אמיר אור משורר, מתרגם, חוקר ועורך
זְמַן-מָה חָלַף עַד שֶׁצִּפּוֹר הַמָּוֶת
הֵחֵלָּה מְפַלַּחַת אֶת רַחַשׁ הַלֵּילוֹת.
מֵעַל אֲרוֹן מֵתִים כָּחֹל
אָסְפוּ דְּרוֹרִים גְּבָבָה וְקַשׁ לְזֵר.
מְקוֹנְנוֹת שֶׁכְּבָר קָצְרָה רוּחָן
פָּצְחוּ בִּנְהִי מַקְסִים:
גַּם הַחָפְשִׁי מִכֹּל אֵינוֹ
חָפְשִׁי מֵהֱיוֹתוֹ.
מתוך "מוזיאון הזמן", הקיבוץ המאוחד 2007
שיר מצוין.
משום מה האסוציאציה הראשונה שעלתה לי לראש היא "הזבובים" של סארטר.
תודה, אליענה. אבל למה? 🙂
המקוננות, והחופש או השאלה לגבי החופש.
ובטח גם העובדה שבשישי האחרון ראיתי את ההצגה בתיאטרון קרוב עזרה קצת.
הבנתי. שוב תודה…
אינו חופשי מהיותו – חזק כמו מכה בבטן.
ומהו החופש האמיתי?
דבי, אם יש חופש "אמיתי" הוא כנראה לא חופש מוחלט.
האם אפשר להיות, בלי להיות מוגבל בזה שללהיות הזה יש תוכן כזה ולא אחר?
ספרי לי את התשובות שלך, אם תמצאי.
אמיר, לצערי לא מצאתי תשובה אחרת.
כל בחירה שאנחנו עושים מאינסוף האפשרויות שכביכול עומדות לרשותנו נגזרת מהיותנו כפי שאנחנו.
בכל פעם שאני צריכה לבחור או להחליט אני מזכריה לעצמי שאני לא בסרט דלתות מסתובבות.
כן, אני מסכים אתך. אבל אנחנו כן רוצים להיות יותר ויותר חופשיים, לא? יש בזה משהו טראגי.
בשיר הזה – לזה שהלך כבר אין כביכול מה להפסיד, ובכל זאת אין חופש…
בגיל מסוים נראה שהכל אפשרי, בילדות אנחנו אומרים כשאגדל…
אבל מכיוון שאנחנו לא חופשיים מהיות עצמנו, האפשרויות מאוד מצומצמות והולכות ומצטמצמות.ויש נטיה לשעבד את עצמנו לכל מיני דברים.
ועצוב לדעת מה שכבר לא נהיה.
אכן אין חופש מוחלט. החופש הוא מאוד מאוד מוגבל.
דבי, ואולי אנחנו גם יותר חושבים על מה שאפשר לאבד? או פחות מאמינים שאפשר ליצור לעצמנו מציאות חדשה לגמרי? ומפחדים גם להרוס בשביל לבנות, לעזוב בשביל להתחיל?
"גם החופשי" כלומר המת, "אינו חופשי מהיותו"
סיום טוב – אם אתה חופשי מהיותך אז אתה באמת הופך לכלום. אבל אם אתה קשור (או יותר נכון כרוך בהיות) זוהי בדיוק המשמעות של כל היותנו פה. כלומר זו צריכה להיות המוטיבציה שלנו כאן – לא להיות חופשיים מההיות. בעצם אני חושבת שזה לא קשור למוטיבציה זה פשוט לא יכול להתרחש. עוד דבר – המשפט הזה בא אחרי המקוננות שפוצחות בשיר – השירה היא ההיות.
הי איילה! איזו הפתעה נעימה.
בשבילי יש שבר במתח שנוצר בין "חופשי" לבין להיות – וזה נכון בכל נקודה על הספקטרום של חפשי/הווה.
ונכון, השירה כאן מבצעת את ה"היות" והיא ה"היות". אבל זהו בדיוק הדבר שלא חופשיים ממנו, כלומר סוג של כבל, מעודן ככל שיהיה.
