אמיר אור משורר, מתרגם, חוקר ועורך
הפּיגָ"מָהאדין
.jpg)
"שלישירה- שיחות על שירה" – סדרת מפגשים חדשה על שירה מהארץ והעולם נפתחת ביום שלישי ה-9 בדצמבר.
במפגש הראשון שיתקיים מחר פרופ" מיכאל קרן, מרצה למדע המדינה באוניברסיטת קלגרי ומחברו של הספר "בלוגוספירה: הזירה הפוליטית החדשה", ינסה לברר מה זה להכיר, להרגיש ולחשוב בעולם שבו אני מכיר חברים בפייסבוק, מרגיש אהבה יוקדת לדמות וירטואלית בסקנד לייף וחושב – לעיתים בצדק – שהיקום כולו קשוב להגיגיי בבלוגוספירה; מהו מקומה של השירה בעולם זה ובעיקר, מה גורלה של השירה הפוליטית המביאה את מוראות הרעב, המלחמה והסבל להמוני קוראים הישובים בפיג"מות ליד מחשביהם (הפיג"מהאדין) ומתקתקים את השתתפותם בצער הקרבנות; מהו התפקיד שממלאים בלוגים בעידוד שירת היחיד והיכן הם מצויים במתח שבין אקטיביות ופסיביות במרחב הציבורי.
בְּלוגוספֵירה, שירה ופוליטיקה > ביום ג" 9 בדצמבר בשעה 20:00 בבית בהליקון (נחלת בנימין 73 ת"א) > כניסה+קפה – 20 ₪
המפגשים הבאים יעסקו בין השאר בשירי אהבה ותשוקה, הפוליטיקה של התרבות, שירי התאבדות, מוסיקת רוק, מרכז ופריפריה, אמהוּת, השפה העברית, פרוזה מול שירה, ועוד.
משתתפים במפגשים: רוני סומק, ערן צור, אהרון אפלפלד, אמיר אור, אגי משעול, רפי וייכרט, זהר שביט, שמעון אדף, נסים קלדרון, מיכאל קרן, מרדכי גלדמן, משה אוחיון, מירון איזקסון, מאיר אהרונסון, תמיר גרינברג, רות קרטון בלום.
לפרטים והרשמה: 03-5600122
תודה על ההזמנה, אבל אני אשב ליד המחשב בכתונת לילה ואתקתק באינטרנט.
:))) את פיג"מהאדין סופר קנאית, מה?
בהחלט אמיר, ואם להיות קצת רצינית, אני לא מבינה למה הנפש החצויה הזאת, לנהל חיים וירטואליים עשירים מצד אחד וללגלג עליהם מצד שני. אולי אני עושה עוול לדיונים שלכם, אבל כל הניסוחים נראים לי כמו הזמנה להתחכמות.
אני לצערי לא במצב לנהל דיונים פילוסופיים, אלא נלחמת על חופש הדיבור שלי באינטרנט ועל זכות הביטוי שלי ועל הזכות להתגונן מגורמים אינטרסנטים שמטרידים ומתנכלים ומנסים למנוע ממני לפרסם, ולצערי עוד לא ראיתי שום כנס על הנושאים האלה, שקצת יותר מציקים לי ממשמעות השירה באינטרנט.
חבל שאין יותר התארגנויות בבלוגוספירה לתמוך בבלוגרים שעוסקים בנושאים פוליטיים ומותקפים כל הזמן על ידי גורמים אינטרסנטים. כל המאבקים שראיתי באינטרנט היו מאבקים של התיפיפות או של חשבונות אישיים. לא ראיתי הרבה אנשים שמסתכנים באמת בשביל עניין חשוב. בבננות תמכו בי ועזרו לי, ואני מוקירה את זה מאד, אבל באתר הקודם, שמשום מה מאד נחשב, איש לא עמד לצדי וסייעו למתנכלים במקום לסייע לי.
וזה לא שונה כמובן משאר אמצעי הפרסום והתקשורת: כסף, לחצים, אינטרסים, חנופה, לקקנות, ועיסוק בשטויות במקום בדברים החשובים. האינטרנט הוא לא שום דבר מיוחד, הוא רק עוד טכנולוגיה שמשקפת את פניה המוכרים של החברה האנושית.
