קפיצה למים

 

פִיוֹנה סמְפְּסון

 

קְפִיצָה לַמַּיִם

        "חֶסֶד הוּא חֻקָּהּ שֶׁל הַתְּנוּעָה מַטָּה"

                                סימון וייל

 

 

צְעָקָה אַחֲרוֹנָה פּוֹרֶצֶת כְּמַכַּת כָּנָף –

 

בֵּין נְקִישׁוֹת וְזִמְזוּמִים שֶׁל שָׂפָה

קוֹלְךָ הוֹלֵךְ וָשָׁב,

פִּסּוֹת שֶׁנִּשְׁלְחוּ בַּדֹּאַר מִמִּטַּת בֵּית חוֹלִים.

 

הַאִם הֵנָּה

          מוּעָדוֹת פָּנֵינוּ?

 

קוֹרְאִים לָזֶה טִיּוּל

אֲבָל אַתָּה לֹא מְחַפֵּשׂ מַשֶּׁהוּ

אַתָּה לֹא רוֹצֶה לְהַגִּיעַ

הֵנָּה

אֶל תָּא הַחֲשֵׁכָה

שָׁם

    בַּקָּצֶה

מֵעֵבֶר לַפְּרוֹזְדוֹר הַמּוּאָר בְּאוֹר לַיְלָה.

 

בְּדִמְדּוּמֵי הַשַּׁחַר, עֲרָפֶל עוֹלֶה מִן הַנָּהָר:

 

הַכַּדּוּר הַיָּרֹק

בָּאִינְפוּזְיָה

מְאַפְשֵׁר רַק מַעֲבָר

דָּחוּק.

בּוֹא נֵלֵךְ עַד הַקָּצֶה,

אֶל הַחֹשֶךְ

שָׁם הַחַלּוֹנוֹת מְשִׁיטִים אֶת סִירוֹתֵיהֶם הַקְּטַנּוֹת.

 

הַמַּחֲלָה שֶׁלְּךָ

הִיא סוּג שֶׁל בְּרִית;

לָשֵׂאת אוֹתָהּ

הוּא לָשֵׂאת אֲפִלּוּ אֶת הַמָּוֶת

בִּשְׁמוֹ הַזֶּה – אַהֲבָה.

 

אַחֲרֵי חֲצוֹת, אֲנִי נִשְׁעֶנֶת עַל הַקִּיר

לְהַנִּיחַ לְעֶגְלַת הַשֵּׁרוּת לַעֲבֹר

 

אֵלֶּה תָּמִיד אוֹתָם הַפָּנִים לְרַאֲוָה,

עַצְמוֹת לְחָיַיִם תְּאוֹמוֹת

מַגְבִּיהוֹת אֶת הָעוֹר כְּמוֹ תָּרְנֵי אֹהֶל,

נְחִירֶיךָ

אֲפֵלִים

מִבְּשׂוֹרַת הָאֲוִיר:

 

זֶהוּ הַנָּהָר שֶׁאֲנַחְנוּ חוֹלְמִים

וִירֵאִים.

 

פַּעַם רָאִינוּ צְלוֹפָח

שֶׁנִּלְכַּד בְּפִי עָגוּר,

הַצִּפּוֹר לָגְמָה אוֹתוֹ פְּנִימָה

כְּאִלּוּ הָיָה

          נָהָר שָׁחוֹר.

 

הַקְשֵׁב –

 

גַּלִּים שֶׁל לִינוֹלֵיאוּם מַבְהִיק. הִנֵּה זֶה מִתְקָרֵב,

הַצְּלִיל הַפּוֹצֵעַ

 

בִּפְרוֹזְדוֹר הַגָּרוֹן,

זוֹהִי הַצְּעָקָה שֶׁלְּךָ

 

מִתְפּוֹצֶצֶת בַּחֹשֶךְ הַנִּפְתָּח.

 

הַקְשָׁבָה עֲנָקִית

מֻנַּחַת בְּחָזִי,

תּוֹפַחַת

עִם צְלִיל קוֹלְךָ.

אֲנִי הוֹלֶכֶת בַּפְּרוֹזְדוֹר

כְּאִלּוּ הָיָה שָׁם מַשֶּׁהוּ לִסְפֹּר;

כְּאִלּוּ הַמַּרְצָפוֹת מַסְגִּירוֹת רֶמֶז

                             אוֹ מִסְפָּרִים.

הֵן מַחֲלִיקוֹת הָלְאָה

                   מֵאֲחוֹרַי.

 

אֲפִלּוּ כְּשֶׁאֲנִי מְהַדֶּקֶת אֶת אֲחִיזָתִי

אַתָּה הוֹלֵךְ וְנֶעֱלָם;

מִתְקַפֵּל כְּמוֹ טֶלֶסְקוֹפּ

לְתוֹךְ הַמֶּרְכָּז הַשָּׁחוֹר שֶׁלְּךָ.

 

הַאִם זֶה נִגְמַר?

