אמיר אור משורר, מתרגם, חוקר ועורך
איוורור
אמנם חשבתי שאין טעם לדיאלוג אם וכאשר סינון התגובות ייכפה עלינו, אבל לנוכח השמחה שאחזה פה בכמה "חברים" על ששקלתי לעזוב – אני נשאר בינתיים.
לשם שינוי האוירה, אני מציע שבמקום דיבורים נקדיש זה לזה השבוע שירים ויצירות.
אז סיגל, נראה לי שמגיעה לך עכשיו קצת נחת, ומילים של טוב.
השיר הזה הוא בשבילך J
ג'ובראן ח'ליל ג'ובראן
מאנגלית: אמיר אור
הַמְשׁוֹרֵר
גּוֹלֶה אֲנִי בָּעוֹלָם הַזֶּה.
גּוֹלֶה אֲנִי וּלְבַדִּי אֲנִי, מְעֻנֶּה בִּיחִידוּתִי,
הַמַּנְחָה אֶת מַחְשַׁבְתִּי אֶל מַמְלֶכֶת קֶסֶם לֹא נוֹדַעַת,
וּמְמַלֵּאת אֶת חֲלוֹמוֹתַי בִּצְלָלִים מִמְּחוֹז מֶרְחַקִּים סָמוּי מִן הָעַיִן.
גּוֹלֶה אֲנִי מִשְּׁאֵרֵי בְּשָׂרִי וּמִבְּנֵי אַרְצִי, וְהָיָה אִם אֶפְגֹּש בְּמִי מֵהֶם, וְאָמַרְתִּי לְנַפְשִׁי:
"וּבְכֵן מִי הוּא זֶה? הֵיכָן יְדַעְתִּיו? אֵיזֶהוּ הַחֶבֶל אֲשֶׁר יִקְשְׁרֵנִי אֵלָיו, וְלָמָּה זֶה אֶקְרַב לָשֶׁבֶת לְצִדּוֹ?"
גּוֹלֶה אֲנִי מֵעַצְמִי, וְהָיָה אִם אֶשְׁמַע אֶת לְשׁוֹנִי שֶׁלִּי בְּדַבְּרָהּ, וְהִנֵּה זָר הַקּוֹל לְאָזְנַי.
יֵשׁ וְאֶתְבּוֹנֵן פְּנִימָה וְאֶחֱזֶה בְּעַצְמוּתִי הַצְּפוּנָה, עַצְמוּת נִסְתֶּרֶת הַצּוֹחֶקֶת וּבוֹכָה, מְעִזָּה וִירֵאָה.
אָז תִּשְׁתּוֹמֵם הֲוָיָתִי עַל הֲוָיָתִי, וְרוּחִי תִּשְׁאַל תְּשׁוּבָה מֵרוּחִי.
אַךְ גּוֹלֶה אִוָּתֵר, אַלְמוֹנִי, אָבוּד בָּעֲרָפֶל, וְעוֹטֶה דּוּמִיָּה.
גּוֹלֶה אֲנִי מִגּוּפִי; וְעֵת אֶעֱצֹר לְרֶגַע מוּל רְאִי, וְהִנֵּה בְּפָנַי זֶה אֲשֶׁר לֹא הָרְתָה נַפְשִׁי,
וּבְעֵינַי זֶה אֲשֶׁר לֹא יְכִילוּהוּ מַעֲמַקַּי.
עֵת אֵלֵךְ בִּרְחוֹבוֹת הָעִיר, יָבוֹאוּ הַיְלָדִים בְּעִקְּבוֹתַי, בְּצָוְחָם:
"הִנֵּה הָעִוֵּר! הָבָה וְנִתֵּן לוֹ מַקֵּל לְהִשָּׁעֵן עָלָיו!"
וְחִישׁ אֶבְרַח מִפְּנֵיהֶם.
וְאִם אֶפְגֹּש בַּחֲבוּרַת נְעָרוֹת, דָּבוֹק תִּדְבַּקְנָה בִּבְגָדַי, בְּזַמְּרָן:
"חֵרֵשׁ הוּא כְּאֶבֶן! הָבָה וּנְמַלֵּא אֶת אָזְנָיו בִּנְעִימוֹת אַהֲבָה וָחֵשֶׁק".
וְגַם מִפְּנֵיהֶן אֶבְרַח.
מִדֵּי אֶקְרַב אֶל הַמְבֻגָּרִים בְּכִכַּר הַשּׁוּק, יִקָּהֲלוּ סְבִיבִי, בְּקָרְאָם:
"אִלֵּם הוּא כְּמַצֶּבֶת קֶבֶר! הָבָה וְנַחֲלִיק אֶת לְשׁוֹנוֹ הַמְפֻתֶּלֶת".
וַאֲנִי נִמְלָט מִפְּנֵיהֶם בְּפַחַד.
וְאִם חָלַפְתִּי עַל פְּנֵי חֶבֶר קְשִׁישִׁים, יַצְבִּיעוּ עָלַי בְּאֶצְבָּעָם הָרוֹעֶדֶת, בְּאָמְרָם:
"מְשֻׁגָּע הוּא, אֲשֶׁר אִבֵּד אֶת בִּינָתוֹ בְּאֶרֶץ הָרוּחוֹת!"
*
גּוֹלֶה אֲנִי בָּעוֹלָם הַזֶּה.
גּוֹלֶה אֲנִי, כִּי הִנֵּה עָבַרְתִּי עַל פְּנֵי הָאָרֶץ יָמָּה וָקֵדְמָה, אַךְ אֶת מְקוֹם הֻלַּדְתִּי לֹא מָצָאתִי,
וְלֹא אִישׁ אֲשֶׁר יְדָעַנִי אוֹ שָׁמַע אֶת שְׁמִי.
עִם שַׁחַר אָקִיץ לִמְצֹא כִּי הִנֵּנִי, כָּלוּא בִּמְעָרָה חֲשׁוּכָה בַּאֲשֶׁר נְחָשִׁים יְלַחֲשׁוּ מִמַּעַל,
וְכָל רֶמֶשׂ יִרְמֹשׂ בָּהּ עַל פְּנֵי הַכְּתָלִים וְהָאָרֶץ.
עֵת אֲבַקֵּשׁ אֶת הָאוֹר הַחִיצוֹן, יַקְדִּימוּנִי
צִלֵּי גּוּפִי וְצָעֲדוּ לְפָנַי – –
אָנָה לֹא אֵדַע, אֶת אֲשֶׁר לֹא אָבִין אֲבַקֵּשׁ, אוֹחֵז אֶת אֲשֶׁר אֵין לִי צֹרֶךְ בּוֹ.
בְּבוֹא הָעֶרֶב עֵת אָשׁוּב לִשְׁכַּב עַל מִטָּתִי, מִטַּת קוֹצִים וְנוֹצוֹת, תִּטְרֹדְנָה אֶת נַפְשִׁי מַחֲשָׁבוֹת מוּזָרוֹת,
נוֹרָאוֹת עִם שְׂמֵחוֹת, וּתְשׁוּקוֹת תִּכְבֹּשְנָה אֶת לִבִּי בְּמַכְאוֹבֵיהֶן וּמַנְעַמֵּיהֶן.
בַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה יִפֹּל עָלַי צֵל עִדָּנִים עָבָרוּ, וְרוּחוֹת מִמְּחוֹזוֹת נִשְׁכָּחוּ תִּפְקֹדְנָה אוֹתִי וְתִתֵּנָּה בִּי עֵינָן,
וְאַבִּיט גַּם אֲנִי בָּהֶן, וַאֲדַבֵּר אֲלֵיהֶן, וְעַל דִּבְרֵי קַדְמוֹנִיּוֹת אֶשְׁאָלֵן, וּבְחִיּוּךְ וָנֹעַם יַעֲנוּנִי.
אַךְ עֵת אֹחַז בָּן לְשָׁמְרָן לִי, תַּחְמֹקְנָה מִפָּנַי וְתִמֹּגְנָה כְּמוֹ הָיוּ רַק עָשָׁן בָּרוּחַ.
*
גּוֹלֶה אֲנִי בָּעוֹלָם הַזֶּה.
גּוֹלֶה אֲנִי, וְאֵין אִישׁ אֲשֶׁר יָבִין אֶת שְׂפַת נִשְׁמָתִי.
בַּיְשִׁימוֹן אֶפְסַע וְאֶחֱזֶה בַּפְּלָגִים הָעוֹלִים מֵעֹמֶק הַגַּיְא אֶל פִּסְגַּת הָהָר;
לְנֶגֶד עֵינַי יְלַבְלְבוּ הָעֵצִים הָעֵירֻמִּים וְיִשְּׂאוּ פִּרְיָם וְיַשִּׁירוּ אֶת עֲלֵיהֶם הַמֵּתִים, בְּרֶגַע אֶחָד.
וּלְנֶגֶד עֵינַי יִפְּלוּ עַנְפֵיהֶם אֶל הָאֲדָמָה, וְהָיוּ לִנְחָשִׁים אֲפֵלִים.
כֵּן, מוּזָרִים הֵם חֶזְיוֹנוֹתַי, וְלֹא יִדְמוּ לְחֶזְיוֹנוֹתָיו שֶׁל אִישׁ,
כִּי רָאֹה אֶרְאֶה צִפֳּרִים נוֹשְׂאוֹת כַּנְפֵיהֶן אֶל הַבֹּקֶר בִּרְנָנָה, וְאַחֲרֵי זֹאת בְּנֶהִי;
אֶרְאֵן צוֹנְחוֹת וְהוֹפְכוֹת לְנֶגֶד עֵינַי לְנָשִׁים עֲרֻמּוֹת אֲשֶׁר שְׂעָרָן אָרֹךְ וּפָזוּר
וְהֵן צוֹפוֹת בִּי מֵאֲחוֹרֵי עַפְעַפַּיִם מְצֻבָּעִים לְאַהֲבָה, מְחַיְּכוֹת אֵלַי בִּשְׂפָתַיִם טְבוּלוֹת דְּבַשׁ,
וְשׁוֹלְחוֹת אֵלַי זְרוֹעוֹת לְבָנוֹת, מְבֻשָּׂמוֹת מֹר וּלְבוֹנָה.
וּבְעוֹדִי מַבִּיט, תֵּעָלַמְנָה כַּעֲרָפֶל בְּהֵעָלוֹתוֹ, מוֹתִירוֹת בֶּחָלָל אֶת הֵד צְחוֹקָן הַמַּלְעִיג.
*
גּוֹלֶה אֲנִי בָּעוֹלָם הַזֶּה.
מְשׁוֹרֵר אֲנִי, אֲשֶׁר יִלְקֹט בְּשִׁיר אֶת אֲשֶׁר יִזְרוּ הַחַיִּים בְּסִפּוּרָם;
וּבְסִפּוּר אֶזְרֶה אֶת אֲשֶׁר יִלְקְטוּ הַחַיִּים בְּשִׁירָם.
עַל כֵּן גּוֹלֶה אֲנִי, וְגוֹלֶה אִוָּתֵר עַד אִם יִשָּׂאֵנִי הַמָּוֶת אֶל עָל וְיִקָּחֵנִי אֶל אַרְצִי.
(מתוך שירי פרוזה, 1934)
למה רק הקדשה לסיגל? עוד ועוד ועוד ברוח זו אמיר – וירווח חיש קל לכולנו ונעלה מהר מאוד על דרך הישר. ושיר כזה המתורגם בשפתנו כולנו עכשיו, נתברך בו לקראת שבת כסמבול וכמצפן לשאר הימים – כי ביצירה שכזו מגולמת האמת שכבות שכבות, שאין הזמן משנה. אשיות אמנות שכאלה אין הרבה, אך די בהן שוב ושוב ושוב – לאוורור טוב יותר מכל מזגן.
תודה על הברכות, ענת.
ולשאלתך – אני מקווה שנתברך כולנו בשיר המשורר של ג'ובראן, והוא פה לכולם. רק הצעתי שכל מי שיעלה שיר או יצירה השבוע יקדיש אותם למישהו כאן בבננות, לפי בחירתו. בנקודת הזמן הזו בחרתי בסיגל מסיבות די מובנות, וההזמנה היתה שכל אחד יבחר במי שירצה בפוסט משלו.
מקוה שזה יאוורר לנו פה קצת 🙂
גולה אני מארצי
כולנו גולים מהארץ המובטחת לא רק המשורר
הוא אולי המשל
עד שיבוא אור גדול ויאיר את עינינו עד שיבוא קול חרישי ברעם ויגלה אוזנינו
מי יתן ונגיע לארץ המובטחת
בכיתי כשקראתי את השיר לא קשור לכלום רק לאיזו הוויה פנימית קמאית הבוכה את הנהי הקדמוני שלה
בוכה עלינו ןעל מה שקרה לנו לאורך מסע החיים המתעתע הזה
עד שנגיע
אכן, אלמוני/ת, כולנו גולים, כולנו רוצים הביתה, והמשורר של ג'ובראן הוא רק מטפורה לנשמה שזכתה לכוח הדיבר.
דבריך מזכירים לי טקסט עתיק שמדבר באופן סמלי בדיוק על מסע החיפוש הזה. הטקסט (שמקורו באזורנו ונכלל ב"ספר תומא האתלט") קרוי "הימנון הפנינה", ומספר על הנסיך שירד למצרים בחיפוש אחריה ונשבה שם בין שדים, בלי לדעת איך לשוב הביתה, אל אביו ואמו.
או גם כפי שניסח זאת משורר יהודי קדום בשם יהושע בן יוסף: "לַשוּעלים חוֹריהם וּלעוֹף השמַיִם קִנּוֹ, וּבֶן האדם אין לו מקום להניח את ראשו".
באיזשהו מקום שירו של ג'ובראן הוא מין פרשנות לפסוק הזה.
אחפש את המנון הפנינה נשמע מענין ואולי אפילו רלוונטי לרומן בכתובים
תודה
נשמע מרתק
תרגמתי את הימנון הפנינה אי אז והוא פורסם בחדרים, אך תוכל/י למצוא אותו גם באתרי –
http://www.amiror.co.il/PDF/HEBREW/poems_heb/Translated/Translated_3.pdf
הנה ראשיתו:
וַיהי בשִׁבתי בהיכלות אבי, תינוק לא יֵדע דבֵּר, בנוּחי על הוֹן אוֹמנַי ומנעמיהם,
וַיתנו לי הורַי צֵידה לדרך וַישְלחוני מארץ מולדתנו, מן המזרח.ומהון אוצרותיהם צררו לי מַשׂא רב גם קל, למען אוּכל לשאתו לבדי…
וברית כרתו אִתי, ויכתבוּה בלבּי למען לא אשכחנה, וַיֹאמרו: אם תרד מצרימה וַהֲבאתָ מִשָׁם את הפנינה האחת,אֲשר שָׁם היא, אצל התנין הבולֵע,ולבשת את הכסוּת המשֻבצת במִלוּאוֹתיה, את השׂלמה ההיא אשר רציתָ;
והיית לִמְבַשׂר במלכותנו עם אחיך אשר זכור יִזָּכר.