ענת, הומור עדיין אינו לגלוג, ולפעמים הוא יותר רציני מכל רצינות חמורת סבר. קצת הומור עצמי גם לא מזיק לנפש. להפך.
פרופ" מיכאל קרן חקר את הנושא ודווקא פרסם ספר מחקר חשוב על הבלוגוספירה כזירה הפוליטית החדשה. לדעתו האינטרנט דווקא שינה מאוד את כללי המשחק ואפילו את התכנים. אולי, שמא, ייתכן שנלמד משהו חדש מן הפרספקטיבה שלו?
חופש הביטוי שלך הוא נר גם לרגליי (ועד כמה שאני רואה את מקבלת אותו כאן באופן מלא וכלל לא מאוים) אבל לא הפחתות הערך שלך ביחס לשירה או השירה באינטרנט.
השירים שלך לא פחות "חשובים" בעיניי מהמאמרים שלך, והם יישארו רלבנטיים גם כשאבק יכסה על הפוליטיקה של סוף האלף השני.
לאמיר,
זכות הביטוי שלי בהחלט מאוימת בכל רגע. אתם אינכם חשים באיום מפני שהמאבק שלי מתנהל בזירות אחרות, ומפני שיעל ושירלי עומדות איתן, שזה דבר שלא היה לי באתר הקודם ולכן אני כאן, ואני מאד מקוה להישאר כאן, והמלחמה שלי היא בכלל לא קלה ולא פשוטה.
אם אתה רוצה יחס רציני לשירה תהיה אתה רציני קודם כל. מה שקרה פה בשבוע האחרון היה הפניית גב לעולם הבוער והקורס והשתעשעות של ילדים בעיתוי הכי לא הולם, בעיתוי שהיה צורך בקולות אחרים לגמרי. ואנשים אפילו לא הרגישו מספיק ביטחון להביע את חוסר הנחת שלהם בצורה מפורשת.
השירה יכולה לזכות להערכה לא מעצם היותה שירה אלא רק אם היא מחוברת לסבל האנושי ונלחמת למענו, ולא כשעשוע. מי שקורא לאנשים ליד המקלדת פיג"מהאדין לא יקבל התיחסות רצינית.
וכן, אני מותקפת בגלל הכתיבה המדעית והפוליטית שלי ולא בגלל השירים שלי, ואני חיה חיי מצוקה בגלל הכתיבה הזאת ולא בגלל השירים שלי, ולכן זה מה שמטריד אותי יותר, ואני לא רואה טעם לעסוק בתיאוריות, כי המציאות הקשה שבה אני חיה היא מאד אמיתית.
ועוד משהו שמאד מטריד אותי: היחס לנשים באינטרנט, ההטרדות והתוקפנות כלפיי נשים באינטרנט, ההתנהגות שגברים מרשים לעצמם כלפי נשים באינטרנט, שגם היא בהחלט המשך של העולם האמיתי, וגם היא נדונה רק בין הנשים לבין עצמן, ולא ראיתי התייחסות אליה. החויה של להיות בלוגרית אשה, שהיא שונה לחלוטין מהחויה של להיות בלוגר גבר. באתר הקודם שהייתי בו רוב הנשים לא איפשרו תגובות בגלל ההטרדות, והגברים כל הזמן תקפו אותן על זה שהן לא מאפשרות תגובות, אבל לא אמרו מלה על ההתנכלויות שגרמו להן לנעול תגובות. וגם אני בתקופה הקצרה שאני פה הספקתי לעבור הטרדה קשה שמן הסתם עוד אנשים היו עדים לה, אבל היחידה שהתייחסה לכך והתכתבה אתי בנושא היתה בלוגרית אחרת כאן שאף היא הוטרדה בעבר על ידי אותו אדם.
אתה אולי לא לובש פי"גמה אמיר וודאי לא כתונת לילה, אבל אתה בהחלט מרכיב את המשקפיים שנוחים לך, ורואה רק מה שאתה רוצה.