אמיר אני לא בטוחה שהבנתי נכון את מהות השבר? – האם אתה שואף שההיות שלך יהיה היות פואטי טוטאלי – מתחילתו ועד סופו? האם זו חייבת להיות המהות של השירה בהכרח: ביטול ההיות בפני ה"חופשי" האם עליך כמשורר לעשות צעד, לעשות החלטה יום אחד ולבחור? האם מבחינתך כל שירה אחרת הינה שירה שאינה יכולה להיות אותנטית?
או שאולי אפשר להסתפק בבהטלת ספק (ואני מדברת על הטלת ספק אותנטית, כזו שבכל פעם מחדש המשורר אינו יודע כיצד היא תסתיים) בין המקום הזה למקום הבא .
(לא שהאפשרות השנייה מנחמת במיוחד – כלומר היא מנחמת מבחינה פואטית אבל מן הבחינה המעשית אין היא מנחמת כלל וכלל)
איילה, אני לא בטוח שאני מבין את השאלה, אבל אנסה.
היצירה היא כשלעצמה חופש עצום. בריאת משנה, כמו שטולקין קורא לזה. אבל בריאה היא ציור של גבולות, גם אם רחבים מאוד וגם אם סביב יקומים מופלאים של מחשבה וקיום.
אותו דבר עם התודעה או ההוויה שלנו.
עצם קיומה אפשרי בזכות הגבלה וגבולות.
לא קרה לך שהתעייפת מלהיות?
על זה.
אמיר, איזה חופש זה?
קבלת פנים של החופשים.
הם אספו הבל, פסולת, וקש לשזירת זרים לכל אותם חדשים שמגיעים. כנראה יש שם איזה טרמינל גדול. אבל הבעיה שזה כרטיס חד כיווני וזמן המתנה עד לסיבוב הבא הוא לא ידוע וגם אז לא בטוח שישנה הבנה לגבי החופש הגדול..:)
אפילו המקוננות נשבר להן לקונן, כאילו, נו, תבינו כבר…
"גַּם הַחָפְשִׁי מִכֹּל אֵינוֹ
חָפְשִׁי מֵהֱיוֹתוֹ."
נ.ב
(התנפח לי, בלי כוונה, "הספייס" של התגובה)
אמיר, השיר הקצר הזה מנקר כציפור המות, הלוך ושוב, מתרוצף בלי חופש.
כן, תמי, קלעת יפה וגם נתת משלך. לפעמים הבעיה בשירים שאני מעלה שהם עומדים פתאום לבדם – בעוד שכל אחד ספריי האחרונים הוא בעצם שיר אחד ארוך. אבל זה גם מה שמעניין בלהעמיד אותם ככה.
הספר הזה, "יום" סובב את החיים וממשיך לתוך המוות ושוב…
והמוות הוא לא סוף ולא פתרון ולא מנוח מ"להיות". אין פתרון כזה, יש אולי רק חופש באיך להיות.
אמיר, תודה.
השיר מחזיר את לכל הפמיניסטיות וגם אלו שלא- את חופש הבחירה בחופש.
כל נתח מהמכלול של הספר, עומד בפני עצמו- כמו גדול.
זה נכון שדתות שונות סוגדות למוות כאילו שם "גן העדן" ולמעשה אין הבדל במידת החופש שם- או כאן…
(אם תציץ בקישור, כתבתי על הכוסיות..
תודה לך שוב על המוזות)
תמי, כן 🙂 מסכים אתך (על הכל – פמיניסטיות, דתות ובעצם בכל מקום שבו מופיע מולנו המתח שבין חופש לגבול).
איפה הקישור לכוסיות?
אמיר זה בגוף ההודעה הזו. תחת שמי.
תמי, תודה. איזו מתנה.
הבית הראשון הוא כמין הכנה למפץ של השני.
חזק סימן השאלה שאת משאירה בקצה תיאור התכלית של היד כשהשתשובה היא פראותו של הטבע:
בְּלֶכְתְּךָ בַּדֶּרֶךְ
מֵעַל כָּל הַיְּעָרוֹת וְהַנוֹפִים
שְׁלַח יָד תּוֹךְ כְּדֵי-
עוֹד מֵעַט יִמָּלֵאוּ הַכּוֹסִיוֹת בָּבַלּוּטִים,
נִתְנַפֵּץ קָרוֹב לָעוֹר- כִּבְּנֵי אֵלִים.