🙂
הי אמיר, איזה כיף ואיזה רעון מתוק, שניה ארגע מהמחווה ואקרא את השיר ואז אחזור להגיב.
תודה מהלב ויום נפלא שיהיה לך.
סיגל.
הי אמיר, תגובה שניה שלי במחוות תמונתי:)
http://artpad.art.com/?l7g2y3jyja8
🙂
והשיר של ג'ובראן חליל מקסים וחודר כל לב, ומאוחר יותר שיהיה לי קצת יותר זמן אכתוב את מחשבותיי שנעורו בעת הקריאה.
רק אסיים כאן בשאלה, האם תרגום זה הוא חלק מספר שתרגמת?
זאת הראייה שלי, סיגל, או שסתם אני לא מוצא אותך בתמונה? 🙂
מה זה? מראה ריקה שכולנו נוכל להציץ בה?
גדול:)
לא, זה היה ציור בעזרת תכנת ציור, אבל מסתבר שלא הפעלתי אותה נכון. בציור היו פנים סגולות שמאדימות מסומק ולצד הצבעים נרשם: blushed purple
לא נורא, בכל זאת אני עדיין מחזיקה בעיפרון טוב יותר מאשר במכחול, אז זה בטח רק לטובה:)
ולשאלתך – לא זה לא חלק מספר, אבל תרגמתי כמה וכמה שירי פרוזה של ג'ובראן ופרסמתי בכתבי עת.
רעיון מצוין אמיר,
וטוב שנשארת.
ויפה שירו של ג'ובראן על גלות המשוררים, גם ברכט דיבר על כך. אני מעדיף את האוקסימורניות ע-לא אלתרמן – ואינדיבידואליזם שיש בו גם בדידות ויחד עם זאת חיפוש חבורת רעים לשיח.
והמחווה לסיגל, זו שלמדה באורנים, אצל מורה בשם אבא צוריאל וחבל שלא סיימה את לימודיה, ראויה ויפה.
שבת שלום ולוואי ותחליף רוח היצירה את החשדות, הזיפים ואת בליסטראות השטנה
מצטרף לתפילתך מוישלה, וכמו שמישהו למעלה כתב, מסכים וחושב (בעיקר בגלל הסיום) שעמדת המשורר כאן כמוה כעמדת "הנביא", הדובר בשם הנשמה.
וכמובן אתה מוזמן להקדיש שיר לאשר תאבה נפשך 🙂
הי אמיר,
תגובה שלישית שלי, מה שאומר שיש אחת שהיא לא שלי. נחש איזו?:)
בעצם למה לנחש, לא השתמשתי במילה "משטמה" זו סיגל אחרת שרוצה גם היא הקדשת שיר וזה בסדר מצידי להתחלק, במיוחד עם סיגליות.
בהמשך אחזור עם תגובה רביעית, תגובת עומק לשיר והיא תהיה ארוכה כהרגלי ואז לא יהיה סכוי להתבלבל בין הפרחים. (מזכיר את סיפור שלמה המלך ומלכת שבא, לא?:)
זה באמת לא נשמע סיגל עם הציניות מפחיתת הערך לגבי המחוה. אמחק.
גּוֹלֶה אֲנִי בָּעוֹלָם הַזֶּה.
מְשׁוֹרֵר אֲנִי, אֲשֶׁר יִלְקֹט בְּשִׁיר אֶת אֲשֶׁר יִזְרוּ הַחַיִּים בְּסִפּוּרָם;
וּבְסִפּוּר אֶזְרֶה אֶת אֲשֶׁר יִלְקְטוּ הַחַיִּים בְּשִׁירָם.
אמיר,
תרגום נהדר,
תחושת הזרות והאי-שייכות מאוד חזקה
תודה
דבי
בעונג דבי. מתי כבר נגיע הביתה ? 🙂
תרגום נהדר, נקרא כאילו נכתב עברית
שבת שלום
הי ריקי, ניסיתי לדבר בעברית את שפתו החגיגית והארכאית משהו של ג'ובראן, שבה הוא משווה לדברים מין סמכות קדומים.
התרגום כמקור – זו שאיפתו של המתרגם, וזה נהדר אם כך נקרא לך הטקסט. תודה רבה על מחמאה רבה 🙂
אני לא חושבת שאני מכירה את חברי בננות מספיק טוב כדי להקדיש להם שיר, מתנצלת.
גליה, קחי את ההקדשה בקלות. זו לא חתונה או בר מצווה 🙂 משחקים ופותחים חלונות לתת לאוויר נקי של פרגון, אהדה וחיוך – להיכנס.
גליה, קחי את ההקדשה בקלות. זו לא חתונה או בר מצווה 🙂 משחקים ופותחים חלונות לתת לאוויר נקי של פרגון, אהדה וחיוך – להיכנס.
אמיר, שיר ענק הקדשת לסיגל, שאני לא יודעת מי היא וגם לא חשוב לי לדעת. עובדה היא שבשל רוח הפרגון שלה גם אני הקדשתי לה גרסת שיר לפני מספר חודשים:
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=15489&blogID=159
הי ללי, תמיד כיף להגיב אצלך בבלוג בדיוק בגלל שאת באמת יודעת להגיב לתוכן המילים ולא מתעסקת במי שכתב אותם. נזכרת באותם ימים שבהם כתבת על שכנותייך והוספת גם שכן אחד למעני:)
השיר האחרון שקראתי אצלך, על לווי אם, היה השיר הכי מדהים שקראתי בנושא מוות והורות והוא חרוט אצלי בלב כשיר ענק.
הי, שכנה, סחתיין על הפרגון ועל השיר 🙂
כן ירבו.
הי שוב אמיר:)
נזכרתי במשחק שנהגה בחורה אחת שניהלה אתר לשחק עם חבריה בימים שהיו יותר מידי אירועים חדשותיים מדכאים והדיבור הפוליטי הביא לקצר בין החברים, הרוח הטובה שנשבה ממנה הדביקה את החבורה ולמרות השוני בין הדעות נמצא חוט מקרב. המשחק היה די דומה למה שהצעת כאן אלא שאף אחד מאיתנו לא היה מוכשר לכתיבת שירים והיינו מקדישים זה לזה שירי פופ עבריים כמו למשל :"כשהשמש זורחת בשמים" של עברי לידר שאני מאוד אוהבת. מכיר? ובכן זה שהקדישו לו שיר היה אומר כמה מילות תודה ומקדיש את השיר הבא לחבר אחר וכך השרשרת עטפה את כולם.
