבֶת, שְׁמָהּ אֵינוֹ יָדוּעַ
וּמַשְׂכֻּרְתָּהּ בָּשָׂר. וְכָכָה גַּם
אֲנַחְנוּ מִסְּבִיבָהּ, יוֹשְׁבִים וּמְנַגְּבִים – חַלָּף-חַלָּף, כְּאִלּוּ
זֶהוּ סְתָם תַּחְבִּיב. כְּבָר לְשׁוֹנִי שְׁסוּעָה, אֲנִי יוֹצֵא מִן הַמִּטְבָּח
אֶל חֲצֵרוֹ שֶׁל הַמִּקְדָשׁ; שָׁם בֵּין סֻכּוֹת הַבִּכּוּרִים
קַדָּר מַצִּיג כַּדָּיו לְקֶלֶס, אַתְלֵט אֶת עִטּוּרָיו, נַחְתּוֹם מֵעִיד
עַל עִסָּתוֹ, מְשׁוֹרְרִים עַל שִׁירָתָם – קוֹרְאִים מִבְּלִי שֶׁהִתְבַּקַּשְׁנוּ
בְּאָזְנֵי עוֹבְרִים שָׁבִים. עַל יַד הַקְּעָרוֹת שֶׁנוֹעֲדוּ לְכֶסֶף,
זְקֵנָה יוֹשֶׁבֶת וְטוֹוָה, שְׁמָהּ אֵינוֹ יָדוּעַ,
וּמַשְׂכֻּרְתָּה מִלִּים.
חוֹזֵר אֶל הַמִּטְבָּח, מַרְכִּין רֹאשִׁי אֶל הַכִּירָה, אֲנִי שָׂם בְּפִי גַּחֶלֶת
לַחֲזֹר בִּי אֶל הַיּוֹם: הִנֵּה חוֹלְפִים עֵצָיו, יוֹשְׁבָיו,
בָּתֵּי קָפֶה וְצַלָּחוֹת מְעוֹפְפוֹת שֶׁלּוֹ, חֵיל פָּרָשִׁים, פִּילִים, גְּוִילִים,
שֶׁזֶּה עַתָּה אָמַרְנוּ וִהְיִיתֶם. אֵיפֹה הֲיִיתֶם אִלְמָלֵא
קָרְבַּן הַיּוֹם, שֶׁהָעֳלָה בְּלֵּב חָפֵץ, אִם גַּם בִּלְתִּי יוֹדֵעַ;
אֵיפֹה הָיִינוּ בְּלִי כֵּלִים לָשֵׂאת מִן הַמְּלֹא, בְּלִי מִלִּים לוֹמַר
'נָשָׂאנוּ וְעָשַׁרְנוּ', בְּלִי לָקַחַת וְלָתֵת, בְּלִי לָתֵת כָּבוֹד לָעוֹד –
בְּכָל אֲשֶׁר יִהְיֶה. אֲנִי יוֹרֵק אֶת הַגַּחֶלֶת, וְזוֹ נוֹפֶלֶת לְחֵיקָהּ
שֶׁל זְקֵנָה שְׁלִישִׁית, שֶׁמְּהַלֶּכֶת אַחֲרַי כְּצֵל, שְׁמָהּ אֵינוֹ יָדוּעַ
וּמַשְׁכֻּרְתָּה פָּנִים.
מתוך "יום", הקיבוץ המאוחד 1999
לשיר יש צליל פנימי שהוא מפחיד
וכמובן שאי אפשר בדיוק להסביר צליל מי ששומע אותו
ודאי שומע
למה אי אפשר? יש פה דיבור עם ועל דברים מפחידים, אבל את לא מתכוונת לזה, נכון?
לא, לא לזה כי זה כמובן קיים אלא למשהו שחשים בו אבל לא ממש אפשר להסביר אותו
סוג של חרדה. ואולי זה הקסם שיש בשירים אותם מקומות שאי אפשר לדבר עליהם
מאוד מאוד אהבתי. ממש מרגישים איך זה חופר ומתקדם.
"שמה אינה ידוע ומשכורתה בשר" – זה נפלא!
ובכלל, החיבור האפל הזה בין כלי היום למזבחות. וגם נגיעות קטנות כאן ושם ("שֶׁזֶּה עַתָּה אָמַרְנוּ וִהְיִיתֶם").
"חופר ומתקדם…" כלי החיים (=היום) הם אכן המזבחות שעליהם מוקרבים חיים. תודה, אודי.
שיר נורא נפלא (כלומר: נורא. נפלא).
כולנו חוטאים באדישות. כולנו לא שועים למנחה הנוראה, שמקריב האחר (וגם ה" לא שעה למנחת הבל, שהיה להבל בעצמו), וכך הקרבן (של תאונות הדרכים או השרות הסדיר בצבא או כל מוסד אחר בחברה הישראלית או האוניברסלית, לצורך העניין)עולה באש, ולא נודע כי בא אל קרבנו.
