אמיר אור משורר, מתרגם, חוקר ועורך
חוֹל וּזְמַן
גְּעִי בָּזֶה בְּעֵינֵךְ רוֹאָה?
הָעֵצִים עֲדַיִן עֲמֻקֵּי לַיְלָה
כּוֹנְסִים אֶת מְמַדֵּיהֶם אֶל מְעָרוֹת הָעַלְוָה.
רַק עוֹרֵב בּוֹדֵד
מְפַלֵּחַ אֶת הַבֹּקֶר בִּדְחִיפוּת מְשֻׁנָּה
וְעֵינַי יוֹצְאוֹת אֶל הָעוֹלָם
בּוֹ לֹא נִתָּן לְהַבְחִין עֲדַיִן
בֵּין חֲלוֹם וְעֵרוּת צְלָלִים וְעָלִים.
עַל הַחוֹף שֶׁמֶשׁ עֲצֵלָה
עוֹלָה בְּעֵינַי כָּחֹל קָרִיר
עוֹלֶה מִמַּעֲרָב.
אֲנִי נִשְׁעָן עַל הַיָּם שֶׁבְּיַרְכְּתֵי לִבִּי
חוֹל וּזְמַן לוֹחֲשִׁים מִתַּחַת לַגַּלִּים:
רְאִי,
לַחְדֹּר, לְהֵחָדֵר
הוּא כָּל מַה שֶּׁאָנוּ חַיִּים.
מתוך מוזיאון הזמן , הקיבוץ המאוחד 2007:
צל – http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=182&itemID=3046#post3046
הנוף הנכון / אמנות – http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=2966&blogID=182
ראי ראי – http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=3334&blogID=182
אוניברסיטה – http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=3111&blogID=182
באביב הם ישובו – http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=3144&blogID=182
מיטת אהבה – http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=3011&blogID=182
את חיי היום תן לנו היום – http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=3451&blogID=182
משורר – http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=2479&blogID=182
לידה: המסע אל העולם – http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=3222&blogID=182
שני שירי ילדות וחושך – http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=3274&blogID=182
המבוך – http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=2497&blogID=182
לידה של משהו חדש (על הספר) – http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=3451&blogID=182
זה תיאור יפהפה של שעת בוקר מוקדמת. אפשר אפילו לשמוע את הקולות.
עדה, מעניין ששאלתי "רואה?" ואת דווקא שמעת.
נסי שוב את החול והזמן האלה עם שחר 🙂
תודה.
אבל החול והזמן לוחשים, מתחת לגלים, ויש צללים [ושמש עצלה] ועלים – אי אפשר שלא לשמוע.
בהחלט, עדה, זה לגמרי שם, ותודה ששמעת.
מה שהיה לי מעניין לראות, שדווקא החוש הזה התעורר פה יותר אצלך.
אמיר,
יפה ההשתלשלות של העין הנוגעת-רואה מן הפנייה אל הנמענת דרך העיניים של הדובר היוצאות-רואות עולם, מן החושך המכונס במערות העלווה ועד שניתן להבחין בשמש העולה על החוף; ומן השאלה "רואה?" אל הבקשה-ציווי "ראי".
אכן, החדירה שלנו את/אל העולם תמיד תלויית העין הרואה.
כבר אמרתי לך, ושוב אומר, "אני נשען על הים שבירכתי לבי" הוא משפט להעביר הלאה.
תַּרְאֶה עוד.
תודה, שחר.
וכן – הכל כמו שתיארת. העולם ואנחנו כמו גאות ושפל של מבט ומגע.
יש עוד כבר כאן – פתח את "ראי ראי"
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=3334&blogID=182
ותמצא משם עוד שירים להשעין עליהם את הלב.
יקיצה של הגוף והנשמה והמחשבה לעולם
שמתעורר גם הוא לאטו. תיאור יפה.
תודה איציק. כן, העולם בעצם נולד משם מחדש, מהגוף והנשמה והמחשבה שלנו, לא?
שיר יפה,נוגע,
אני אוהבת את הפניה שהופכת אותו לאישי יותר, אתה רוצה לחדור אליה דרך היופי החודר.
חשבתי לעצמי אם המילה חודר בסדר לי בשיר הזה, שהוא כל כך לירי, ויש כמובן את הקונוטציה הגברית הפולשנית, אבל הגעתי למסקנה שבשיר הזה היופי צריך לחדור. אתה מבין, היססתי אם לא עדיפה האחדה עם הנוף, אבל לפעמים פשוט רוצים שכל זה יכנס מהעיניים פנימה, וישאר.