במקרה שכאן לי אין בלוג שממנו אני יכולה להיות הבאה בתור אבל חשבתי על זה ובעצם אני יכולה גם מכאן, אז הנה אצרף שיר שכתבתי בעקבות ההזמנה שהופנתה כלפיי להצטרף לתחרות ובה מוסברת הסיבה שלא רציתי. בהמשך כמו שכתבתי כבר הייתי רגועה וחזרה אלי רוח המשחק אבל השיר נותר מיותם במסמכים שלי ויכולה כעת להגיש אותו עם הקדשה למשה יצחקי שעקב אי הצקותיו לי יכולתי בחופשיות לשוחח איתו עליו, עלי, ועל שירתו שתמיד נהנית לקרוא בה.
אז השיר משה יקר מוקד לך וסליחה שאיננו ברמה שאתם רגילים אליה, אבל זה שירת לבי ואני מקווה שתמשיך מכאן את השרשרת ותקדיש אחד מפרסומיך לאחד מהחברים וכך תמצאו אולי קצת רוגע מכל הבלאגן.
שיר בכוכבית/ שירה עכשווית
הַשִׁיר נִכְתַּב בְּאוֹתִיוֹת רְטוּבוֹת
הַעֵינָיִים הָיוּ כְּבָר נְפוּחוֹת
הַכִּיעוּר עַל הַפָּנִים חָרוּט
וְאָמְרוּ "כָּמָה יָפֶה לַתַּחֲרוּת".
כְמוֹ שְׁבְּשִׁיעוּר רִיצָה
רָדְפָה אַחֲרַי כָּל הַקְּבוּצָה
עִם מַקְלוֹת וְסַכִּינִים בַּיָּד
לִדְקוֹר אוֹתִי, אֶחָד אֶחָד.
וְאָז בָּקַע קוֹל הַמּוֹרֶה
"זֶה רַץ לַמָּרָתוֹן יִהְיֶה"
הַזּוֹ סִבָּה לִמְסִבָּה?
אוֹ זוֹ?
נָכוֹן, שִׁיר וּשְׁרִירִים לִי יְדִידִי
אַךְ אֵיךְ אֶשְׂמַח מִיְמֵי אֵידִי?
(בסוף ידוע לכל שהתפתיתי להשתתף, אבל מאז יצא רק מר ואולי בכל זאת מעז יצא מתוק).
גולה אני מגופי ועת אעצור לרגע מול ראי והנה בפני זה אשר
לא הרתה נפשי
מצמרר
כואב
מצמית לב
הניכור העצמי הזה ,הגיהנום
העיוורון
שיר של משורר גדול אוהבת גם את "הילדים" ו"הנביא"
אם לא התעייפת ממני אמיר לכל תגובותיי ביום אחד רוצה לומר כמו המגיבה האחרונה שגם אני אוהבת את גובראן חליל מאוד ובמיוחד את שיר המורה שלעיתים נדירות אני מוצאת איזה מורה של ילדיי שאני נהנית לתת לו את השיר כמתנת תודה על שנה טובה.
בכל אופן, את השיר הזה לא הכרתי בשום תרגום ומאוד שמחה לפגוש בו בתרגום שלך. כתבת שהוא תורגם מאנגלית, אבל אני מניחה שכתיבת המשורר במקור הרי היא ערבית וכשאני חושבת על זה ששיר עובר כל כך הרבה שפות בדרך מהרגע שהוא נכתב נדיר שיצא ממנו המסר הראשון. במקרה של גובראן חליל נראה לי שהמסר נשאר חזק בכל שפה וכי המסרים שלו יותר חשובים מהכל.
אבל אם כבר לקרוא אותו אז כמה נהדר שבתרגום שלך, מצד אחד השפה התנכית שמזכירה לי אצלך תמיד את ביאליק המשורר שהמילים שלו מסובבות לי את הראש:) ומצד שני השליטה המוחלטת שלך בעברית החדשה, השילוב בין השפות יוצר משלב לשוני גבוה נעים לקריאה.
שיר המשורר הגולה בעולם, המתענה ביחידותו ומלמד על ייחודו, יוצר בזכות בדידותו שיר מסע שבו החיים הם שיר והוא המספר אותם בצורת סיפור ולאורך הקריאה הוא לוקח איתו את הקורא מן החוץ שבו נמצאים חברים לחבל ארץ ולחבל הטבור, אל הפנים שבו הוא מתוודע אל עצמו ולא מצליח להכיל ושוב אל החוץ, אל המראה שבה משתקפת דמותו ושוב החוצה אל העולם שבו נמצאים הפחדים שלו מטף ועד זקן, כולם לא מקבלים את היותו שונה ולכן לועגים לו ומנסים להבריחו. ואז הוא מצרף את הקורא לסדר היום הקבוע שלו, מהבוקר המלא חושך וצל אל הערב שבו מקבלת את פניו מיטה מלאת ניגודים כמו תשוקה שהיא תמהיל של עונג וכאב.
ודווקא בחצות הליל כשעולותמולו רוחותרפאים מפחידות הוא מוצא את האומץ שבו ויוצר עימן קשר והנה המפחיד מכל, כשמדברים איתו מגלים שהוא חייכן ונעים. אבל ברוחות אי אפשר לאחוז ואפשר לפחוד מהן או להתיידד איתן וצריך להסתפק בתחושה שנותרת מהן, הן אינן נדבקות ולכן שוב עולה בו תחושת הבדידות והצורך לחפש לעצמו מקום להשתייך אליו. החזיונות שלו מרתקים ומהם נובעת נואשותו להיות נאהב בחייו אבל סוף השיר מגלה שרק בין המתים הוא עדיין לא ביקר וזאת התקווה האחרונה שעוד נותרה לו להרגיש אולי, לפחות שם שייך. עצוב כמו "קטן הוא ודל הוא חדרי ואני בו שרוי ערירי" אבל כואב, כואב הרבה יותר.
וסבוב חד מהדמעות והמחשבות על מקומו של המשורר וכל אדם מיוחד אחר בעולם, אל מחשבות שמחות, שהחיבור הזה בינך לבין גובראן חליל גובראן יצר שיר שזכיתי לקרוא ולהנות, לטייל בתוכו ומחוץ לו.
סיגל את כזאת חמודה אמיתית
גם לי בא להקדש שיר ומכיוון שאת אוהבת את רחל הנפלאה וגם אני הנה השיר המלא שגם את אוהבת
לֹא פַּעַם, בַּקַּיִץ, עִם רֶדֶת הַיּוֹם,
לְאוֹר הַשְּׁקִיעָה הַדּוֹעֵךְ,
הָלַכְתִּי אֵלַיִךְ וְעֵת אֲרֻכָּה
הִקְשַׁבְתִּי לְקוֹל זִמְרָתֵךְ:
"קָטָן הוּא וְדַל הוּא חַדְרִי,
וַאֲנִי בּוֹ שָׁרוּי עֲרִירִי"
וְחַי בִּי הַזֵּכֶר הַזֶּה הַנּוֹהֵר,
הַשֶּׁקֶט הַזֶּה וְהָרֹךְ,
וּמֶתֶק-הָעֶצֶב אֲשֶׁר זִמְרָתֵךְ
יָדְעָה עַל הַנֶּפֶשׁ לִנְסֹךְ.