אני מוצא חיבור יפה בין המנחה לבין הגחלת (והגחלים הלוחשות), ונזכר באגדה על משה וקערת הגחלים. אבל שלא כמו משה, כאן השיר אינו כבד פה וכבד לשון. הבשר, המילים והפנים הם המשכורות של הקורא (היוצא מאדישותו), והוא כזקנות חסרות השם.
מילים (בשר, פנים) כדרבנות.
וכמובן (איך יכלתי לטעות?) התכוונתי למנחת קין. וכך, לאסונו של הבל, הפך הבל להבל.
תודה, מריו.
נכון, הקטל נראה כבר כשיגרה כאן, אבל אני רוצה להעיר שגם אם נצא מאדישותנו, סדר הקורבנות של השיר הזה מתחייב גם מעצם הקיום החברתי, ואם תרצה – מהבגידה שלנו בעצמנו.
הקורבן הוא קיומי, זהו מזבחה של התרבות, לא?
נ.ב.
לא חשבתי אמנם על משה עם הגחלת בפיו, אלא על דיבור של אש, דיבור בלשון שרף, אבל האגדה הזו מעשירה את הקריאה כאן.
גם מעניינת הפרשנות שלך לדמותן של הזקנות בבחינת "הקורא".
היי אמיר, אני בהחלט מסכימה עם דפנה שחורי. השיר מקסים, כתוב בשפה נעלה, אבל המשפטים משגרים החוצה כמו ויברציות מחרידות. הכותרת עצמה גורמת לתחושה לא רגועה.
אהבתי.
יעל, השיר הוא אכן על המחריד והנורא, ואני שמח לשמוע שהוא מצליח לבצע את מה שהוא אומר.
תודה.
ריתמוס, עוצמה, הוד, יופי, זוועה. זה מה שאני מרגישה מקריאת השיר המשוכלל הזה. שונה מאוד מהשירים מהספר האחרון. אהבתי.
אמיר, כשהגעתי לדברי יעל ישראל
קראתי אצלה מה שרציתי לומר.
נורא הוד ומשובח!
תודה, שולמית. כמו שכתבתי ליעל ישראל, השיר הזה נישא ממקום אחר – בכיכר העיר, וכמוהו כל שירי "יום" שעניינם היום הגדול, החיים, מבוקרם ועד ערבם.
יעל, תודה. יופי וזוועה ובמבט סינופטי – גם הוד – הם תיאור לא רע לחיינו, אני חושב.
ואת צודקת בהבחנה שלך : כל ספר שלי כתבתי בסגנון אחר, כי אני מאמין שהתוכן צריך ללבוש את הצורה המתאימה לו.
ולפעמים הוא כלל לא יכול להיאמר אם לא מצאת אותה.
אז כן, "יום" הוא ספר שונה מאוד מ"מוזיאון הזמן". זהו ספר שבו הדברים נאמרים לא חצי פנימה אלא לגמרי אל הכיכר. מכאן גם הדיבור הריתמי שנישא לכל אורך הספר הזה.
זה חזק כמו תוכחת הנביאים על ריקבון חברתי רק בשירה מה שמעצים.
ניקינו את הדם אבל הוא לא התנקה
מליבנו מזכרוננו מאשמתנו הנצחית. כמעט מתבקש עוד פעם איזה ישו כזה . הראשון לא הספיק לכפר על כל חטאינו והם שבים וצצים כאילו כלום.הזקנות האלה פעם כמונו ופעם נגדנו . הכל נגוע . צריך לכבות את האורות…
מסכים אתך, מירי. אבל שנכבה את האורות?
הדם לא התנקה ולא יתנקה עד שאנחנו נתנקה, וגם נקריב בנפש חפצה רק מה שיש להקריב ולא מה שלא. אבל האם הכל נגוע? אולי חלק מזה נורא גם בגלל שהוא הכרחי?
והזקנות האלה – הערפדים המיתולוגיים של הנפש – הן עדיין שם אני חושש.
אמיר זה היה הערב שכיבו את האורות מתוך הזדהות עם כדור הארץ ואני חשבתי שאולי זו הזדמנות בכלל לכבות את האורות ולהתחיל מחדש. כל כך הרבה שיבוש ועוול ושנאת חינם .
אתה כמובן צודק מה פתאום שנוותר על הכל יש הרי גם טוב והוא זוהר יותר על רקע הדם.ואנחנו כנראה נצטרך לנקותו ושום משיח לא יבוא .
הבנתי, מירי. זה צלצל לי כמו "שהאחרון יכבה את האור" 🙂
כל הקרבנות האלה הם קשים, חלקם מיותרים, אבל אי אפשר בלעדיהם כי הם מאפשרים גם את כל מה שיש. אין הישג אדם בלי קרבן אדם, אבל יש מה –
"אֵיפֹה הָיִינוּ בְּלִי כֵּלִים לָשֵׂאת מִן הַמְּלֹא, בְּלִי מִלִּים לוֹמַר
"נָשָׂאנוּ וְעָשַׁרְנוּ", בְּלִי לָקַחַת וְלָתֵת, בְּלִי לָתֵת כָּבוֹד לָעוֹד -"
להצטרך זה כבר להיות קורבן. להיות בעלים של גוף זה כבר להיות קורבן. לחוות ולשכוח, להיות ולמות –
תודה על ההסבר אמיר עכשיו השיר יותר ברור לי ושלם . לפעמים אנחנו רואים מה שבא לנו לראות ונדרשת קריאה איטית וחוזרת כדי לעמוד על כוונת המשורר.