אין לי מושג על מה את מדברת, ענת, ואם הטרידו אותך פה, את לא היחידה. חלון התגובות לא היה מלא בהתקפות עלייך כמו על אחרים: למשל, לאחרונה, משה גנן זוכה פה להתקפות קשות במיוחד שכולם כן ערים לה – האם יצאת להגנתו?
פה בבננות יש בסך הכל רוח טובה ואנחנו נהנים מאוד ביחד, בנים ובנות, אלה מחברתם של אלה.
אל תיכנעי להלוך הרוח הזה. די בכפית של זפת לחסל עוגת בננות, וחבל.
משה גנן הוא האיש שהטריד אותי בצורה שגובלת בפלילים.
ספרי בבקשה.
אמיר,זו הדוגמה שלך? משה גנן?! באמת נרדף פוליטי ורוחני דגול.אתה מתבדח,ללא ספק.חרזן וגראפומאן תוקפני
שרשימת העלבונות שהעליב אנשים פה בבלוג בנושאים שונים שאינם קשורים אליו ארוכה כאורך הגלות.בוא נראה,אותך,גיבור,מפרסם כמה שורות של הגנן בכתב העת שלך או בפירסום שלך בלי להסמיק מבושה.שנינו יודעים מה שווה החרזנות שלו,וה"פרסומים האקדמיים" שלו! בוא נחדל להעמיד פנים.במשך שנים לא פרסמו לו דבר וחצי דבר,בצדק,ופתאום מצא ערוץ שאין לו עורך ואין בודק ואין שוקל ואין מסנן,ונהר החרזנות שלו מאיים להציף פה את הכל.מה פלא שאנשים שנפשם נקעה מחרוזיו העלובים ומגסות רוחו תוקפים בחזרה?
נכון, יש להוקיע אלימות מילולית פה, ואם תשימ/י לב לא קיבלתי גם אני התקפות כאלה עליי מצד משה גנן (ע"Requiem Aeternum) אבל התשובה לטעמי איננה אלימות שכנגד.
עדיף הומור, ועדיף לעודד את הטוב שבכל אדם ולשכך את רעבונו במה שאנחנו מספיק נדיבים לתת.
כולנו ילדים של אלוהי הבלוגייה הזו:) יש כל מיני ילדים בגן, וגם הבעייתיים הם חלק מהקהילה הזאת. מבול ההתקפות הנמוכות מאוד פה בחלון התגובות נראה לי כזיהום חמור יותר מכל השתלחות של מישהו במישהו.
מדוע את/ה לא עומד/ת על בימת הפורום ומדבר/ת את דברך? אני עונה הפעם, אבל אין לי כבוד לתגובות מסתתרות.
צ"ל – כן ספגתי התקפות כאלה.
חדל,אור.אנחנו הרי מכירים,ופא"פ אגיד לך מי אני,אני לא מסתתר מאף אחד.אתה חומק מתשובה.הבעייה אצל הגנן אינה האלימות,אלא מה שמישהו פה כתב במפורש,מצח אשה זונה,כותב גראפומאניה
מזעזעת ומתחצף ומקלל בלי הכרה,ושלוש מאות בלוגריסטים מקבלים אותו בשם חופש הפטפוט תך תפל הררי שמן זית מקולקל,לא מעמידים אותו על מקומו וערכו.הבעייה הראשונית אינה התוקפנות,אלא אפסות הערך של חרוזיו
המבעבעים,תרגומיו החצי קלוקלים,ומאמריו האקדמיים שהם גרוטסקה של מחקר.הבלוגוספירה חפשית אמנם לכל אדם,אבל מן הראוי שתהיה חופשית גם לתגובות ולביקורת.
וישמור אלוהים,מישהי כאן כתבה שסבלה מהגנן הטרדה הגובלת בפילים.ראוי שאם יש לבלוג הזה מנהל,שיבדוק בבקשה.אם לא – דרושה התנצלות מיידית.
לא יודע על הפילים. ביקשתי שתספר לכולנו.