"קָטָן הוּא וְדַל הוּא חַדְרִי,
וַאֲנִי בּוֹ שָׁרוּי עֲרִירִי"
וְיֵשׁ כִּי נִדְמֶה לִי, עִם רֶדֶת הַיוֹם,
בִּשְׁלֹט בִּי תוּגַת-דִּמְדּוּמִים,
עֲדַיִן כְּקֶדֶם קוֹלֶטֶת אָזְנִי
הַלַּחַן הַהוּא הַתָּמִים:
"קָטָן הוּא וְדַל הוּא חַדְרִי,
וַאֲנִי בּוֹ שָׁרוּי עֲרִירִי…"
סיגל, אחרי ספרו "צחוק ודמע" שפורסם בערבית, ג'ובראן כתב בעיקר באנגלית.
אבל השיר הזה דווקא נכתב במקורו בערבית. הוא התפרסם בתרגומו של אנדרו ע'ריבּ כשלוש שנים אחרי מותו של ג'ובראן.
בתרגום ניסיתי לתת ביטוי לשפתו החגיגית והמעט ארכאית (במתכוון) של ג'ובראן עצמו. חושב שמתרגם נבחן בקול השירי המשתנה שהוא מצליח לשוות לשירי משוררים שונים בסגנונם.
והבדידות כאן היא באמת יותר מ"קטן הוא ודל הוא חדרי", כי היא מין גלות קיומית שאין לה מזור פשוט. ור' גם מה שכתבתי על כך לעיל לאלמוני/ת על "המנון הפנינה" וישו.
לאמיר,
כאשר רפרפתי בשיר – קצת קשה לרדת לעומקו בקריאה אחת, עיינתי בויקפידיה על ג'וברן חליל.
לאחר נעוריו בלבנון עבר ביחד עם משפחתו לבוסטון, אוח בוסטון – העיר הקרירה הזאת, שכל כך רחוקה מן החום כאן, ממנה אפשר להגיע לקייפ קוד ולאכול מאכלי דגים מסוגים שונים. והבתים הקטנים בתי העץ בדרך לבוסטון, והגשם הדקיק שאינו מפסיק לרדת על העצים….
אלו הם געגועי לקור במזג האויר הנאלח הזה – ראיתי שאכן גוברן חליל נפטר בשנת 1931 ולא הבנתי איך פורסם השיר בשנת 1934. אגב, קראתי גם שכאשר נפל ונשברה זרועו קשרו אותו לצלב למשך 40 יום – וגם שפגש בגדולי האמנים שפעלו בפריז.
עד כאן. אל השיר אתייחס בהמשך.
אלא שאת השיר שאכתוב אקדיש הפעם הזאת לסיגל – אלא שאעשה זאת בתגובה נפרדת למען יהיה השיר שלם עבורה, ורק בשבילה.
חוה
לאמיר,
כאשר רפרפתי בשיר – קצת קשה לרדת לעומקו בקריאה אחת, עיינתי בויקפידיה על ג'וברן חליל.
לאחר נעוריו בלבנון עבר ביחד עם משפחתו לבוסטון, אוח בוסטון – העיר הקרירה הזאת, שכל כך רחוקה מן החום כאן, ממנה אפשר להגיע לקייפ קוד ולאכול מאכלי דגים מסוגים שונים. והבתים הקטנים בתי העץ בדרך לבוסטון, והגשם הדקיק שאינו מפסיק לרדת על העצים….
אלו הם געגועי לקור במזג האויר הנאלח הזה – ראיתי שאכן גוברן חליל נפטר בשנת 1931 ולא הבנתי איך פורסם השיר בשנת 1934. אגב, קראתי גם שכאשר נפל ונשברה זרועו קשרו אותו לצלב למשך 40 יום – וגם שפגש בגדולי האמנים שפעלו בפריז.
עד כאן. אל השיר אתייחס בהמשך.
אלא שאת השיר שאכתוב אקדיש הפעם הזאת לסיגל – אלא שאעשה זאת בתגובה נפרדת למען יהיה השיר שלם עבורה, ורק בשבילה.
חוה
הי חוה, השיר אכן התפרסם רק שלוש שנים אחרי מותו, בתרגומו של אנדרו ע'ריב. אשמח לקרוא.
אמיר יקירי
מחמל נפשי,
לך הרי כבר כתבתי שירים בעבר,
אבל בוא ננסה:
בטיסת מכשירים (פלאגיאט מתקופת אבידן)
על כנפי מעוף, דמיון
ברחבות מושלגות שרגל אדם
בם לא דרכה
קראתי בעיון רב
מפרי שירתך,
הלא היא השירה האינדיאנית.
הגבתי תדיר ארוכות
עד כי זכיתי לכינוי "האוראקל"
דלפי מתאימה יותר,
אינדיאנים בשמורות לא מצאתי
לא בשיריך, לא בחרוזיך
ואף לא במילותיך.
ואני מודה וגם מתוודה
עיינתי רבות בשיריך
מילותיך ליווני בתוך גלות חיי
מסעות ערכתי ביוון, ברומא
בכוש, בסין, ביפן, במחוזות
האהבה, בתוככי השירה
שפתך היא שירים, לשונך היא שירים
חייך הם שירים
ובאותם השירים אתה מדבר
אל אחרים
תבורך על הארץ בה בחרת!!!:)
תתפלא השיר הזה מוקדש לך,
אבל גם לסיגל
שנכרכנו היא ואני ביחד
במיוחד באהבת שיריך.
במלוא הצניעות ההכרחית
חוה
אגב, יונה וולך נפטרה מסרטן, אולם מן הידועים היא שסרטן בין היתר היא מחלה פסיכוסומטית, ולכן הערתי בשעתו שאורחות חייה, כנראה הובילו למותה בגיל צעיר
(41).
ומי שמזהה אצלך את יונה וולך,
כנראה פספס אצלך תשעה קבין של מיניות
שירדו עליך משמיים.
ואולי אזכיר כאן את השיר
"מן המילון הלבן"
שיר מחרמן לכל הדיעות!!!
ושוב,
עתה, זאת אני
ד"ר חוה זמירי ווירטואלית
ואמיתית.
חוה יקרה, תודה על השירה
על האמון והאהבה –
כי אין אמני כתיבה
בלי אמני קריאה, מגלי עולם
שאל מרחבי עצמם
על כנפי השירים
יפליגו מאושרים וישובו עשירים.
אמיר חומד אתה עוד עובד על להיות אבטיח? חוה
הי חוה, לאן נעלמת? מאוד קיוויתי שתבדקי מה קורה בבננות ותחזרי לכתוב כאן. לי לא משנה אם אני מתכתבת עם וירטואלים או אמיתיים, משנה לי שיהיו כאן אנשים שכיף איתם ואת אחת מהם. רציתי לענות לך בפוסא הקודם אבל ראיתי שהתגובות נמחקו וזה כנראה לטובה. אז בעצם כבר לא זוכרת מה רציתי לומר ועם הזמן זה בטח יחזור לי. בינתיים קוראת שאת רוצה להקדיש לי שיר ואני שקוראת כל מה שאת כותבת בטח אשמח לקרוא את שירך, אבל עניין ההקדשה אחרי אמיר ורחל כבר גדש אותי בנועם וכבר קצת אי נעימות:)
אולי בכלל עדיף שנעשה כאן שרשרת ונקדיש אחד לשני שירים? נראה לי שאמיר התכוון שזה יקרה בבלוגיה אבל השחקנים האמיתיים נמצאים אצלו בבלוג. אז מה את אומרת? אולי אנחנו שכאן הבלוגלסים נתחיל שרשרת משנית? אז כאן אני מקדישה לך מכל הלב את השיר הבא שאחבר "על המקום" ומכאן תמשיכי את. הולך?