למשל זה שיש להקריב תמיד משהו כדי שיהיה טוב , זו סוג של מחשבה שכנראה מתאימה לך ולהיסטוריה של הדתות,יש לומר אבל קשה לעיכול.אנחנו רוצים את הפרי גן העדן בלי לשלם עליו .
תודה, מירי, אני שמח שהשיר נפתח לך לעוד קריאות ככה לאיטו כמו פרח (או כמו בצל)..
ולגבי המחירים את צודקת כמובן, וגם אני איפשהו הייתי רוצה אותו בלי לשלם 🙂 מי לא? אבל נראה שאנחנו כן רוצים גם את הסיכון ואת ההימור. רוצים גם משחקים, דראמות, אתגרים ולא את שלוות גן העדן אלא את הפרי האסור, לא?
אגב פרי גן העדן היה כנראה, ולא במקרה, התאנה – פרי שמסמל מיניות (לא נזכר שם שום תפוח, אבל יש חגורות מעלי תאנה לכסות על המערומים).
כבר שם יש קורבן, יש זולת, יש כאבי אני… ואף על פי כן
תודה רבה, איציק.
אכן מין תוכחה – אבל גם עצמית. כי הקרבנות האלה מועלים לא רק בינינו אלא גם בתוכנו.
הָאִלְפָּסִים– אני אוהבת את המלה אלפס כמו עוד כמה שמות לכלי בישול של פעם. ישנו מקום בו אני יושבת לכתוב לאחרונה — הבית מתקופת התלמוד ששוקם בקצרין העתיקה בגולן. הבית שוקם על כליו ויש אף ספר הסברה. כמו מכרה חדשה ומרתקת בפוטנצייאל ההבעה שלה — קפצה אלי מן הטקסט המלה אִלְפָּסִים. גם המלה מלוא מסרה שלי דרישת שלום מעץ המלוא שפגשתי פעם בשיר .
סבינה, אני שמח שנהנית מהמרחשות והאלפסים…
גם "עץ המלוא" מן השיר "תיקון" עוד ייפקד כאן בהמשך.
אמיר, עכשיו "ליד המקדש/ אסד מקבץ בשר/ מוסטפה- צדפים/ עומר- קירות/ לידו/ ליד המקדש/אין שום/ מקדש." (כמובן, שיר שלך ממוזיאון הזמן)
ואני שותקת.
תמי, תודה על המקדש ההוא. אביא גם אותו בהמשך – זה מקדש סוּפי אמנם, אבל הנדבות שם הן אכן וריאציה של סדר הקורבנות כאן.
המינחה הזאת מועלית כמעט מעצם הקיום, לא?
אמיר, אחזור בערב, אני יורדת לשוק מחנה יהודה, אתפלל מינחה עם קפה שישי…:)
אמיר, כן, הוויתור נולד מעצם הקיום. כי באמת ברגע שנשמה נולדה לגוף היא מקריבה עצמה לדעת. המקדש נמצא בלב שלנו והוא גם לא זך כפי שניתן לראות.
בית המקדש השני חרב בגלל ככר השוק הסוחרת בכל דבר, גם בחיי אדם, בחיי המילים, בחיי כיבודים וכבוד.
תמי, המסחר הזה הוא כפי שכתבת בלבב פנימה… אבל גם היצירה, שגם היא דורשת קורבן אדם.
ובכלל, את בוחרת במשהו וכבר הקרבת משהו אחר. החוט נטווה והמספריים מוכנות לחתוך.
נוסח התפילה הרומי בשעת הקרבת קורבן לאל היה "אני נותן כדי שתיתן" – גם במאגיה פועל אותו הגיון (- שופכים את מעט המים שיש כדי להוריד גשם). אולי זהו באמת חוקו של משחק הקיום?
אמיר, אני מאוד אוהבת כשהמסחר הזה הוא ברור ונמצא כאקסיומה לחיים. זה נותן הרגשה שחומר לא הולך לאיבוד אל רק משנה מצב. נדמה לי שזה עוד לפני שבחרתי כבר במחשבה בלב יש את החשבונציה הזו. היא לא רעה או טובה – היא החיים. אפשר שזה חוק כמו חוקי הפיסיקה של הקיום. כמו כוח הכבידה…
בעולם הרוחות העסקים בכלל לא עוסקים בעיסקאות. שם זה משהו לחלוטין אחר.
אמיר, זה נשמע נורא להסכים לקורבנות מתאונות דרכים או ממלחמות, בכלל מוות הוא קרבן נוראי אבל מבחינת היקום זה נראה בלתי נמנע. כביכול בכל מוות נולד דבר חדש בכל תא בגוף שמת- נולד אחד חדש. השיעור הוא של המתבונן במוות ואף של המת עצמו. לא?