ובבקשה חדל כאן. למה הפחדנות הזו?
היתה לי ביקורת על קני המידה המחקריים במאמריו של גנן – הבעתי אותה בטורו בשמי המלא. לא אהבתי שיר? לא הגבתי.
האם הדוגמה האישית שאתה נותן למשה היא לא כפל כפליים אלימות?
איפה בדיוק ראית שיש פה מנהל?
אם יש פה מנהל -שיקום!
לכל יוצר יש מידות שונות של עדית וזיבורית, וזה חל על כולנו. לא אכנס כאן להערכות, אבל הרי לא חסרים כאן גם טקסטים ראשוניים וראויים ליד עורך. הבננות אינן כתב עת, והמקום והמטרה של הפרסום פה נראים לי שונים.
בהליקון המדד הוא הטקסט הבודד ולא האדם או כל כתביו. אגב, שירו של גנן "עונג המזומן" (בין השירים הארוטיים שהביא בשבוע החשק) התפרסם בהליקון מס" 1 "אהבה".
צר לי, יש לי אמנם עוד מה לומר על דבריך, אבל לא אמשיך את הדיון אתך כאלמוני/ת.
אור,הבעייה היא לא טקסט ראשוני או טקסט שזקוקלעריכה – הבעייה היא הערך הראשוני של הטקסט.הבלוגוספירה היא פורום,וטקסטים גראפומאניים מבזים את הפורום קשות.יפה שפרסמתלגנן שיר אחד,רחמיך מרובים,אני לא ראיתי אצל הגנן טקסט חרוז אחד שראוי.אבל על טעם וריח – כמובן,כל אחד יפרסם מה שהוא רוצה,ואולי עדיף לפרסם מלסבול קללות וגסות רוח מהגנן התוקפני.אז יוצא שאולי אתה צודק.
לנו באמת 2
עבורך הבעיה העקרית היא בגרפומאניה
עבור אחרים הבעיה העקרית היא באלימות .
מהגרפומאניה בבללוג שלו אפשר להתעלם אך כשהוא בא לבלוג שלך ומגיב באפן לא עניני ובאלימותעל לא עול בכפך ומטריד אותך באפן אישי- זה קצת יותר קשה.
נכון, אין לדברים כאלה מקום. אבל האם לא מוטב פשוט למחוק דברים כאלה מהטור שלך ומהלב? זה הרבה יותר אפקטיבי ולא מרעיל את הבננייה.
מדהים בעיניי מה שקורה כאן הבוקר, מצד אחד אנשים כותבים בלהט ובשמם על חשיבות חופש הביטוי, ולפתע רק אלמונים מעיזים להשתמש בחופש הזה. אלמונים? זהו שעין הקוראת שלי מזהה אותם קצת ומשתוממת. מה קרה לשמם? לאן הוא נעלם? ממה הם פוחדים?
מה גורם לאנשים לוותר על שמם למען חופש הביטוי? פחד.
אבל ממה? אמנם זה עולם אינטרנטי אבל אחרי שלוחצים על הכפתור, אנשים כאן נפגשים ומכירים ויש להם עולם מציאות משותף.
זה הפחד? קצת עצוב לא? אם אינך יכול להיות מי שאתה זה סימן שמשהו צריך תיקון. במקום לראות את ההזדמנות שיש כאן להיות אדם אמיתי ולהגיב גם אם בחריפות תחת שם אמיתי ולהתמודד, כן להתמודד עם התוצאות גם בעולם שאחרי האינטרנט.
אולי אני לא מבינה כלום בכלום אבל איכשהו נדמה לי שאדם כזה יזכה להיות מוערך הרבה יותר מפחדנים.