לחוה
לא רואה אותך
אבל את מיוחדת
תמיד מפרגנת לי
מעניקה לי מילים
לא רואה אותך
את מיוחדת
מפרגנת לי
מילים
לא רואה
אבל מיוחדת
מפרגנת
מעניקה
תודה.
הי חוה, לאן נעלמת? מאוד קיוויתי שתבדקי מה קורה בבננות ותחזרי לכתוב כאן. לי לא משנה אם אני מתכתבת עם וירטואלים או אמיתיים, משנה לי שיהיו כאן אנשים שכיף איתם ואת אחת מהם. רציתי לענות לך בפוסא הקודם אבל ראיתי שהתגובות נמחקו וזה כנראה לטובה. אז בעצם כבר לא זוכרת מה רציתי לומר ועם הזמן זה בטח יחזור לי. בינתיים קוראת שאת רוצה להקדיש לי שיר ואני שקוראת כל מה שאת כותבת בטח אשמח לקרוא את שירך, אבל עניין ההקדשה אחרי אמיר ורחל כבר גדש אותי בנועם וכבר קצת אי נעימות:)
אולי בכלל עדיף שנעשה כאן שרשרת ונקדיש אחד לשני שירים? נראה לי שאמיר התכוון שזה יקרה בבלוגיה אבל השחקנים האמיתיים נמצאים אצלו בבלוג. אז מה את אומרת? אולי אנחנו שכאן הבלוגלסים נתחיל שרשרת משנית? אז כאן אני מקדישה לך מכל הלב את השיר הבא שאחבר "על המקום" ומכאן תמשיכי את. הולך?
לחוה
לא רואה אותך
אבל את מיוחדת
תמיד מפרגנת לי
מעניקה לי מילים
לא רואה אותך
את מיוחדת
מפרגנת לי
מילים
לא רואה
אבל מיוחדת
מפרגנת
מעניקה
תודה.
סיגל יקירה שלי,
את שירשת אני מכירה, והוא אפילו נמצא אצלי במועדפים.
לא נעלמתי, ואני תמיד כאן, תמיד עוקבת אחר אמיר אור וכמובן גם אחריך – מכיוון שמכל בנות העיר – את מכולן יקרת לי.
עדיין לא עיינתי היטב בשירו של ג'וברן חליל ובינתיים לך, אכן, אקדיש שיר:
מצאתי אותך כאן – עוד מימים ימימה,
שונה היית לי מכולן,
שהרי את השירים,
היית רואה כציור
את המילים כתבת עד
לתמונה ויזואלית.
למדתי ממך להנהן,
סייעת בידי להתקבל
והואשמנו שתינו על
דברינו בהן הארכנו
וגם הוספנו. (ולא "שמנו" על המקטרגים)
הושטת לי יד,
קבלת אותי בחום
ולא היתה אפילו פעם אחת
בה רבנו או התכתשנו.
אולי אינך זוכרת
אבל בטרולים נלחמנו
בשצף וגם בקצף – את כל
אלו עשינו יחדיו.
שוחרת מדנים אנוכי,
לאיש איני שותקת,
להשתלח אני יודעת
ובכל דרך בה תבחרי
יחד עימך אהיה.
כדברי השיר
מנעי עיניך מבכי
ונפשך ממפח נפש, (או עגמה, או כעס)
את כשרונותיך ורבים הם
בכתיבה, בפירוש, בתרגום,
באהבה, ובחדוות חיים,
בהשכנת שלום;
כל אלו שלך הם
נכסי צאן ברזל שלך הם.
יקרים הם מכל יקר;
פז, זהב וכסף
אין שווים מאומה,
מכל אשר לך בליבך
והם כולם שלך המה.
בהרבה הערכה, חום
ואהבה
שלך חוה
ועל כל אלו אפשר להוסיף ולהכביר.
הי חוה,
כתבתי מעט, פה ושם בקופצנות היום, וברגע שנזכרתי ששכחתי לענות לך כשקראתי את שירך, ידעתי שברגע הראשון שאשב ליד מחשב, אכתוב לך.
אז תודה ענקית, ולא דיברתי על שירשת אלא על שרשרת של חברים שמקדישים האחד לשני לשלישי ולרביעי שירים. יצא שקבלתי כאן מנה גדושה של הקדשות הממוענות אלי, והמילים שלך ממלאות וטובות ואני מודה ואוהבת,
נשיקות וחיבוקים וירטואליים,
סיגל.
לסיגל, ואת יודעת תמיד גם לאמיר,
רציתי להסביר משהו – בקשר לדברים שכתבתי לך.
כאשר עיינתי בציטוטים משירת ג'ובראן חליל, ראיתי, כי קיימת אצלו נטייה להעדיף את ערכי הרוח על כסף בממש.
כאשר מרמים אותו בכסף, למשל, גוזלים ממנו מעות, הוא טוען, כי אלה הגנבים חושבים שהנגזל אינו מודע לכך בשעה שהוא כן.
ולכן, אסביר את דברי, כאשר אני מדברת על נכסי צאן, ברזל ורוח – כוונתי היא תמיד לאוצרות שבלב, בנפש, בידע, ובראש שגם בעיני הם נעלים תדיר מכל נכס פיזי ממשי.
חוץ מהגוף הפיזי שלנו כמובן.
אז גם כאשר עברתי תלאות קשות, תמיד ידעתי שנכסי צאן, ברזל ורוח הם נכסי האמיתיים, הם שיקנו לי את כושר העמידה, את היכולות הנפשיים שלי, ואת החוסן שלי.
וברוח ג'ובראן חליל אני מעניקה לך את הזכות הרוחנית הזאת שיש בה כמובן דמיון.
שלך בחיבה אדירה
ולאו דווקא ווירטואלית
חוה
כמה טוהר יש לג'ובראן וכמה אנחנו צריכים מזה
6אמיר תודה על השיר, הרגשת הגולה מוכרת כל כך ,כולנו גולים בתוך עצמנו, ואולי טוב שכך, שבת שלום לכולם ושירים ויצירות טובות!!
"גולים בתוך עצמנו" – על אחת כמה וכמה בעולם שהוא החצנת התוך הזה…
אבל היו גם דעות הפוכות, שראו דווקא בחיים האלה את ההזדמנות הגדולה:
"מתהום חשוכה אנו באים; לתהום חשוכה אנו שבים; ולמרחק המואר אנו קוראים חיים"
מאד שמחתי שפירסת היום את הפוסט החדש היום וכזה שפתוח לתגובות. מצידי גם אם היית כותב רק בוקר טוב ופתוח לתגובות זה כבר היה משמח. מצאה חן בעיניי הצעתך להקדשת שירים. מלאת מרץ לאחר שבוע רב אירועים וחגיגות טיפסתי ומצאתי את "הנביא"-דפיו צהבהבהים אך יפה ומרגש כמו פעם לפני שנים.
בינתיים אני מצרפת את אסתר עופרים-לסיגל, רחל א. לך ולכולם .
http://www.youtube.com/watch?v=X8Zhpx3zw5A
הי שירית, תודה על רחל בביצוע אסתר עופרים.