אמיר עכשו אסמיק מרוב נחת.:)
זה נשמע הרבה יותר טוב מהגרסא שאני מכיר – "אוי אפשר להשמין מרוב נחת" 🙂
לבריאות…
🙂 זה די מביך לקבל משוב חיובי ועוד ממך…:)
קשה, קשה…:)
כלומר, מזדהה עם קשייך…
אמיר,
השיר הזה כ"כ לא ישראלי ברוחו. אבל מגע ידך ניכר בו היטב. אני מזהה כאן את השפעתה של תרבות המזרח הרחוק, שאתה כ"כ מחובר אליה. (אולי יפן מהדהדת לי כאן?)
היופי בשיר הזה נובע לא רק מהניחוח הזר שבו, אלא גם מהיותו מתומצת וסחוט להתדייק (אפשר לומר כך?)
אבל דווקא בגלל התמצות הגבישי כ"כ – אני רוצה לשאול מה בער לך להשתמש בשמות התואר "הכחול" ו"מקסים". ובעיקר אני מכוון לשם התואר "מקסים".
בעיניי, השיר יהיה מקסים יותר ללא ה"מקסים".
ובאשר לשתי שורות המחץ החותמות. מדוע לא תחתוך את שתי השורות הללו אחרת כך ש –
"גם החופשי מכל אינו חופשי
מהיותו".
למרות עצמתה של תמי אני חייבת להגיב.
לכל אדם יש עולם מילים שמדברות מתוכו ואתה מריו מציע בעצם שהוא לא יהיה הוא (המשורר) אלא אתה. הכיצד? לא מסתדר לי ובעיניי למשל השיר מקסים במיוחד עם מילות צמד ניגודי כמו נהי מקסים. מוזר שבשיר "חופשי" ינסו לגזול את חופש היצירה של כותבו, לא?
"לגזול חופש"???
"לא יהיה הוא, אלא אתה"???
???
זהו. הלכה לי סופית הברוריוּת.
אם יוריד מילה ויזיז משפט ,זה יהיה כמו שאתה רוצה ולא כמו שכותבו רצה. כמוהו כגזילת החופש (ליצור בחופשיות ולבחור את המילים שהוא בוחר).
סיגל, אני לא חושב שהמעוף של השיר צריך להיות בסתירה לצלילות ולדיאלוגיות שלו. לולא חשבתי כבר על כל זה וגם אם כן, יש אפשרות שאשתכנע אפנים ואלאמץ איזושהי הצעה, לא?
זה עשוי לשבת טוב וגם לשמש את הכוונה האמיתית שלי בשיר. ואז – זה יהיה אני, שלי, לא מישהו אחר.
אמנם להסביר כל דבר שלא בקונטקסט של לימוד עשוי להיות די מייגע, אבל בעיקרון כשהכל נעשה באהדה ובכבוד אפשר לדבר.
זה בסדר. החופש שלי ממש לא בסכנה.
התכוונתי עצתה של תמי אך עצמתה זה בצליל נכון.
סיגל, "עצתה". האם את הבנת מתגובתי שאני יועצת לשיר, לאמיר?
סיגל, תודה. זה בסדר.
שחר למד בהליקון, ואחר כך קצת עסקנו יחד בעריכה של שיריו. האמת, שהוא דווקא לא כל כך הסתדר עם שאלות מן הסוג שהוא שואל. בכל זאת, עכשיו הוא מחזיר אותן אליי. כנראה יש סיבה.
זה בסדר.
ישראלי? לא חשבתי על זה בכלל… הוא בוודאי גם לא יפני או הודי באימז"ים.
מה שכן, אני לא כותב מה שאני לא רואה שומע בפועל. יש בנפש זמנים ותרבויות זרים ומוזרים.
מה "בער" לי, אתה שואל.
לא בער לי כלום כמובן.
אבל כנראה התכוונת להסביר באיזשהו אופן שיש לך בעיה עם התארים האלה ובסוף שכחת להסביר את עצמך.
אתה רוצה לדעת למה כחול? טוב.
1.כי ראיתי כחול, 2. כי זה נותן משהו מהאחרוּת המכושפת של התמונה שראיתי.
ואתה רוצה לדעת למה מקסים. על זה אני חושב שסיגל ענתה לך כבר בקצרה למטה.