יודית, תודה. עלית על משהו נכון.
האמת היא שכל הספר נכתב במקביל בעברית ובאנגלית. טיוטה עברית הפכה לטיוטה אנגלית, השתנתה תוך כדי, חזרה לעברית, שוב השתנתה וכו".
השורה המקורית הייתה כאן באנגלית:
To enter and be entered / is all we do
אבל העברית לא יודעת לומר את זה בעדינות כזו… ויצאה שורה הרבה יותר ישראלית ממה שהתכוונתי מלכתחילה.
הנוסח האנגלי של שתי השורות האלה הוא יפה. זה באמת יותר מעודן מהנוסח העברי. מעניין שהחלפת do ב"חיים".
בראש הרעיון הוא אחד, אבל אני רק שמח מהאפשרות לבטא יותר מביצוע אחד של הכוונה. על המנעד של הרכות והקשיות יש אצלי בהחלט גם לחדור ולהחדר,
ומלים "גבריות" הן בסדר גמור מבחינתי.
וכן, זה לא זהה. היה לי צורך לומר יותר בפירוש שהחיים עשויים מדברים שחודרים אליך ושאתה חדור בהם.
השיר השתנה עם כל שפה, וגם לנוסח העברי יש "נקודות" על האנגלי בשיר הזה.
לאמיר:
כשדיברתי על "מעודן", לא כל כך חשבתי על "מילים גבריות" או "לא גבריות", אלא על האפקט הצלילי של המילים. מה שמזכיר לי איך היו נוהגים להתבדח פעם על "הצליל הרך-ך-ך-ך" של העברית. enter וצורת הסביל שלו נשמעים פשוט יותר מעוגלים בפינות. אבל אתה צודק, כמובן: החיים עצמם אינם תמיד מעוגלים בפינות.
וזה בטח נחמד כששתי הגירסאות, בשתי השפות, הן שלך, ואתה יכול להחליט בעצמך באיזו מידה אתה רוצה וצריך להישאר נאמן לכל אחת מהן.
אהה.. כן זה נכון לגמרי ברמה הצלילית.
רואה? גם פה אזנך כרויה וקודם כל שומעת.
נכון, זה כיף שיש מנעד והוא שלך – לפעמים זה מתאים יותר ולפעמים זה.
כפי ששירה הבחינה, ל"לחדור ולהיחדר" נוספת באופן חדש קונוטציה של אגרסיה (ו/או מיניות) גם מצד התוכן – וגם לשם זה יכול ללכת. כולם היו בניי…
כן, זה נכון. אני קודם כל שומעת. בעיני, מותר השירה על הפרוזה הוא, במידה רבה, בדיוק זה: שאפשר לשמוע. לא רק זה, אבל במידה רבה זה.
סליחה, צ"ל "מותר השירה מן הפרוזה", לא "על הפרוזה".
כן, בוודאי. ויש עוד כמה יתרונות אהובים של השירה: מקסימום המשמעות במינימום המלים, יחסים מרחביים עשירים (קדימה ואחורה) בתוך הטקסט, ממלכת הדימוי ועוד.
🙂
מינימום המילים הוא הדובדבן שבקצפת – וברווחים שבין המילים אפשר לשמוע את השקט.
.
(אספתי לך כמה רווחים):))
🙂
גברי הוא יפה.
היופי חודר ואנחנו חדורים בו.
אין לי בעיה עם זה, אבל יש מנעד שלם לביטוי כפי שהסברתי למטה לעדה.
במחשבה שניה אני חושבת שאתה צריך להיפטר מהבית הזה, (זה התבהר לי לאחר שכתבתי את תגובתי ונכנסתי לאמבטיה) גם בגלל השימוש במילה חודר, אבל בעיקר צורם לי הסיכום, הסיכום הזה בסוף השיר לא טוב, מנחית את השיר, במקומך הייתי נפטרת ממנו.
במקומך הייתי יוצא מהאמבטיה וקורא שוב.
נעורה בי מחשבה ,שאם הים נמצא בירכתי ליבך ,הרי שניתן לאסוף את כל התיאורים היפיפיים האלה אל הגוף הפיסי (עם קצת אילוצי התאמה וחיוך כחול) .זה יוצא נחמד ,כי יש אישה בפניה ,ויש שורה תחתונה "תכל"סית" ,והשיר נקרא בעיניי כשילוב מנצח של תקשורת בין גבר לאישה.
