בננות - בלוגים / / הודו 12 – מייסור
אמיר אור
  • אמיר אור

    אמיר אור נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות. על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות. אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן. ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער". אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.

הודו 12 – מייסור

 

 

 

 הודו 12 – מייסור

מההתחלה – ועכשיו עם התמונות: ttp://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=22620&blogID=182

בחלק האחורי של הוואן שמסיע אותנו הנוסעים יושבים זה מול זה, והוא הופך לסלון שיחה. אנחנו נוסעים לתצפית בקאריגאטה – הגבעה השחורה, ושני המלווים שלי, מאהֶנדרה ומאדאפָּה שוקעים שם בשיחה ערה על רעות הלאומיות. מאהנדרה הוא משורר וסופר צעיר, ומאדאפה כותב דוקטורט על ספרות השואה. מאהנדרה מצטט למאדאפה את טאגור שהזהיר מפני התועבות שיכולות להיעשות בשם הלאומיות.

על הגבעה ניצב מקדשו של האל העשיר ביותר בעולם – זהו וישנו שְרינאוואסה, בעלה של לאקְשְמי אלת העושר. חסידיו, וביניהם לא מעט פוליטיקאים ומאפיונרים מושחתים, מקדישים לו אלפי רופי כדי להיטהר מחטאיהם ולזכות בעושר. אולי זה באמת מטהר אותם, אומר מאדאפה, אבל זה לא מונע מהם ללכת לכלא. כאן יש גם פסל של וישנו המתגלם בגוף ומתענג מנעמי הבשר, ואם לאל מותר גם ליהנות, אני מקווה שגם למאמינים.

אנחנו ממשיכים לשְריראנְגאפּאטאנה, הבירה הישנה של ממלכת מייסור, על אי בנהר הקאבֶרי. רק אחרי שהבריטים כבשו אותה ב-1799 והרגו את טיפּוֹ סולטן עברה הבירה למייסור. ארמון הקיץ של טיפּו – דאוּרה דאלִיאת – בנוי כולו עץ מגולף ומכוסה מן המסד ועד המרפסות בציורים שמכים את החושים בחגיגה צבעונית של צורות וצבעים. בחוץ דמויות של נכבדים ומלכים וסצנות קרב מניצחונותיהם של טיפו ואביו היידר עלי על הבריטים ועל הניזאם של היידֵראבאד. בניגוד למוֹגוּל הפנאטי אוֹראנְגְזֶבּ שרדף את הלא מוסלמים, טיפו היה שליט נאור שפיתח את הממלכה, טיפח את כל הדתות, ואפילו בנה מקדשים הינדיים. בתוך הארמון יש קישוטי פרחים איסלמיים שמשרים רוגע וכמעט אפשר להריח אותם. פרחים יש גם בחוץ בגן הגדול והמטופח של הארמון, שתענוג לטייל בו. אחרי שחיסלו את טיפו, התיישב פה קולונל ארתור ולסלי, ואני בטוח שהוא נהנה מכל רגע.

אנחנו יושבים לאכול מאסאלה דוֹסה –  מין מאפה דק מאורז ועדשים שמגולגל עם תפוחי אדמה מתובלים ומוגש עם מטבלים. מקנחים בפאפאיה וממשיכים משם לגבעת צ'אמוּנְדה. גם לשם הזה צמוד מיתוס, וכאן אני גם לומד לדעת את מקור שמה של מייסור. 

באיזור הזה, כך מתברר, שלטו השד מאהִישאסוּרה ואחותו, מאהיני. מקור השם מייסור הוא בשמו של השד – מאהישה-אוּרוּ, כלומר הכפר של מאהישה. השניים האלה הציקו לקדושים ולאלים, אבל אף אחד לא יכול היה להתגבר עליהם. בסופו של דבר יצרו האלים במשותף מכוחותיהם השונים את האלה צ'אמונדה כדי שתילחם בהם. צ'אמונדה הגיעה רכובה על נמר כשבכל אחת משמונה ידיה נשק אחר – חרב, אלה, קילשון, דיסקת קרב, קשת וכו'. היא חיסלה את מאהישה ומאהיני, ונשארה לגור פה, ואפילו מצאה לא רחוק מכאן את בן זוגה, שיוה ננג'ונאישווארה – שיוה שותה הרעל – והתחתנה איתו.