זה לא הפחד,זה המיאוס.הלא ברור לכולם,לעין השמש ממש,מה שווה החרזנות
המשה גננית,והתגובות הן קצת שבחים לא מחייבים בחצי רצינות.אני צריך לחתום על דברים שהם ברורים מאליהם? מי שמבזה את עצמו זה המלקקים והחותמים בשמם (רובם חושבים בדיוק ההפך ממה שהם כותבים)וזה כל כך גלוי וברור,עד שנדמה לי שמשחקים פה בכותבי ספרות ושירה.אני מזמין אותך לבלוג של ירוןאביטוב,לעיין בויכוח בין כותב רומאן על הומלסים,לבין מישהו שחווה את החוויה.הפערים כל כך גדולים,עד שבאמת נדמה שהמילים משוטטות בחלל הבלוגוספרה נטולות משקל.הספרות כאן איבדה כל קשר לאמת ולממשות!משה גנן,הוא רק סימפטום קיצוני למילים חסרות ערך ומשקל,שיתרונן היחיד זה שהן חרוזות.
על הומלסים לבין מי שהיה לו הכבוד
טוב, מספיק, ידידיי. חרגתי פה ממנהגי, אבל צר לי, מכאן ואילך כל תגובה אנונימית או פסודונימית תימחק.
מי שיש לו אומץ להתייצב מאחורי דבריו מוזמן לומר אותם כמובן.
פחדנות לדעתי נמצאת בכמה סוגי תגובות. האחת היא זו שציינתי והשניה היא זו שאתה מציין. כן. גם להגיב בשמך אבל לא לומר את מה שאתה חושב באמת זו פחדנות . אבל לא רק. אם אני הולכת ברחוב ורואה ילד יפה ומתחשק לי להגיד איזה ילד יפה זה אחד ואם אני רואה אמא גאה מסתובבת עם ילד שבעיני הוא מכוער אני אמשיך הלאה ולא, אני לא אעצור להגיד לה שהיא רק חושבת שהוא יפה ושלדעתי הוא מכוער. אבל אני גם לא אצעק את זה מאחוריה בלי שהיא תראה.
בקיצור, אומץ ועדינות יכולים ללכת שלובים זה בזו ולהיות דוגמא אישית מצויינת לכל אלה שאתם מלינים עליהם ובסוף לא מתנהגים שונה מהם אלא פשוט מחליפים גברת לאותה אדרת.
אבל מה עושים,סיגלוש,כשהאמא של הילד המכוער עוד צורחת על הילד שלך שהוא מכוער ומגאיל? בואי נדייק במשל,כדי שנבחין בנמשל הנחשל.ומה עושים,כשהאמא המכוערת של הילד המכוער צורחת על כל הילדים בגן (תרתי משמע) שכל הילדים מכוערים,ואף צובטת אותם ומכה נאותם?
בעיה!
בלוגר יקר, לא מאמינה שההתכתבות הזו תשאר, סביר להניח שאמיר יסביר לך אחר כך פנים אל פנים את מה שאני כותבת כאן כי מנהסתם הלוא אנחנו לא ניפגש.
ובכן, אם אותה אמא צורחת על כל הילדים שילדיכם מכוערים ואף צובטת ומכה את אותם, מה יותר פשוט מלפנות אליה באופן אישי ולהסביר לה שמה שהיא עושה לא מקובל? ואינני מסכימה שהפתרון הוא להכות את ילדיה ולעלוב בה.
כשילד מכה, הוריו לא מכים אותו וצועקים: כמה פעמים לימדנו אותך שלא מרביצים! לא יקירי, זו לא הדרך. יש דרך התנהלות תקינה וכאן היא לא קורית. וכל עוד זה פוגע בזה וההוא פוגע בהוא, אין מה לשפוט אלא את הדרך. נהנים מכל האקשן? מצויין, זכותכם. רק עדיין לא הבנתי למה בהסתתרות?