(: שכחתי שוב את שמי.
סיגל, לגמרי. זו הכוונה. העולם של העצים והחוף נאסף פנימה אל הים שבירכתי הלב.
זהו גם שיר אהבה.
סיגל, סיגל, סיגל. השם שלך הוא סיגל 🙂
אמיר, השיר כתוב בתֹּם, כמו של ילד שמתבגר לתוך תובנה – "לַחְדֹּר, לְהֵחָדֵר".
העורב כמו בסיפור המבול, יוצא ראשון מהתיבה כדי לבדוק האם יבשה הארץ. בסיבוב שני היונה.
My eyes take a morning walk,
אני מרגישה מסתבכת כי ניסיתי לקרוא בשתי השפות וזה ממש לא מדבר אלי באותו אופן.
בעברית אני מרגישה שזה שיר אהבה ליקום שבתוכך ומחוצה לך- האחדות של ההוויה. האושר להביט במבט חודר אל עולם התופעות ובו בזמן להיות חדור בו בשלמות. להתכסות בים, מתחת לגלים ולהביט בעצמך בראי הנפש. בו בזמן להיבנות רגשית ממה שנמצא בירכתי הלב.
קשה לי להשתמש בחלק החושב כדי להסביר את מה ש"המרגיש" שלי חווה מקריאת השיר הזה.
אמיר, תודה.
אה, תמי, מצאת אצלי את הגירסה האנגלית? עמ" 15 בתוך
http://www.amiror.co.il/PDF/ENGLISH/Poems/THE%20MUSEUM%20OF%20TIME%202007.pdf
התוצאה הסופית היא שתי וריאציות שאינן "תרגום" ואינן זהות.
ואת מרגישה נכון. הכל נכנס ויוצא בשיר הזה כתחושה ורגש, והוא גם שיר מכתב.
(וגם יפה הבחנת לגבי העורב – טיפוס מפוקפק שבגד בנוח אבל נמצא גם אצלי ברחוב.)
אמיר, מצאתי באמת, את הגירסה באנגלית- באתר שלך.
ישנם שירים שחיים בי ואני יודעת ש"חול וזמן" הוא אחד מהם.
תודה על המתנה.
תודה תמי. אם השיר הוא מתנה בשבילך, זו מתנה גם בשבילי.
nice
שיר שמתחספס על העור כמו החול והזמן. חודר לנקבוביות, או שמא הן נחדרות…
גם וגם… תודה.
אוהבת את השירה שלך. גיליתי אותך מאוחר בחיי, אבל שמחה שגיליתי.
תודה רבה, יעל. בעונג.
שמח להתגלות לך..
אני מאוד אוהב את שעת ההתעוררות הזו, כמה פעמים ניסיתי לתאר את הרגע החמקמק הזה בין חלום לערות. איכשהו ברגע הזה אין מרחק אמיתי בין הראייה הפנימית לחיצונית, וראייה יכולה אכן להיות "לגעת בזה בעיניים".
וגם עם שתי השורות המסיימות אני מסכים, ואני חושב שאני צריך לחשוב עליהן יותר.
רונן, תודה.
יש משהו קסום בעולם שבו מתגלים החיבורים, הגבולות הפרומים, והתנועה פנימה והחוצה מתוכנו, רגע לפני שהכל נחתך ומתמצק. כנראה שזהו סוג של חופש.
שתי השורות האחרונות חוזרות לתנועה הזו (חוצה פנימה) ומצביעות עליה באופן חד כעיקרון של החיים, כחיים. ברור שההצבעה היא בבוטות מסוימת, אבל בסופו של דבר גם החיים לא בדיוק נותנים לנו ברירה.
יש משהו יותר פולשני ב"לחדור" ו"להחדר" מאשר to enter and be entered. אני דווקא אוהבת את זה יותר. חתוך מאד. גם מבחינה צלילית. גם כואב, במידה מסוימת – מה שלא קיים ב"enter". במקרה הזה (וזה נדיר) אני מעדיפה את העברית.
הליריות נחתכת, והעדינות נפלשת. נכבשת. מאד ישראלי. כתבת יפה.
שירה, הבחנת יפה – יוצא פה מין שילוב של כאב ועונג, שגם לו יש מקום (וגם שליטה והישלטות באופן יותר חשוף מאשר באנגלית). אפילו חוויות של יופי ורוך יכולות להיות קשות מנשוא, להכאיב. שלא לדבר על העולם הפולש נפלש.
תודה.