שלשת הזקנות מאוד קשות כמו שכבר אמרתה שהן המוירות- שלשת הגראציות שמזכירות לי הסבתא שלי. איזה רישום של הדברים יש להן… ממש לא אהובות…למה?
במיתוס שלוש בנות הגורל – קלותו, לאכסיס ואטרופוס – הן שלוש זקנות חמורות אחראיות על מנת חלקו של אדם בעולם. אבל בשיר הזה הן אינן טוות, מודדות ומקפדות את חוט החיים, אלא הן מין ערפדיות שגובות את ליטרת החיים מכל פעולה שלנו: עם כל פעולה משהו מת ואובד מן הגוף, המחשבות והזהות.
אבל מה שנחסר, כפי שאמרת הוא גם הדלק לקיום וליצירת ממשות.
אמיר יש בי כעס עליהן אם זו פרנסתן. הייצוג של הדמות "זקנה" מרחיק אותי מהן – הייתי שמחה לו זו הייתה דמות של חייה…:)
אמרת שהן מזכירות לך את סבתא שלך, לא? 🙂
הן כוחות שנוצרים מבני אדם ובתוך בני אדם. הן מוות, זכרון, ושכחה.
כן הי הייתה פולניה עם פנקס…:)
האלמנטים של זיכרון, מוות ושיכחה ברור לי אך נניח וזה היה זאב?
את מתכוונת לזאב ממש? לזאב יש גוף, אבל לא חוויות גוף מודעוֹת. אין לו מלים (זיכרון, תמונות מחשבה) וגם לא פנים (זהות במובן האישיותי, האנושי).
אם את מתכוונת ל"זאב" אנושי, אז יש לו. הזקנות האלה אינן שופטות, רק לוקחות ממה שיש…
אל תתיחס, השיר הזה פשוט עיכל אותי יומיים לאט לאט. הזקנות האלו וומפיריות – לוקחות ממה שיש.
טוב, נישאר עם הסבתא עם הפנקס (ציוד מיתולוגי לא פחות מפלך)
:))
עד כמה שזה נשמע נורא אם חושבים שהחיים זה בלשון יחיד, אני לא חושב שמישהו מת בלי לבחור בזה באיזשהו אופן. גם לא להפך.
אני לא יודע איך להסביר מה שאני רואה בזה, אבל זה לא עניין של הסכמה אלא של התכנסות לתוך תמונה שקובעים לעצמנו כממשות.
אני מבטיחה לך שתוך חמש שניות יעלו אותנו על המוקד בראש חוצות… זו עובדה שאני מודעת אליה אך משתדלת לא לדבר עליה כי היא לא אסטטית לבני אדם…
עברו.
נ.ב. אחרון- התחושה שכדי להוריד גשם יש צורך לשפוך את הטיפה האחרונה- הוא משחק חיים אהוב עלי במיוחד ובהמון הזדמנויות אני מנסה את הדבר המוזר הזה שמוכיח את עצמו כפועל- עובד. כאילו ממקום שאין מה להפסיד יותר…:)
אין מה להפסיד או גם להפך – את יוצרת בתודעתך את הממשות שבה את עשירה, ולא צריכה את הכמה טיפות הדלוחות האלה 🙂
כן, נו אבל לא תמיד יש מי שמתפקד "קליר"…:)
תמי, אני לא בטוח בקשר לרוחות. בסופו של דבר כל ההבדל בין "רוחות" לבינינו הוא שאנחנו רוח בתוך גוף והן לא.
גם במצבים לא פיזיים (כמו למשל בחלימה) משחק היין והיאנג הזה לא נפסק, הבחירה לא נפסקת, והקרבן על המזבח. לא חושב שהתודעה מפסיקה ליצור את זה כל זמן שהיא תודעת אני נפרדת לעצמה, ולא חשוב היכן.
אמיר בחוויה שלי את עולם הרוחות לא מצאתי סיבה ותוצאה ואין שם בכלל עסקאות וקרבנות הכל שם באחדות שמיימית. אין קבלה ונתינה יש רק אהבה. במקומות שלומדים גם.
תמי, זה שאין בנמצא זמן לא אומר שאין קשרים של פעולות ומחשבות, לא?
אבל אולי אני מחטיא פה משהו. על אילו רוחות את מדברת?
רוחות של אין גוף. ישנם המון שלבים שם….
אמיר יש לי לפחות 200 תיקשורים עם רוחות של מתים. החיים שם אחרים אבל מוזר שכשקוראים להם הם מגייסים תקשורת ארצית שלמעשה מאוד קשה להם כי הם כבר במקום של הוויה אחרת..
אני מכיר מעצמי רק מקרה אחד כזה, ושל אדם קרוב, אם כי הייתי קורא לזה נוכחות יותר מאשר תקשור. בסך הכל הרי אם הן שם גם את היית שם, לא?
האם זה שונה?