מאישאסורה ומקדש צ'מונדה

המקדש שהתחיל כמשכן קטן לפני כאלף שנה הגיע לגודלו הנוכחי אחרי שהמהראג'ות של מייסור אימצו את צ'אמונדה לאלה שלהם. מכאן אפשר לראות את כל מייסור משתרעת מגבעות צ'מונדה והלאה – הארמון, הגנים, המלונות…

בכפרים ממשיכים להיווצר גם בימינו מיתוסים ופולחנים חדשים, ואגדות מקומיות ממשיכות להתפתח.  אפילו לכפר הקטן בּאנוּר שדרכו אנחנו עוברים יש עכשיו חג משלו, שבמהלכו בני הכפר מתנזרים מבשר ויין במשך עשרה ימים, כי בזמן הזה עברה פה האלה צ'אמונדה בדרכה לחסל את השד מאישאסורה. אי אפשר שלא להעריץ את האופן שבו הדמיון היוצר וג'ונגל הסיפורים הם חלק בלתי נפרד מהדת הזאת.

 

 המשך: http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=22756&blogID=182

 

 

 

 

10 תגובות

  1. שלום אמיר
    שוב אומר תודה על הטיול המקיף בהודו תוך כדי שיח עם האנשים התרבות והמקום
    יש תמיד משהו קסום בחיבור האמיתי לבני המקום ואף טיול מאורגן לא יכול לתת לך את זה

    ברור לי שיש עולם נפלא שעדיין לא ראיתי וכנראה את חלקו הגדול לא אראה
    לגבי המזרח פשוט זה מה שאתה שומע מיוצאי צבא ילדים שלך ושל חברים
    למרות התרמילאות רובם לא עושים את המסלולים שאתה עושה ולא מתעמקים בתרבות העשירה של ההודים
    אני חושב שהמסמך שאתה מחבר בהמשכים מאד יפה וראוי לו שיצא בסופו של דבר בספר
    בהצלחה ותודה

  2. שלום אמיר
    שוב אומר תודה על הטיול המקיף בהודו תוך כדי שיח עם האנשים התרבות והמקום
    יש תמיד משהו קסום בחיבור האמיתי לבני המקום ואף טיול מאורגן לא יכול לתת לך את זה

    ברור לי שיש עולם נפלא שעדיין לא ראיתי וכנראה את חלקו הגדול לא אראה
    לגבי המזרח פשוט זה מה שאתה שומע מיוצאי צבא ילדים שלך ושל חברים
    למרות התרמילאות רובם לא עושים את המסלולים שאתה עושה ולא מתעמקים בתרבות העשירה של ההודים
    אני חושב שהמסמך שאתה מחבר בהמשכים מאד יפה וראוי לו שיצא בסופו של דבר בספר
    בהצלחה ותודה

    • צריך לצמצם מאוד את המבט כדי לא לראות מה שיש שם, וזה מה שרק צעירים מסוגלים לעשות 🙂
      הודו יפה ונוראה, ומושפלת ומלכותית, ומטונפת וצפופה וענקית ועמוקה ורדודה ועתיקה וחדשה…
      גם חיים שלמים לא יספיקו לעמוד על המגוון האדיר של התרבויות, המראות, ההיסטוריות, הספרויות.

  3. מרהיב ומרתק
    נוסעת איתך
    אבל לא נכנסת למקדשים:)
    בוקר אור
    וחיבוק
    שמור על עצמך

  4. Hi Amir,
    These are beautiful pictures and great descriptions, but I have one question regarding the responses: People say that you should write a book, and I feel that something is missing, for in order for it to be a book there should be more personal information of the main character, it can be you, or someone you invent. There should be adventure or a love story, (that is what Menahem Golan once told a friend of mine who had a great script but didn't have those components). by now, it is interesting because it is you, but I think it takes a direction of a travel guide (then it misses some geographic information) or a direction of a sociology book (if I am correct in the field), that is for universities to the course of cultures. In order for it to be a book with a story, I think that it should have one more ingredient, as I remember the book "return from Tuichy". At my time, no one left the country without this book, even if they didn't got to Tuichy, they had
    this dream of being there.
    Do you think that I am right? And another question: Those beautiful poems in your posts, are they translated by you right from a book to the post, or can they be found in Hebrew in the books? Again great descriptions and beautiful pictures, and as Hava always say: You are very sexy 🙂
    Some times my keyboard writes English only, and this is one of those times, I apologies for the mistakes that I am sure I have
    .

    • סיגל כמה טוב שאת שוב כאן הכוונה היא שהמסע יכול להיות בסיס לספר טוב ברור שעם מרכיבים נוספים הכרחיים לרומן

      • Hi Hana,
        It reminded me the book "to eat, to pray, to love " which was one of my favorites, but I think that Amir's descriptions are unique and different because of the light that he sheds upon this culture in addition to holly places food, colors, and amazing poems that without this post we would have never heard about them. But still, at Gilbert's book there was a story of a woman that was looking for meaning in her life.

    • Dear Sigal, English for English then:)
      I've never read Return from Tuichi, and perhaps I should. You're right this isn't a novel, and I never intended it to be
      one. I It has neither the plot of a novel nor well developed characters. n fact it's more of a travelogue, i.e. a different jenre altogether.
      The poems are not to be found in any book. They were translated by me and most of them while writing this travelogue.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאמיר אור