"הנביא" עשה רושם אדיר בזמנו, בסיקסטיז. קודם כל בארצות הברית אבל גם כאן, הוא נהפך למין תנ"ך חילוני, עם בשורה מחייבת חיים שבו בזמן שואפת לחופש וצמיחה רוחנית. מין תערובת של סופיות ונצרות, אבל עם נקודת השקפה רוחנית מיוחדת לעצמה.
אכן ג'ובראן לא היה רק משורר אלא גם מורה לרבים.
הפוסט הזה, אמיר יקר מאד וסיגלי יקרה לא פחות, ואפילו יותר, והשיר הנפלא הזה, ממש ממש עושה לי חשק לחזור.
ממש תודה, ושבת נפלאה.
חיבוק ונשיקה, מקווה להתראות בקרוב.
הי רחל (ארז?), שירית ואיריס, נראה לי שהשמחה בתגובותיכן מדבקת למרות שהשירים ממחלקת העצובים:)שירה של רחל, מאז ומתמיד נגע בי ואפילו הלחן לדעתי, לא גרע ממנו, למרות שלעיתים נראה כי זה מה שקורה לשירה כשהיא מושרת. ואסתר עפרים…מקסים!
והפגישה שלנו איריס יקירתי תתקיים כשתסיימי להתאקלם, כבר מכינה לי בורקה לצילומים שלך:)
בכלל, עצם זה שאת מצליחה למצוא רגע לבננות מדהים בעיניי.
נשיקות בחזרה,
סיגל.
איריס יקרה,
חיבוק לחיבוק ונשיקה לנשיקה
להתראות בקרוב בארצנו הקדושה 🙂
וז כמובן היייתי אני סיגל האחת, האמיתית מהאורנים
אמיר תנעל ת'פוסט שלך י' מתחילה להשתולל אצלך בהתחזות לס' המאריכה שלך.
עד עכשיו היה איורור כזה נעים פה, עשה שימשיך.
חוה (אם אמנם היית זו את) לא העליתי את התגובה הנושאת את שמך שאינה שייכת לעניין השיר שכאן.
שבת שלום,
משורר צריך לקחת סיכונים..
ג'ובראן בשירו מעיד על כך ומסכם (כמעט) ;
"מְשׁוֹרֵר אֲנִי, אֲשֶׁר יִלְקֹט בְּשִׁיר אֶת אֲשֶׁר יִזְרוּ הַחַיִּים בְּסִפּוּרָם".
את המנגינה הזאת אסור להפסיק.
מד, אתה הבנת סיכונים ב"מְשׁוֹרֵר אֲנִי, אֲשֶׁר יִלְקֹט בְּשִׁיר אֶת אֲשֶׁר יִזְרוּ הַחַיִּים בְּסִפּוּרָם", ואצל ג'ובראן לפחות יש בזה אמת מוצהרת. אני חושב שיש פה גם אמירה ארס פואטית. המשורר מכוון לתמצית, שאותה הוא מזקק מ"סיפורם של החיים".
רעיון יפה, לתקופת מה לפרסם דברים בהקדשות. לחלק מעין מתנות.
וזו יפה במיוחד. המשורר אכן ציפור נדירה…
"שיר הכרתי 1987" – בהתאם ובאהבה שיר שלי שמוקדש לסיגל.
לפי מה שראיתי פה סיגל, יש לך פוטנציאל
לכתוב שירים יפים.
מקווה שתמשיכי ותפתחי את זה:-)
שיר אהבה.
בין הרצוי והמצוי. בין רגישות והכרה.
בין ידיעה לנסתר מעין.
איפה ישנם עוד גברים כאלה?:-)
לידיעה כללית. דווקא לרבנים שלנו ישנן הרבה עצות לתת לגברים
על טיבה של האשה, משמעות הקשר בין בני זוג, והיחס לו ראוייה
האשה, מצד הגבר.
שיר הכרתי 1987
הוא מכיר את
דַּרְכֵי האשה,
ומִסתְּרֵי נפשה –
יֵדַע.
חֲבוּייה
בין אורות
כחולים – אדומים.
גלויה
לעיני
כל-יְפִי-האהבה.
הוא מכיר אותה גלויה לעיני כל-יפי-האהבה.
הוא יֵדַע נפשה חבוייה בין אורות כחולים-אדומים.
דרכי אשה.
* * *
(אם הניקוד לא יעלה…קריאת המילה ידע – בלשון עתיד)
הערה: זה לא 'הכחולים אדומים' של אמיר גלבוע. רק אחרי שכתבתי את השיר, מצאתי את זה גם אצלו.
אצלי זה בא מדימוי של תאורה כמו רומנטית או דיסקוטקית.
אולי מישהו שמע או יודע מאיפה זה בא אצלו?
ולאמיר. תודה על התרגום המקסים של איש ומשורר, כנראה מקסים לא פחות…..:-)
הי נעמי, לא חושבת שיצא לי בחיי לקבל כל כך הרבה פרגון למשהו בי. לפני שניה וחצי (ואחרי כמה כוסות יין:) הגבתי לחוה ומרוב התרגשות יצא לי שיר שאף אדם שמבין בשירה לא היה מעיז לקרוא לו שיר, אבל זה הלב הנשי שלי הוא לא משופשף בשירה אבל הוא החלק החם והאוהב והמודה שבי ואם מצד אחד אני טוענת שאני מבקרת השירה הכי רשעית שיש כלפי עצמי, הרי שמהצד השני אני האדם עם הכי הרבה חופש כתיבה שיש. לא משנה לי אם השיר מבחינה שירית לא נחשב. מה שחשוב לי אצלי זה שהלב שלי ירגיש ויתרגש ויכתוב עם או בלי כישרון העיקר לכתוב. ואם חוה היתה לידי בעת התפרצות הרגש, הרי שנשיקה היתה שווה בעיניי יותר מכל השירים הכי טובים שנכתבו אי פעם.
והשיר שהקדשת לי, אני מודה שמהרגע שקראתי שהוא מוקדש לי הוא השיר הכי יפה בעולם ועשית אותי משוחדת. מקווה שלא עצרת ב-87 וכתבת עוד ומאחלת לך שתגשימי את עצמך הכותב ואם בחלומך את מוציאה ספר, הרי שאני מאחלת לך שזה יתגשם ומבטיחה שאהיה הראשונה שאקרא אותו. רוצה להוסיף, שהשיר מקסים בעיניי גם בלי הקדשות וכמו שכתבתי לחווה, חושבת שהפואנטה היא להקדיש איש לרעהו ולא פוסט הקדשות לסיגל.
אוף שאני נבוכה ויחד עם היין כבר לא יודעת איך להכיל את העונג.
אז אולי פשוט אודה לך אמיר, ולכן בנות מקסימות על שזכיתי לחוות כאן, במיוחד אחרי הימים האחרונים.
תודה מכל הלב,
סיגל.
כנראה שהפרגון הזה מגיע לך, ואת מקבלת בחזרה משהו שאת מקרינה החוצה.:-)
כדאי גם שתלמדי מזה לתת יותר אמון בבני אדם. גם אם לפעמים אנחנו נפגעים ..
הכל זה לימוד….
וכן החום שזכית לו כאן אמור לתת לך עידוד להמשיך ולכתוב, וגם לפרסם ולצאת מהאנונימיות. כי אני באמת לא רואה סיבה טובה לכך שתמשיכי להסתתר. אני מניחה שתמצאי את הזמן הנכון לך, לעשות זאת.