להגיד על נהי שהוא מקסים ולא שום תכונה אחרת ממשיך את "קצרה רוחן" ואידך זיל גמור.
ולבסוף – לגבי הפסיחה – 1. היא בנקודה של מתח ולא של פרדוקס (לפי הצעתך)שאיני רוצה בו.2.למרות שזו פסיחה היא אינה שוברת את המטריקה והמוסיקה של השיר, שהוא הקינה עצמה.
אמיר, אם יורשה לי. הכחול התאים לי כמו האמירה "הם הכחולים" משלנו.. להבדיל מהאויב- "האדומים"..
מה גם שהכחול סוריאליסטי ולא בנאלי.
כן, את צודקת. לא רציתי להרחיב מדי.
מה שאת קוראת "סוריאליסטי" הוא המכושפות, ה-otherworldliness שדיברתי עליה. וכמובן לא במקרה הארון היה כחול. כחול הוא גם עצב וגם רוגע, גם מים ועומק וכו".
על הכחולים והאדומים לא חשבתי 🙂
לאמיר ולמגיבים,
פנייתי הוצאה מהקשרה או שלא הסברתי עצמי כהלכה. השיר נטוע היטב על אדני-פז (מתומצת, גבישי). הוא עדין מאד, מה שלא נוטל ממנו את חריפותו. פיוטי.
במבחן האפקט – השיר הולך עם הקורא (כלומר: איתי) כברת דרך אחרי שתמה קריאתו. וזה מבחן שהרבה שים כושלים בו. מה עוד שנחשפתי לשיר עוד לפני שעלה באתר הזה, והוא סקרן אותי כבר אז. מרגע שעלה לאתר, ניצלתי את ההזדמנות לשאול שאלה, שעלתה בי כבר אז – בקריאה הראשונה.
אני יודע היטב (מהיכרות של כמה שנים ומעבודה משותפת בעבר) שאצל אמיר כל מילה בשיר מחושבת ונחשבת. וידעתי שאקבל תשובה מנומקת.
לא הביישן לָמֵד.
תודה, שחר.
כמו שכבר עניתי פה לסיגל – זה בסדר גמור. עצם הדיאלוג מהסוג הזה דורש לימוד של דרך שיחה, שאתה כמובן דווקא מכיר ויודע – מה שלא מובן מאליו כלל בבלוגוספרה הזו. וכמו שאתה רואה, ענֹה עניתי.
ולא היית צריך לחכות. הקפה חם. אתה מוזמן.
ועוד טיפ, בלי קשר לשאלות שלך ולא כמענה להן:
למדתי שכאן הסכמה ושיח שמובנים לי מאליהם במסגרת לימוד, אינם בהכרח רלבנטיים (מאוד שונה מאדם לאדם).
לכן, כמו שאולי כבר הבחנת ואולי לא – אני קורא, אבל הבחירה שלי היא די להתנזר פה מבירורים כאלה בשירים המתפרסמים אלא אם כן ממש התבקשתי ויש לי עניין. (וזו רק בחירה שלי).
אם כך אז טוב.
מבחינתי אתם חופשיים , בעצמי לא התחברתי לשיר אז הפרעתי קצת לחופש של מריו להגיב:)
וגם זה – מה שכתבת – בסדר גמור. אנחנו בכיכר המחשבות וההרגשות, לא?
מבחינתי זה מאבד כיוון רק אם יש פורקני רותחין בלי רצון להקשיב ולחשוב.
נהדר. בשביל חופשי אני צריכה שיר עם סוסי פרא . בכל אופן נהניתי לקרוא את השיר ואהבתי את המילה גבבה…(בלי לדעת מהי:0)
נביא גם סוסים, למה לא? 🙂
טוב אני לקחתי את היותו לכיוון שלי .
אהבתי.
זה כמובן בסדר גמור 🙂
אבל מסקרנות שלי – לאן, אביטל?
כל מיני דברים , בין היתר , המוות משחרר מכבלי הגוף.
אבל עדין מה שהייוות עבור אחרים חי עוד אחריך.
והיו עוד דברים שפרחו ממני כי לא הגבתי באותו רגע.