מאוד שונה. הדלילות, תחושת ציפה. כל מה שהוא מחשבה נמצא מול. אבל אין מחשבה של חפצים אלא רגשות בצבעים. קשה לי להסביר.
הקלות, חוסר המוצקות, החופש, הציפה – מוכר. אבל מחשבה היא תמונות מחשבה, לא רק צבעים, לא? אולי זו הקליטה?
תמונת מחשבה עשוייה מ"פרוֹפס" ושם אין את זה. יש חוויה נרגשת, יש צלילים וצבעים באופן מופשט. אם ממצב תודעה מסוים הייתי רוצה להבין מסר משם אז מי שמסביר משתמש בעולם, בתמונות מחשבתיות , של כאן. זה שני דברים שונים.
תמי, יש לך התנסות בחוויה שונה. זה שונה ממה שאני מכיר.
לא יודע מה זה "פרופס" – דברים ישנם כשיש יצירה. תודעות ישנן כשיש יצירה. באופן נורמלי תמונת מחשבה יכולה להיות מוצקה יותר או פחות (גם אצל כל אחד מאיתנו) ומזה נוצרת כל ממשות אנושית, כזו או אחרת. בלי זה, איך בכלל אפשר שיהיו לדה, מוות או הוויה אנושית כלשהי? זה מעבר לשרשור האירועים וההכרה.
פרופס אלו חפצים על במה, כמו בתאטרון. המוח בבשר מיצר כל הזמן תודעה.כמו שבכליות מיצרות שתן. תמונות מחשבה הן דבר כביכול מוצק להבדיל מרגשות שנחווים כהתרחשות פיזית כמו: פרפרים בבטן= התרגשות- אבל בלי תודעה-בלי תמונה מחשבתית. המוות או ההוויה האנושית לא קיימת אלא כאשר היא באה במגע עם הממשות ז"א מוות לא מובן רק ברגע שנוגסים בו. ההוויה יודעת שהיא הוויה רק כשהיא נתקלת בממשות.
תמי, ממה שאני יודע מנסיוני, אין לי הסכמה על זה.
אני לא חושב שהמוח מייצר משהו – רק משדר מקלט וחיווט לרוח בממשות המוצקה יותר של הגוף.
ב"תמונת מחשבה" אני מתכוון לכל קליטה חושית שהיא. עד כמה שאני יכול להבין, בלי זה אין משמעות לקיום וגם לא ברור לי איך ייתכנו רגשות. זה כמו תגובה על לא כלום.
הגוף יודע להרגיש ויכול לדווח למוח מה הוא מרגיש. המוח מנסה להבין מה הגוף מרגיש ונותן שפה לדבר. לפעמים זו שפה פנימית של אדם עם עצמו ולפעמים יש הסכמה על כך בין כולם.
למוח יש צורך לפעול ועל כן הוא עסוק במחשבה. מחשבה היא קליטה ופליטה של זרמים חשמליים. במובן זה הוא אורגני כמו הכליות.
התובנות למחשבות הן התרחשות מחוץ למוח כגוש בשר. שם כבר ישנה פעילות יותר רוחנית. שם מעל, יושב היוצר של המוח החושב.
לא שאנחנו חייבים להסכים אבל נראה לי שהמושגים שונים והתובנות זהות.
ברור 🙂
אנחנו מנסים לברר…
תמי, לדעתי במובן הפשוט של המלה אין שום פעילות שאינה רוחנית או מוטב "תודעתית". גם החומר לא היה קיים אלמלא נקלט והיה מוחש ככזה בתודעה. אפשר להרגיש דרך המקלט של הגוף או מחוץ לו, אבל אני לא חושב שהגוף "מרגיש" או המוח "חושב" מעצמם. אני לא חושב שמחשבה היא גלי המוח שהיא מפעילה.
מחשבה, ידיעה ותובנה הם פונקציות של התודעה/הרוח. והכרה היא הכרה של משהו.
אפשר אולי לחבר ספרים שלמים כ"רוח".
אתה צודק, לרוח יש רגליים, מוח, מחשבה וכו".. אלו האלמנטים שניתנו לרוח לחוות את עולם העשייה. הכל היא יוצרת היא אנחנו היא הרוח שלנו.
הרוח של הגוף שנראה לי שלי, מבקש לנוח- לישון, גם אצלך זה כך?
🙂
אמיר, כתבתי על המוות:
http://tammykaly.blogspot.com/2008/01/blog-post_8734.html
תודה על השיר, תמי.
אחרי שעשית לו האנשה שכזו, הייתי רוצה לשמוע שם יותר על ההתמודדות שמתחילה בארבע שורות מאתגרות:
"רַבְנוּ אֲנִי וְהַמָּוֶת / עַד טֵרוּף. / לִפְעָמִים הוּא בַּעַל עֶקְרוֹנוֹת / וְהַכּוֹחַ לְצִידּוֹ"
במלים אחרות, נראה לי שיותר מעניין לתת לאדון מוות קצת פתחון פה, לא? הסתלקות לדיבור פרשני מבחוץ על אודות "רֵטוֹרִיקָת הַהִסְתַּלְקוּת" סוגרת לך את השער שפתחת שם.
