שלושה משוררי הייקו

	באניה נאטסואישי, קזימירו דה בריטו וריטה עודה. מהפכה במלים
	תצלום: טלי מאייר

"שער", פסטיבל השירה הבינלאומי, חוגג את שנתו העשירית בפסטיבל "סקס, שקרים ואלוהים – בעקבות עשרת הדיברות". בין שאר המשוררים מישראל ומהעולם משתתפים בו גם באניה נאטסואישי מיפאן, קזימירו דה בריטו מפורטוגל וריטה עודה מישראל, כולם משוררי הייקו ששירתם תורגמה לעשרות שפות. 

ההייקו הוא סוגת שירה שהתפתחה ביפאן, ועל פי הפרשנות המערבית שניתנה לה, היא כוללת 17 הברות בלבד, עוסקת על פי רוב בטבע ומשתמשת בשני דימויים שבדרך כלל קשורים תימטית זה בזה. כבר מתחילת המאה העשרים זכו שירי ההייקו לתשומת לב רבה בעולם המערבי, גם באמצעות תרגומים וגם באמצעות שירה מקורית שצייתה לפחות לחלק מכללי הסוגה וזכתה לשמה. 

נאטסואישי, דה בריטו ועודה מפרשים את ההייקו בדרכים שונות מאוד זו מזו, חלקן מסורתיות יותר וחלקן פחות. הדיון בסוגיה מתנהל באווירה סוערת למדי, גם אם ידידותית, ובסופו מתברר שדווקא המצדדים במודרנה שואבים נושאים רבים מהמסורת, ומי שהצהירה על אהדתה למסורת משלבת בשירתה תכנים פוליטיים, פסיכולוגיים וחברתיים. 

השירה פרצה גבולות סגנוניים רבים במאתיים השנים האחרונות. באיזו מידה שירת ההייקו, על כל הגבלותיה, רלבנטית למאה ה-21? 

ריטה עודה: "אני אוהבת את ההייקו הקלאסי, שבדרך כלל עוסק בטבע. אם בשירה המקובלת בעולם המערבי עלי לייצר את דימוי, הרי שבהייקו הוא עולה מאליו, מתוך תופעות הטבע שמקיפות אותנו. הדימוי הזה תמיד מספר משהו על הטבע האנושי". 

דה בריטו: "במשך ארבעים שנה אהבתי את ההייקו הקלאסי ותירגמתי שירת הייקו מיפאנית לפורטוגלית. לאחר שפגשתי את באניה נאטסואישי למדתי ממנו רבות על ההייקו המודרני וגיליתי שהסוגה הזאת שואבת מההיסטוריה של השירה כולה. היום היא עוסקת למעשה בכל תחום: יש הייקו סוריאליסטי, יש הייקו פוליטי, כמו השירים שנכתבו לאחר הירושימה, ויש גם הייקו חברתי. ההייקו הוא אמנם קטן וזעיר, אבל הוא מועט המחזיק את המרובה ויש בו אפילו שירים ארס-פואטיים. 

"פיתחתי שיטה, שנדמה לי שהיא שיטה חדשה בשירת ההייקו, והיא מבוססת על כך שאני רואה את הטבע בעולם כולו, גם בבני האדם וגם במה שיצרו. בפילוסופיה שלי, שרבים הושפעו ממנה, האדם אינו חשוב יותר מגרגר של חול וקיים שוויון בין כל תופעות הטבע כולן. ההייקו המודרני אינו אלא דרך לומר דברים בנשימה אחת ויחידה וזו תמיד אמירה אלגנטית, כי הקיצור הוא מהותה". 

נאטסואישי: "בארצות הרבות שבהן ביקרתי ואולי גם ביפאן, יש דעות קדומות על הייקו, והראשונה שבהן היא המחשבה שהייקו עוסק בטבע ומסתפק בשני דימויים בכל שיר. הסוגה המוקדמת יותר של הייקו, הטנקה, שיש בה 14 הברות נוספות, משתמשת באוצר מלים קטן יותר, ובוררת את מלותיו בקפידה, בעוד ההייקו משתמש באוצר מלים רחב יותר ופשוט יותר ואפילו בביטויים מיניים. ההבדלים הללו משקפים את העובדה שבראשית הדרך היתה הטנקה שירת המעמד הגבוה וההייקו שירת המעמד הנמוך, אבל ההבדלים הללו היטשטשו במהלך השנים. אמנם, בתחילת דרכו כמשורר הייקו משתמש באשו (משורר יפאני בן המאה ה-17) באוצר מלים שעוסק בטבע ויוצר דימויים עשירים ובלתי צפויים, אבל שירתו היתה נטולת עומק בשלב הזה, ורק מאוחר יותר השתנה סגנונו הספרותי, בד בבד עם שינוי אורחות חייו: הוא יצא אל הטבע הפראי. כשהתעמת עם דברים שקשה לבטאם במלים נאלץ ליצור חידושים וכך הפך אוצר המלים שלו לאוצר מלים מהפכני ואבנגרדי. זו מהות ההייקו המודרני: עיסוק בכל נושא, תוך שימוש מהפכני במלים". 