לא גברתי.את מעוותת את המשל.רבים פנו אל נשוא הנמשל וכתבו לו ברצינות,יעצו לו לצמצם במילים ולחסוך בבלוגים ולבדוק היטב מה שהא מפרסם ושהפורמט אינו מתאים לעבודות אקדמיות מנופחות,אלא למסאות קצרה לכל היותר,וגם זאת,רק למסאי מבריק,ושלא יערב מתרגם במשורר (גם זאת היה בנמשל שלנו),ושלא יקלל ולא יעליב אפילו סתם אנשים שאינם סופרים,אלא כותבים מנהמת ליבם ניסיון שחוו (מדוגמת ההומלס יוגב
בבלוג של ירון אביטוב שסיפר על נסיונו האישי וזכה לכינוי הר זבל,מפי נמשלנו המתוק.)ו8את מוזמנת לבלוג של רות בלומרט ולהיווכח בעוללות נמשלנו החביב.תגובותיו לביקורת הרצינית היו מחיקות,קללות והתכחשויות.לא עלח כבודי אני נלחם פה,אלא את כבוד המילה הכתובה,את כבוד הספרות שהיה למרמס.ופה עוד עולים דברים שלטענת הטוען גובלים בפילים,עם או בי ל" נוספת.על מי את מגינה,בדיוק גברתי,על אוסיפ מנדלשטאם?
הי אמיר, קראתי שאתה מודיע שאתה מוחק אלמונים, אבקש ממך שתחרוג ממחיקת "עודדי" שלנו כיוון שהדיון קשור לדעתי לנושא הפוסט, אותו דיון שאליו הזמנת שבוודאי יזכיר לקהל שמאחורי כל כותב יש בן אדם.
בראשית דבריי אציין שיש לי קצת ידע בנושא קהילות וחברה. הייתה תקופה שניהלתי קהילה מובילה, שחברי הקהילה היו נפגשים ביזמתי, שמעולם לא כתבתי דברים לא נעימים תחת הסתתרות, ותמיד אמרתי את דעתי ודרשתי מהחברים להעיז ולהגיד הכל. ככה בנויה תקשורת, גם תקשורת אינטרנטית. הדגש הוא על איך אומרים ומה רוצים להשיג בכך.
עכשיו,אם אוסיפ מנדלשטאם בבעיה אני לא יודעת עליה כך שנניח לו. הבעיה שלי היא שאני לא מבינה למה אינך כותב בשמך. לא התייחסת לכך, ולא לדעתי שזוהי פחדנות. אבל לא משנה, כמו שאמרתי, אני מזהה כותבים ואענה לך בכבוד הראוי לך כמשורר וכמתרגם, ואסביר את דעתי כמגיבה עם דעה.
עיינתי במה שקרה אצל רות והוא אשר חשבתי לגבי הנושא בגדול.לדעתי, משה כבר כל כך טעון עד כי הוא מאבד את הטון שלו ואנשים מאבדים את היכולת להבין אותו. הוא ניסה להבין מהי התרופה, אולי הוא ניסה להתלוצץ מעט, ברור שהוא לא הצליח ויתכן מאוד שהוא לא הובן, ודווקא שם עכשיו נצבט לי הלב עוד יותר. קצר תקשורתי שכזה וריצה למלחמות על פני דיבור ודיבור עדין ומסביר, שיכול להביא לאווירה נעימה יותר. ממה שקראתי רות מתמודדת עם איזו תרופה דרך שיר ותגובת חיבוק הייתה בהחלט ראויה. יתכן שמשה לא הבין את נחיצותה של אותה רגישות. סביר להניח שלאחר כל ההתקפות שהוא זוכה להן הוא כבר מאבד את היכולת הזו. אל תזרקו אחריות מעליכם למצבו. ההתחלה שלו כאן הייתה עגומה, היה אפשר להסביר לו בנעימות את רוח המקום ולבקש ממנו יפה להתאים את עצמו למקום. אפשר היה להניח לו לנהל לעצמו בלוג בפינה ואפשר היה להתעלם או להתייחס בהסברים מתוך רוחב לב לדבריו. אבל התחילה מלחמה. למלחמה נדרשים שני צדדים, ולהגיד הוא התחיל זה לא פיתרון. בוא נראה אותך לוקח אחריות על החלק שלך במצב שאליו משה הגיע. ליבי עליו. כשאני קוראת תגובות שלו שאנשים בוחרים להבין כפוגעות, אני עדיין מנסה לקרוא טון אחר ועדיין מנסה לברר איפה התחילה אי ההבנה. כשאני קוראת תגובות שלו שלא משתמעות לשתי פנים והן מתקפה ממוקדת, אני מבינה שיש דברים בגו", ולא בכדי הוא הגיע למצב הזה שמתוכו הוא מגיב.