אהה, הבנתי. כן, בהחלט, אביטל, זה גם הולך לשם, ותודה ששיתפת.
עצוב ויפה. לא רק בזמן המוות, גם בחיים אנחנו לא צריכים לברוח מעצמנו , לפחות לפעמים לבדוק מיהם העצמנו ומה שלומם.
לא קראתי את התגובות כדי לא להיות מושפעת, אחר כך אקרא ואולי אגיב, לדעתי אין אדם חופשי, ובודאי אינו חופשי מהיותו, ובכל זאת להיות חופשי זה לקבל על עצמך כללים שלפיהם אתה נוהג ואינך צריך לחשוב כל רגע מה אתה אמור לעשות, דוגמא פשוטה היא – היות האדם דתי, לכאורה הוא שם על עצמו סד ולמעשה הוא מרגיש חופשי בגלל הסד. כן, זה נישמע פרדוכסלי, אבל החיים הם פרדוכסים .
והכי חשוב, אהבתי את השיר, וכאמור מסכימה עם תוכנו.
מחשבה שניה, על השיר, " הוא לא חופשי מהיותו" מקום קינון, או בעל ערך כזה או אחר לזוכרים אותו, . הוא , הגוף לא חופשי , הוא כלוא בארון, באדמה , טרף לתולעים… הוא לא חופשי אם מאמינים שנישמתו עולה לבית דין של מעלה.
למה דווקא לבית דין של מעלה, אורה? אין חבילות תיור אחרות?
והאם הגוף יכול להיות כשלעצמו חופשי? מעניין.
"אם בעבור הרוח נהיה הגוף הרי זה פלא. ואם בעבור הגוף – הרוח, הרי זה פלא על כל פלא. ואני אתפלא איך ישכון העושר הרב בעוני הלזה?" (הבשורה על פי תומא).
תודה, אורה.
מסכים אתך, אורה. כל הגדרה, קו מתאר, תחום – כל מחשבה ורגש ומראה וכו" הם כבר שלילת החופש מהם, אבל בלי שום גדר אין מישהו או משהו לשלול ממנו את החופש. ובכל זאת במובן האנושי החופש הוא מטרה, גם אם אי אפשר להשיג אותה. וזה הפרדוקס שצריך לחיות אתו, לפעמים לא בקלות.
תודה מיכל, ואנחנו מסכימים אתך (אני והשיר).
המוות הוא רק רגע של פרספקטיבה.
דון חואן ב"מסע לאיכטלאן" אומר שהמוות יושב תמיד על כתפנו השמאלית, ותמיד כדאי לשאול אותו כשצריך, מה נכון או מה חשוב. הוא הטוב שביועצים…
לפחות חופשי ממודעות היותו. גם הציפור וגם המת. עד כמה שידוע .
נכון, לא חשבתי על זה, אם מאמינים שאין כלום אחרי המוות, ושום אנרגיה לא נישארת, והתקשור עם המתים זה שטויות….
מירי, מה אנחנו יודעים על התודעה לאחר מות הגוף ומנין?
אם יש איזשהן התנסויות ועדויות בעניין הן על זה שהתודעה לא מתה עם מות הגוף.
אבל כפי שציינה מיכל את מוזמנת לקחת את זה מטפורית: השיר הרי מדבר על הווייתך בכל רגע שאת כן מודעת לו.
אודה-אף-אבוש: לא ממש הבנתי. להגנתי אומר, שזה נראה כמו המשך של משהו ("זמן-מה חלף" – ממתי?), ואני לא מכירה את ההתחלה.
ולכן, כדרכי, התרכזתי במה שאני שומעת. מצאתי שיש כאן משחקי צלילים מעניינים, במקומות לא לגמרי שגרתיים בתוך השורות, וזה יפה איך שבשורות האחרונות הכל מתייצב חזרה אל המקצב ואל סדר החריזה "הרגיל". זה נותן לסיום אפקט משכנע, גם אם אני לא בטוחה שאני מבינה מה הוא אומר.
שורת הסיום מכילה את כל מהויות החופש האפשריות והלא אפשריות. תודה.
האפשריות והלא אפשריות! ניסוח מצוין אסתי. תודה
עדה, בעיצומו של עניין יש תמונה. אם את רואה אותה, זהו כבר סוג של הבנה, לא?