אוי אמיר, כמה נכון, איך חמקתי… אנסה לכתוב שיר המשך…:)
על כוס קפה עם המוות?
יהיה מרתק.
יש סיפור על מלך שירד אל השוק להתבשם בניחוחות התבלינים. כשנכנס לחנות פגש את מלאך המוות. נבהל,יצא בריצה, חבש חמורו ויצא בדהירה לסמארה. עוזרו של המלך ירד מיד אל השוק כדי להבין מה קרה לאדונו. נכנס לחנות התבלינים. פגש את מלאך המוות, שאל אותו: "זה אתה שבגללך המלך שלי ברח לסמארה?". ענה לו מלאך המוות: "מוזר, בערב יש לי פגישה בסמארה"…:)
סיפור מדהים, תמי, שעניינו הגורל. אבל שלך עוסק בדיבור אישי לגמרי עם מוות: מבקש לתת לו פתחון פה לא פילוסופי אלא פרטי, בזמן אמיתי, לא?
אמיר, אסע לקפה בסמארה, אשב, אדבר עימו עין מול עיניים. עוד אני כותבת את זה וכבר הפופיק רועד לי…:) (תודה על הפירגון ועל האתגר)
🙂 בהצלחה…
תודה. אחזור בערב ל"קשת" המטלטל…:)
נוכחות מעבירה תשדורות מאוד ברורות כשיודעים להקשיב- זו חוויה מרוממת, נכון?
"מטלטלת" יהיה מדויק יותר. ב"נוכחות" אני מתכוון "להיות במחיצת-" באופן מובחן וחזק מאוד, עם הרגשות, הסימפתיה ומטען חיים שלם. כמו לשבת ליד מישהו ברגע של אהבה. היתה גם הבנה למה זה קורה בנקודת הזמן ההיא אבל לא תקשורת של איזשהו מסר.
חווית הנוכחות היא המסר- המתנה…
כל מיני שיעורים במציאות פחות נוקשה, לא כבולה בזמן, חלל וחומר? אבל במובן מסוים כמו פה… מן הנורא ועד הנאור.
כן שיעור הקומה עוקב בעולם הרוחות כמו כאן מי ומי מה שהוא.
מפלצתי לעילא, נהדר. שירה במיטבה.
תודה, שירה. למה מפלצתי? 🙂
מזבח ומקדש זה תמיד מפלצתי. אבל גם כלי המטבח שאי אפשר באמת לנקות. והקורבן שמועלה בלב חפץ. שלוש הזקנות, הגחלים הלוחשות ותחושת הצמרמרת שלא יודעת לנתב את עצמה.
אהה. עכשיו הבנתי את ה"מפלצתי לעילא" שלך. כל חגיגת המטבח הזאת (ומקדשים בעולם העתיק באמת היו בעיקר צירוף של בית מטבחיים ומנגלייה) באמת לא נעימה במיוחד והזקנות האלה – עם ליטרת הבשר, המלים או הפנים שלהן – באמת די מפלצות.
תודה 🙂
מנחה, מנוחת צהריים ומנוחת הלוחמים, אלו שלוש המחשבות שעברו לי בראש בעת הקריאה. שלוש הזקנות מאלד מסקרנות ותפסו את תשומת ליבי מאוד ונראה אם מבינה אותן כזקנות וכמשמעות.
הזקנה הראשונה שמשכורתה בשר , היא המקבלת אוכל בתמורה לעבודתה, אלו האנשים שעובדים במפעלים, בלי חדווה רק בשביל הבשר.
הזקנה השניה שמשכורתה מילים, היא הטווה שאנשים עוברים ומהללים את יצירתה, היא כבר נוגעת באמנות ואולי היא מסמלת את האנשדים שכבר מקבלים מילה חמה והערכה תמורת עבודתם , לפעמים שווה יותר מהשכר.
הזקנה השלישית שמשכורתה פנים, משתרכת כצל מאחורי פניה, אנשים עוברים ונעצרים להביט בה, זקנה מופלגת, תמיד יש מי שעוצר לחקור פנים כה נדירות. יתכן והאנשים שמסתמלים דרכה הם אלו הידועים לציבור, פניהם(הפנימיות) הולכות אחריהם כצל וכלפי חוץ מופיעות הפנים (שמם, אמנותם, גופם, עשייתם) שהם משכורתם.
עת צהריים, בבית המקדש, כבר סיימו לעבוד, מנקים את הדם של השחיטה שהחליט הכורת (בזיעת אפיים נאכל לחם ובדם נאכל בשר), מכינים את המזבח מי במזבח הראשון בבית המקדש ומי במזבחות הביניים.
רוצה להתייחס מאוד גם לגחלים ולמה שהן לוחשות אבל צריכה להאזין להן מעט.
תודה על השיר, נהניתי מקריאתו עד מאוד.( )
סיגל, בואי ניקח זקנה זקנה. לא בטוח שאלו הן זקנות שאת פוגשת ברחוב…
האם הזקנה הראשונה עובדת? היא מצחצחת סכינים מטפוריות של "קרבן היום" של דם ובשר אדם ממשי (תאונות, צבא) ומטפורי – במשפחה, בעבודה, בבית הספר, בית אבות ובית משוגעים… שם נשפך דם הנפש.
