הודעה ליקום / הצורה שמעבר לצורה

הצורה שמעבר לצורה

פוּמִיאקי נָקָמוּרה, שהפך לבן השיח העיקרי של היג'יקטה ואונו, ליווה את יצירתם במשך שנים ארוכות. ב-1976 פגש נקמורה את היג'יקטה והפך לידידו הקרוב. הוא לא היה רקדן אלא משורר, אמן ומבקר. הוא מצא במחשבת הבוטו את הבסיס המחשבתי והיצירתי לדרכו שלו – לא רק כשותף פעיל ביצירת הבוטו בת ימינו, אלא גם כאחד הבולטים בהוגיה וכרוח חיה בהרחבה ויישום של תפיסת הבוטו מעבר למחול. ברוח זו יצר סוגה של שירי בוטו קצרים, מעין וריאציה חופשית על צורת ההייקו, שאותה כינה "הַיְשִי":

מִתַּחַת לְמַסֵּכַת הַמָּוֶת

הַזָּקֵן עוֹדוֹ צוֹמֵחַ.

אֵיזוֹ בְּדִידוּת!

ההיישי של נקמורה לא היססו לבטא גם כוחות ותובנות שנתפסו כ'לא תקינים' או כ'סוטים':

אַבָּא הָלַךְ מִן הַבַּיִת:

כָּאן שׂוֹחֶה הַשֶּׁמֶךְ

שֶׁל מִשְׁכַּב אֵם וּבֵן.

אלה הם שירים ששוֹרֶה עליהם אותו אקזיסטנציאליזם אפל של הבוטו, אבל כמו אצל היג'יקטה ואונו, אותו סירוב לסמן גבולות סביב הקיום יכול להיקרא בצדק גם "הוליזם אפל". נקמורה כותב:

הַרְחֵק הַרְחֵק 
מַקְלוֹת הָאֲכִילָה מְלַקְּטִים עֲצָמוֹת 
בְּצָהֳרֵי הַיּוֹם.

ולעומת זאת:

הַגּוּף הָלַךְ לָאֵשׁ 
וְשָׁב כַּעֲצָמוֹת. 
זוֹהִי דַּרְכּוֹ שֶׁל הָאָבִיב.

שיחותינו – עמוק אל תוך הלילה והאלכוהול של טוקיו, ולעיתים בחברת כמה מתלמידיו – סבבו גם הן בדרך המחשבה הזו, שנקמורה כרך בה מחול, שירה, ציור, ובעצם כל דבר:

נ. – מיהו המורה שלך?

א. – השפה היא המורה שלי.

נ. – השפה! – והעולם?

א. – העולם גם הוא שפה. בשבילי כל צורה היא מלה. ככה גם הצורות של האמנות.

נ. – כן, אבל הצורה היא יותר בִּפנים. כשצופים בריקוד, היא אף פעם לא "הידיים פרושׂות" ולא "הגֵו מתוח" של הרקדן; זהו הדחף שמרים את הידיים, שמותח את הגב.

א. – אותו הדבר גם בשירה. הטורים של ההייקו, עם ה-5-7-5 [הברות], הם רק התווים, לא? הצורה של ההייקו היא בעצם תנועה של מחשבה בתוך הטורים.

נ. מהי צורת ההייקו?

א. – הבחנה – התרחשות – תובנה.

נ. – כן! בכל אמנות הצורה הפנימית היא תנועה.

כאן ובשיחות רבות אחרות אפשר לומר שעמדתו של נקמורה היתה קרובה יותר לזו של אונו, בעוד שאני נטיתי יותר לגישה של היג'יקטה: נקמורה העדיף תמיד ללכת לבדו על החבל הדק והבלתי נראה של חוש האמת, ולהבחין בזיוף או באותנטיות מתוך רוחו שלו. כל סימון של מתווה מחשבה אכן מסתכן בהכללה שתגביל את החשיבה הבאה, אבל ללא לקיחת סיכון כזה הבנתנו את העולם נותרת בגדר ידיעה ספונטנית.

העמדה הרוחנית של צְפייה ללא הזדהות – בגופך ובמה שמניע אותו, או בתמונות המחשבה שעוברות בך – ניתנת להילמד רק באופן חווייתי, ולהיווצר באופן ספונטני; אבל כדי להתבונן בעצמך באופן זה, כעֵד, אפשר גם לנקוט שיטות רוחניות אחרות. באופן שאני מבין את זה, בוטו או שירה אינם סדרת תנועות שניתן להעתיק, אבל הן גם לא מדיטציה, אלא קודם-כל דרך ייחודית של חקירה עצמית דרך אמנות.

אם לחזור לשיחה שלמעלה – אמנם לא כל הייקו מבוסס על הדינמיקה המנטלית שציינתי, כמו שלא בכל טרגדיה אכן יימצא הקתרזיס האריסטוטלי, אבל הניסיון להבחין במדויק בתנועת התודעה הוא שנראה לי כדחף היותר מסקרן לעצם החיפוש שביצירה.

עם כל השוני בגישות, לא מדובר כאן בהישענות על תיאוריות מוכנות, אלא על אופי שונה של סקרנויות. לכן לא יכולתי להסכים כשנקמורה דחה לחלוטין את הבוטו של סַנְקאי-ג'וּקו בטיעון שהוא מובנֶה מדי, אבל יכולתי להבין את ביקורתו על עומק היצירה כאשר צפינו במופע מסוים של להקת בוטו אחרת, שדרכה דווקא היתה לרוחו.

אפשר לטעון במידה של צדק, שווירטואוז רוחני יכול ללמד, כמו קזואו אונו, בעצם נוכחותו והבנתו; אבל אם בנוסף לזה הוא אינו מכונן גם שפה ומתודה כמו שעשה היג'יקטה, דרכו אינה הופכת למפת דרכים נגישה לַכֹּל.

אלא שגם בעניין זה ההתוויה היא סיכון, וחידוד יתר של הדברים עלול לחטוא למציאות: בפועל, נקמורה יצר שיטת מחשבה, ופיתח דרך רעיונית לחוג של משוררים ואמנים. הוא עשה זאת הן באמצעות הדגמה והנכחה אישית של תפיסתו, והן באמצעות ספריו. כתביו מעבירים את רוח הבוטו לא רק בתוכן אלא גם באופן: הפואטיות ההגותית של דרך הרצאתם היא שמדגימה את עולמם הרעיוני. בדבריו על אונו דומה שנקמורה ניסח לא פחות את האני מאמין שלו עצמו:

"אני מקצוען – / בתור חובבן נצחי / של החיים והאמנות". 

השבוע, ב-30 בינואר בשעה 20:00 ב"רביעי שירה" בהליקון (נחלת בנימין 73 ת"א) אשוחח על הזרם הרדיקלי של ספרות ואמנות יפן, מההייקוּ ועד הבּוּטוֹ. ההייקוּ, שהפך כבר לקונצנזוס תרבותי, התחיל כאוונגרד זֶן-בודהיסטי מאולתר. המרד המודרני של הבּוּטו עורר במערב עניין עצום החל בעולם האמנות והספרות ועד התרפיה והלימוד הרוחני.