אני זרמתי עם אמיר שנכון להפעם, להקדיש לך שיר, בגלל כל הקורות כאן בבלוג שלו
ואצל אחרים.. וכך עשיתי. גם שהשיר נכתב מלכתחילה, לדבר לנשים ולגברים כאחד,
לרגע הוא יכל להיות שלך בלבד…..:-)
תודה על האיחולים. זה לא כל כך פשוט להוציא ספר נוסף. אחד כבר הוצאתי לפני
…..בשנת 1992, שהיה די מיוחד לזמנו, וקיבלתי עליו הרבה פידבקים טובים מאנשים קרובים וממשוררים ואמנים עצמם. אני יודעת שגם השפיע במידה כזאת ואחרת על
עבודותיהם. מה שכן גם אני לא רדפתי אחרי פירסום כבוד ופרסים, שמעולם לא הגשתי
מועמדות להתחרות ולקבלם, כי גם בכך ראיתי רדיפה מסויימת אחר כבוד.
אבל היום אני מתחילה להבין שזה גם עניין של סכום כסף לא מבוטל שמאפשר לך
לעבוד בשקט, ולא רק עוד כתר שמניחים על ראשך.
אם זה היה תלוי רק בי, הייתי מוציאה כבר בקרוב לפחות עוד ספר או שניים.
של שירה וגם של פרוזה. ישנם גם לא מעט חומרים שהיו כבר ערוכים ומוכנים ולא
נכנסו לספר הראשון, מפאת גודלו. שגם ככה היה יותר גדול מהרגיל, במספר העמודים שלו ובתוספת העבודות אמנות שהכנסתי אליו.
אם אני לא מוציאה לאור את ספרי הבא באופן עצמאי, אצטרך למצוא את האנשים הנכונים שישתפו איתי פעולה לשם כך.
באשר אליך סיגל. אל תבלבלי לך את הראש יותר מדי מיין:-) וקחי את עצמך גם בידיים, ותתחילי עכשיו אם את יכולה, לעשות גם משהו יותר מעשי לעצמך, לשירה עצמה ולאוהביה.
תודה לך, לאמיר, ולכולם בחזרה, ובוודאי ליושב במרומים על המתנות שנותן לנו ועל השליחים הטובים ששולח אלינו.
שנשמע הרבה בשורות טובות, נעמי
נ.ב. תוכלי למצוא עוד כמה שירים שלי גם בפוסטים, בבלוג שלי בדמרקר. הכתובת למעלה.
הי נעמי, תודה על תשובתך המפורטת, אכנס לבלוגך ואקרא בכיף. לגבי היין, הדבר הראשון שעשיתי הבוקר זה לקפוץ מהמיטה ולראות מה עוללתי בליל אמש:)))
דבר אחד ברור לי, אולי יונה וולך יצרה תחת השפעת סמים ואלכוהול אבל למזלי אצלי זה לא יקרה:))
לקחת את עצמי בידיים זה בדיוק מה שאני צריכה לעשות בשלב זה של חיי שקצת התפרקו וקצת התייאשתי, אבל זה בהמון תחומים הרבה לפני שאחפש בי את היוצרת שבי. את הפרסום, ההצלחה והפרסים אני מאחלת למי שנמצא במקום מספיק טוב בחיים בשביל להשיג עוד הצלחה, הכתיבה היחידה שפרסמתי וזיכתה אותי במקום ראשון הייתה כאן במשחק האחרון, וראית מה קרה בעקבות זה? לא ממש מעודד ליצור ובטח לא בשלב הזה של חיי.
אבל מה שכן מעודד להמשיך ולכתוב בבלוגיה הזאת ובבלוג הזה בפרט זאת כמות האהבה שמקבלת שאולי לא משכיחה ממני את מה שעומד לפניי במציאות כאתגרים לא פשוטים, אבל בהחלט את מה שאנשים לא נקיים בליבם ניסו לעשות לי בכדי לפגוע על הדרך באיש ישר, טוב, הגון, ויוצר מוערך עלי ביותר.
המשך יום נפלא לך נעמי, ועוד ניפגש כאן ושם:))
סיגל.
סיגל החמודה.
זה לא נשמע כל כך טוב מה שאת מתארת.
נכון שחשוב שתשמרי על הבית ועל שלמות
ובריאות הילדים (אחד או יותר..) לפני הכל.
אני מתארת לעצמי שאינך יכולה לפרט ולהאריך כאן בענייניך.
אבל אשמח להקשיב ולנסות אף לעזור ככל
שאוכל, ותוכלי לכתוב אלי במייל המצורף:
סודיות מובטחת:-)
dien8@walla.com
יום טוב לנו, נעמי
לכולם/ן – שני שירים
אשה אביבית / ז'ואן מרגריט
מעֵבר למלים רק אתְ נצֶבֶת.
עצוב מי שמעולם לא אִבֵּד
בית בְשֶל אהבה.
עצוב מי שנפְטָר עטוּר כבוד ותהילה
אני מאמין בַּמתרחב בלַיִל
מְכֻכָּב חרוּז שיר.
*
גבוה על גבע / דילן תומס
גבוה על גֶבַע,
פשׂוּקה ודולפת,
הַרחֵק מִדֶּרֶךְ עֵין אָדָם,
הרחק מן הדרך,
מפשקת ברכיה הקמוטות
עד רדת היום –
יֵשׁוּ, הנח לי לכתוב מִלִבי,
מלחמה על הלב –
נְשוֹף עַד הֱיוֹת האֶפעֶה,
נְשוֹם עד בוא הנחש אל ביתו,
על היָרֵךְ הזקנה נע לאִטוֹ
עַד תבקַע הצפור קלִפָּתה,
והגבעול הבְּשָׂרי שעמד
מתפרֵץ עם שֵׁפֶל הדם,
צונח מטָה
לאדמה.
בשיר "אשה אביבית" נפלה טעות
צ"ל
אני מאמין במתרחש בליל
(ולא במתרחב)
תודה! אני מאוד בעד השיר של מאגריט. כשעושים מהחיים יותר מדי חברת ביטוח, נעשה מחניק. כי בעצם קצת מתים.
אוורור!
אמיר, התרגום זורם כמו מקור.
רעיון מצויין שנשיר בינינו לבין עצמנו, על-ידי הקדשה.
אקדיש לך שיר, אני מקווה שבלילה הזה.
עקיבא
קראתי, עקיבא, וכתבתי לך בבלוגך.
תודה רבה, ואני מאחל לכולנו את דברי שירך.
באופן אחר אמרה בנושא הזה פעם משוררת יווניה "לעד בתולה אהיה" והיא לא התכוונה לנזירות 🙂
אמיר, כפי שכתבתי לך במקום אחר, (בבלוג שלי כתבובה על מה שהערת שם, אך בלא קשר לתגובה), לא הבנתי את כוונתך: האם כוונתך שנעשה כמו במסר הנוכחי שלך ונפרסם מעת לעת שיר המוקדש לאחד מחברי הבלוגייה? או סתם נפרסם שיר תחת כותרת "לשינוי האוורה"? או סתם בא לך להקדיש שיר למישהי ראויה ויצרת הזדמנות לכך? (האם שיר אחד יביא את האביב וישנה?)
משה, הכוונה פשוטה – שהשבוע נקדיש, תקדיש, שיר למישהו מהבלוגיה, והמתנות האלה יעשו קצת טוב על הנשמה.
יפה