היא מכינה את כלי השוחט וגובה את משכורתה מאיתנו.
עכשיו מה את אומרת על הזקנה הבאה?
וואו, זה קשה…הבה נראה כמה גבוה אוכל לטפס כאן:
האם הזקנה השניה עובדת? היא טווה אריגים מטפוריים של "מארג הנשמה" של דם ובשר אדם ממשי (קדרים, נחתום,אתלט, משוררים) שם נשפך דם הנשמה.
היא מכינה את קערות הכסף וגובה את משכורתה מאיתנו.
נב.
שיניתי כמה מילים והשארתי באותה מסגרת שהרכבת…(מצאה חן בעיניי זו)-השאלה היא:" האם המילה היחידה שכתבתי משלי מתאימה לזקנה השניה?"
כן, היא עובדת, עבודה של זקנות, טווה בפלך. אבל זו גם עבודה מיתולוגית. מה היא טווה? אולי מלים שעתידן להיפרם.אולי חיים שעשויים ממלים כאלה.
המקור לזקנות האלה הוא המוירות, אחיות הגורל של המיתוס היווני. משם לקחה גם לאה גולדברג את שלוש הזקנות שלה.
האחת שם טווה את חוט חייו של אדם, השניה מודדת והשלישית גוזרת.
את מתכוונת ל"מארג הנשמה"? כן, החיים הם מארג של דימויים ותמונות מחשבה, שאותם אנחנו מעבירים בשפה, לא?
לא יודע מה בדיוק נשפך. כולם מנסים למכור את עצמם, לגעת, לקבל, לתת. הזולת הוא קורבן, הצורך בהכרה הוא קורבן. אבל גם יסוד של הישגים ותרבות.
נ.ב.
יוצא שהן לא עושות כלום – אלה אנחנו שעושים, שמקריבים. הן ניזונות מהבשר והרוח, המלים והפנים – שלנו.
אין ספק שהצורה הגרפית/המבנה של השיר, צמדים צמדים, מכניסים אוטומטית לסוג של ריתמוס מהפנט, ומהבחינה הזו יש התאמה/חפיפה לתכנים, שמעבירים סנסואליות גבוהה של הדם, הגחלים, הלחישות. סוג של קידוש הזוועה או הפיוט שבמחריד? העומס שבפרטים וההיבט המקראי מחייב קריאה חוזרת. שיר תובעני, סוג של כתב אשמה שמעביר בצורה בתוכן ובמשמעות תחושה של אשמה בשל האדישות ויתר הרעות החולות. נזכרתי לסיום בכתם המפורסם על הקיר, של דוד אבידן.
איריס, השיר בסופו של דבר מחייב חיים. כולם שמו פה לב לנורא שבקורבן, אבל אין חיים בלי מוות גם בתוך החיים, ואין מעשה בלי קורבן מסוים:
"אִלְמָלֵא קָרְבַּן הַיּוֹם, שֶׁהָעֳלָה בְּלֵּב חָפֵץ, אִם גַּם בִּלְתִּי יוֹדֵעַ;
אֵיפֹה הָיִינוּ בְּלִי כֵּלִים לָשֵׂאת מִן הַמְּלֹא, בְּלִי מִלִּים לוֹמַר
"נָשָׂאנוּ וְעָשַׁרְנוּ", בְּלִי לָקַחַת וְלָתֵת, בְּלִי לָתֵת כָּבוֹד לָעוֹד -"
תודה על הקריאה הרגישה גם למעשה השיר. הדו-טורים נותנים אולי סטקטו כדברייך ובו בזמן מרווחים משהו את הנשימה הצפופה שלי כאן 🙂
בְּכָל אֲשֶׁר יִהְיֶה
בקריאה ראשונה חשתי פחד וחרדה. אחרי שקראתי את השיר שוב ושוב, אינני יודעת אם נוכל להפסיק את הקורבנות. אני רואה אותם כקורבנות של תרבותינו. האם זה ניתן לשינוי? האם אפשר באמת כבות את האור ולהתחיל מהתחלה?
אילו יכולנו לעשות רי-סטרט, אבל אין פינה בכדור הארץ שזה לא עובד ככה, זהו הטבע האנושי. טריטוריות, כוח ושליטה.
אילנה, איך את מדמה את זה?
כשאני חושב על זה, אילו היינו יכולים – והריסטרט היה מתרחש בכל אדם מבפנים החוצה – היינו אולי במצב טוב יותר, אבל מועד לאותן פורענויות.
היינו עדיין עם אותה "תוכנה" אנושית, אבל אולי בלי פצעים וטירופים ופשעים שהופכים לחלק מן החשיבה של יחידים ותרבויות.