           כָּל חֲגִיגַת הָאַהֲבָה

הָאִינְפוּזְיָה

הַמְּלוּחָה הַזּוֹ?

 

הַבְּדִידוּת שֶׁל גּוּפְךָ הָעֵירֹם

מוּל הָרוֹפְאִים וְצִיּוּדָם

חוֹשֶׂפֶת אוֹתִי,

אֲנִי חָשָׁה אֶת נְהַר הַקֹּר הָאָרֹךְ עַל עוֹרִי

 

כְּשֶׁאַתָּה הוֹפֵךְ לֹא יָדוּעַ

אֲפִלּוּ לְעַצְמְךָ:

מַמְשִׁיךְ לְתַקְתֵּק דֹּפֶק אֶל תּוֹךְ הַלֹּא יָדוּעַ

 

שָׁם אַתָּה נִלְחָם אוֹ נִכְנָע;

                        צַיֵּת

כְּשֶׁהַחַמְצָן מְסַמֵּן אֶת רֵאוֹתֶיךָ,

וְהַקָּתֶטֶר

חוֹלֵב לְךָ אֶת הַשַּׁלְפּוּחִית –

אוֹ טְבַע.

 

הַאִם נִשְׁאַר בָּעוֹלָם

מַשֶּׁהוּ יָפֶה?

 

הִנַּחְתָּ פַּחַד עַל אֶצְבָּעִי.

צִפּוֹר נָהָר מְטֻבַּעַת.

 

הַנָּהָר הוּא מוּזִיקָה תַּת קַרְקָעִית:

 

סְגֹר אֶת הַוִּילוֹנוֹת.

הַמִּטּוֹת מִתְמַלְּאוֹת,

מִתְרוֹקְנוֹת וּמִתְמַלְּאוֹת

דֶּרֶךְ הֶחָלָל הָרֵיק שֶׁל הַהִתְאוֹשְׁשׁוּת.

הַאִם יֵשׁ מוּזִיקָה שֶׁתַּצְדִּיק זֹאת?

 

קַח אוֹתִי בַּחֲזָרָה לְאוֹתוֹ נָהָר שֶׁל לֵיל קַיִץ

הֶחָבוּי מִתַּחַת לַצִּמְחִיָּה

לְזִרְזוּפָהּ הַחֲלַקְלַק שֶׁל מַשְׁמָעוּת.

 

                           הַפַּחַד שֶׁלְּךָ

וְשֶׁלִּי:

שִׁיר בְּלִי תְּשׁוּבָה.

 

בֶּרֶךְ, מֹתֶן, כָּתֵף:

בִּרְאִי הַחַלּוֹן

הַבֵּט

בַּגּוּף

הַצָּף וְעוֹלֶה

אֶל פְּנֵי הַלַּיְלָה.

 

 

 

מאנגלית: אמיר אור

מתוך "המרחק בינינו" מבחר שירים, 
העומד לראות אור בקרוב בהוצאת "קשב".

שירתה של פיונה סמפסון עשויה להטעות למדי קורא שאינו אמון על צופני האנדרסטייטמנט הבריטי. סמפסון, שהיא כיום מן הקולות הנשמעים ביותר בדור החדש של השירה הבריטית, מסמנת למעשה מרד אינטלקטואלי שסגנונו המדוד הוא סוג של עמדה נחרצת ביותר:  שירתה מבטאת תפנית ואולי אף דחייה של השירה החברתית-מעמדית שאפיינה את הדור הקודם בשירה הבריטית, שנציגיו המובהקים הם קרול אן דפי וסיימון ארמיטג'. על רקע מסורת השירה הבריטית המודרנית סימנו ספריה כיוון מקורי ויוצא דופן. לאחר שבשנות התשעים גויס בבריטניה הקול השירי לשיח הסוציאלי, סמפסון תבעה מחדש את כבודה ההגותי של הפואטיקה בלי לעקר אותה מן האישי, וחיפשה בשירתה תובנות רחבות ומעודנות יותר.

סמפסון לא באה מרקע בריטי אופייני: היא נולדה ב-1963 בווילס כבת מאומצת להורים יהודים, והחלה את דרכה המקצועית בתחומי העבודה הסוציאלית והמוסיקה. היא נטשה קריירה של נגנית כינור קלאסית, למדה באוקספורד ונימיגן, וכתבה את עבודת המחקר שלה בתחום הפילוסופיה של הלשון. אל הספרות הגיעה מאוחר יותר כאורחת "אחרת": היא לא חששה להפנות עורף לבון טון הפואטי של שנות השמונים והתשעים, אך כבר עם הופעת ספרה הראשון לפני עשור ("אנשי פיקסו" 1994) זכתה שירתה לתגובות נלהבות. השירים תורגמו לשמונה שפות, ו"אנשי פיקסו" שזיכה אותה בפרסים רבים, בריטיים ואירופיים, סימן ציון דרך של אלטרנטיבה פואטית.