בשיר הראשון במחזור "הייקו עם עשרת הדיברות" של נטסואישי הוא כותב: "סופת חול / אני נושא אתי / אל חושב". 

כשניסיתי להצמיד את כל אחד מהשירים במחזור הזה לאחד מהדיברות, נכשלתי. אתה מודע למתח שקיים בין הנושאים שאתה עוסק בהם בשירתך לבין הנושאים המקראיים של עשרת הדיברות? 

"שירת ההייקו שלי יוצאת דופן ביפאן וגם בארצות אחרות: אני משורר יפאני, אבל נולדתי בקובה ולמדתי בבית ספר קתולי, ככה שאני מכיר את התרבות הנוצרית, את הדוקטרינה שלה ואת הדוגמה שלה, ואני תמיד חושב גם על האל המונותיאיסטי וגם על האלים היפאניים. הפער ביניהם הוא מה שמזין אותי. מאמיניו של האל המונותיאיסטי מתקוטטים זה עם זה במיוחד בחלק הזה של העולם, אבל כשאני כותב על עשרת הדיברות אני חושב עליו, על האל המונותיאיסטי, גם משום שיש לי סימפתיה אישית עמוקה לישו. אני חש שעשרת הדיברות יוצרים בי אווירה שבתוכה התפתחו הנצרות והיהדות, אבל אני לא מזדהה דווקא עם הגוון המוסרי במובהק של הדברים". 

קזימירו דה בריטו, משורר הייקו מפורטוגל, גילה את שירת המזרח כשהיה בן 18, וירש את חדרו של פרופסור לתרבות המזרח באוניברסיטת וסטרפילד באנגליה. הוא מספר על אותו רגע, שהשירה הזאת הרעידה את עולמו כרעם ביום בהיר והוא חש שהיא מבטאת את התחושות העמוקות שיש לאדם ביחס לטבע. אבל שירי ההייקו שלו מבשרים דבר מה אחר לחלוטין. באחד מהם הוא כותב: "אחרי שחציתי את המדבר – עכבר! / הוא שר? גם אני". 

המוות, התפוררות הגוף והחיפוש אחר שלוות הנפש הם נושאים שמעסיקים אותך רבות בשירתך. והנה, פתאום בהייקו מתגלה שיש לך חוש הומור. האם התבנית ההדוקה משחררת אותך? 

"אני לא חושב ששירות ההייקו שלי היא הומוריסטית, אלא פילוסופית. אני כותב מתוך חמלה לכל היצורים, וכך אני משווה בשיר שלי בין האדם לבין העכבר. בעיני, החיים מתקיימים רק כאן ועכשיו, אבל לרגע הקצר הזה עלי להכניס את כל הדברים כולם. זו בדיוק החוויה שאני מנסה לשקף בשירתי. בשירי על הפרפר אני אומר: 'ברח פרפר! / אנשים באים, / צבאותיהם'. זו דוגמה נוספת לנושא שאפשר לכתוב עליו עשרות אלפי מלים, אבל כאן הוא מתומצת. הקיצור והחסכנות של ההייקו גורמים לכך שמשיר לשיר אני משתתק, כי המלים אינן יכולות לבטא את מה שהשקט אוצר בתוכו. יותר ויותר אני מתמקד בקטן ובפשוט". 

על אף חיבתה המוצהרת של ריטה עודה מנצרת לטבע, עוסקת כתיבתה בדרך כלל בנושאים פוליטיים וחברתיים: מצב הנשים בחברה הערבית בישראל בפרט ומצב הערבים בחברה הישראלית בכלל. גם בשירת ההייקו שלה עובר המסר הפוליטי-החברתי-הפסיכולוגי כחוט השני. אהבתה להייקו הקלאסי מוצאת ביטוי בשירתה, ביחד עם תובנות אישיות על אודות נפש האדם. וכך היא כותבת: "בוקר מעונן / עפיפון עף גבוה / מן החוט שלו". 

באיזה פורמט את מעדיפה לכתוב את שירייך? 

"כתיבתי נולדה ביחד אתי. גם כשניסיתי להפסיק לכתוב היא קראה לי אחרי שנות התנזרות. התנסיתי בכל סוגי הכתיבה: כתבתי שירה, פירסמתי שלושה רומאנים וסיפורים קצרים, ואין סגנון שאני מעדיפה על פני האחרים. אני רואה בעצמי מצלמה של העולם, שרגישה לכל מה שמתחולל בו: מצבן של הנשים, מצבם של הערבים, מצבו של הטבע ונושאים נוספים, אבל לעולם אינני רואה בי יועצת לאף אדם בשום דבר ועניין. אינני מומחית לשום נושא, אני רק כותבת, מאירה את הדברים למען קוראי, שיחליטו בעצמם מה שיחליטו. כשמשהו בא, הוא בא אלי כמו נהר ולעולם אינני יודעת כמה מהיר וכמה עמוק יהיה הזרם. הוא שמחליט לעצמו את דרכו, לא אני".