הבעייה שהעולם גדול ולא כל התרבויות נוטות להתקדם לנאורות. אלא להיפך. אני חושבת שהפתרון היחיד הוא של "הטובים" נגד "הרעים" גם אם זה כמעט חסר סיכוי לפעמים. כלומר: האמנים, האנשים החושבים והחיוביים, אפילו האדם הקטן אם יקימו זעקה איפה שרק אפשר זה ישנה משהו אפילו במרחב הקטן של האיזור שלהם.
יש אנימציה של אנימטור איטלקי מאוד נחמדה על אלוהים שעושה delete כי לא הצליח לו…
אילנה, האם גם בנפש פנימה ישנם "הטובים" ו"הרעים"?
ואם כן, האם הפתרון שם הוא "הטובים נגד הרעים"?
אני חושב שהתשובה לשאלה "מי הם "הרעים" שבפנים?" מוביל להבנה טובה יותר של פעולת הרוע בחוץ.
האם יש מקום לריפוי? הרוע הוא בסופו של דבר אובדני.
יש!
כדי לנצח את הצאר, המהפכנים היו צריכים להפוך לגרועים הרבה יותר מהצאר. כעס הוא עניין משעמם מאוד.
ברפובליקה של הנפש "הרעים" הם לרוב מנגנוני הישרדות לא רלבנטיים. מין תגובה אוטומטית לאיום גם כשאינו קיים בהווה. משהו שמדליק את האורות האדומים לסדרת פעולות שלמה.
הרבה כוח אצור בדחפים ובאסטרטגיות האלה, כוח שהופקע מאיתנו, אבל הוא שלנו ואין שום סיבה לוותר עליו.
ברור שבחשבון אמיתי האחריות שלנו לעצמנו נמשכת לאחריות על סביבתנו הקרובה לנו, על החברה שאנחנו חיים בה, על החי הצומח וכדור הארץ וכו" – כי התלות היא הדדית. כל פעולה בכיוון הפוך היא בגדול אובדנית.
אבל מלחמה היא לא תמיד ריפוי.
עדנה, את לא חושבת שאפשר לשנות ולשפר?
קודם כל את עצמנו: אם זה אפשרי הכל אפשרי. מוסדות החברה והתנהלותנו בתוכה ידעו לא מעט שינויים. האם תרבות היא לא סך-כולנו? אם כל אחד יעשה את המיטב שלו משהו ישתנה.
וחלק אחר מהקורבנות שבשיר הם קיומיים, הם מצויים בעצם הקיום האנושי ומאפשרים גם את כל הטוב והיפה שבתרבות האנושית.
טוב, עקבתי קצת אחרי טיולו של האני הכותב:
כְּבָר לְשׁוֹנִי שְׁסוּעָה, אֲנִי יוֹצֵא מִן הַמִּטְבָּח
אֶל חֲצֵרוֹ שֶׁל הַמִּקְדָשׁ"
"חוֹזֵר אֶל הַמִּטְבָּח, מַרְכִּין רֹאשִׁי אֶל הַכִּירָה, אֲנִי שָׂם בְּפִי גַּחֶלֶת
לַחֲזֹר בִּי אֶל הַיּוֹם:"
"אֵיפֹה הֲיִיתֶם אִלְמָלֵא
קָרְבַּן הַיּוֹם, שֶׁהָעֳלָה בְּלֵּב חָפֵץ, אִם גַּם בִּלְתִּי יוֹדֵעַ;"
"אֲנִי יוֹרֵק אֶת הַגַּחֶלֶת, וְזוֹ נוֹפֶלֶת לְחֵיקָהּ
שֶׁל זְקֵנָה שְׁלִישִׁית, שֶׁמְּהַלֶּכֶת אַחֲרַי כְּצֵל, שְׁמָהּ אֵינוֹ יָדוּעַ
וּמַשְׁכֻּרְתָּה פָּנִים".
ובכן, מתברר שיש לי כמות דמיון לא מספקת בשביל הבנת הנושא. נשמע כמו מסע חיי אדם שבסופו יורקים את גחלת החיים לידי ה"זקנה השלישית" ומתים.
סיגל, מול הזקנה הראשונה, הקרבנות הם של קיום בגוף. מול השניה – אלה קורבנות הקיום החברתי ב"חצרו של המקדש". מול אלה נעורים כעס, מחאה ושלילה גמורה – "כְּבָר לְשׁוֹנִי שְׁסוּעָה". זו הגחלת שהדובר נושא בפיו.
ההכרה בחיוב שבעולם הזה של העשייה היא שגורמת לו לירוק מפיו את הגחלת בטרם יאבד את פניו וכל זהותו תהפוך לתגובה.
אם כך ,האם הזקנה השלישית, שהייתה צריכה לקבל "פנים" קיבלה גחלת ונשרפה במקום לשרוף?
והאם גחלת היא היחיד של גחלים? (תמיד חשבתי שגחל).
גַּחֶלֶת – גֶּחָלִים
גַּחַל – גְּחָלִים
גחלת היא מלה מן התנ"ך בעוד שגחל היא תצורה משנית מאוחרת, מן הפיוט של שירת ספרד
כן, במקרה הזה היא "אכלה אותה".