אני אכן מסנגרת עליו. אני לא מקבלת התנהגות ילד הזורק כסא על מורה. אבל אני אסנגר עליו עם כל הנשמה. מה הביא אותו לזרוק כסא? מה הדרך למנוע ממנו להמשיך לפגוע באחר ובכך בעצם לפגוע בעצמו? זאת בלוגיה, כאן נמצאים אנשים יוצרים ברמות כאלו ואחרות אבל בעיניי זו חברה. איך מתנהגים בחברה? איך מקבלים ילד חדש?
איך מתנהגים אנשים ששמם מוכר את זה רואים.
איך מתנהגים אנשים שרוצים להיות הם ולא מרשים לעצמם כי שמם מוכר…גם את זה רואים.
לדעתי, נעשות כאן טעויות מתום ומחוסר הבנה. גם באינטרנט, כשאדם כותב הוא צריך לזכור את עצמו. הוא צריך לזכור את "אל תעשה לחברך…" גם אלמוני. אלמוניות זה לא היתר להיות פוגעני. טרוליאדה היא נושא אחר ויש לה הסברים פסיכולוגיים פשוטים, כאן זה לא המקרה.
לסיום, גם לדבר על מישהו שאיננו נוכח זו פגיעה בעיניי ואני מקווה שמשה לא נפגע מההדיינות ויעריך שדבריי נאמרו בשמי עם כוונה וללא התחבאות.
יצא ארוך, כך שאם פיספתי משהו בתגובה זוהי לא התחמקות ואשמח להגיב על כל המשך דיון .
גברתי,אני יושב כאן וקורא בתדהמה את דבריך.מסתבר שאין את יודעת מיהו אוסיפ מנדלשטאם,גדול משוררי רוסיה במאה העשרים,שסטאלין חיסל בשנות השלושים,אבל יש לך מספיק ידע במדעי החברה ובמדעי הבלוגריה שניהלת – רק בלי פרטים נוספים- ואחר כך את מתלוננת על אנונימיות.צא ולמד.
לעניינו,ב,תקוות השיר" – כותבת אשתו ,נדייז"דה מנדלשטאם,שהיה ברוסיה סוג מעניין של סטאליניזם רגשני,שטען כי סטאלין בעצם אדם רגיש ופגיע,לבו טוב,אבל הוא לא יכול כלכל פגיעה באדאלים שלו.לכן,כל מי שפוגע בסטאליניזם,הוא אבוד.
וזה מעניין – על מנדלשטאם לא שמעת,אבל את מגינה מאוד על המשורר משה גנן,שהוא אדם רגיש ופגיע,שהתחילו איתו,שפגעו בו,שההוא לא התכוון,וקבלת פנים מלאה אהדה תרכך את ליבו – ולא נורא שהוא חרזן סוג ז",ושלא היה לו שום כוונה לפגוע בבלומרט ובגיורא לשם
ובהומלס יוגב ובענת פרי ובהשד יודע עוד מי.ובכן,הרשי לילפקפק מאוד בהבנות החברתיות ובהבנת השירה שלך -אבל הבורות אינה מחלה כואבת כמו הגסות
,הדורסנות,תאוות השררה וה"אני אפסי עוד" של נמשלנו היקר באדם.וכפי שאני מבין,לא מדובר בעול ימים,בינוקא – אלא באדם שקרוב לגיל גבורות.והגיל צריך ללמד מתינות ושיקול דעת.חרזן חסר כל כישרון האיש הזה,גברתי,וזה כבר לא ענין של גיל.זו האמת הכואבת.יש עוד כמוהו בבלוגריה,אבל הם לא מפריעים לאיש,לא גודשים את הבלוגריה בשני פוסטים ליום,ולא נובחים על אחרים,פוגעים ומעליבים.הבהרתי את עמדתי?
לא אמרתי שאינני יודעת מיהו מנדלשטאם אלא שאמרתי שהוא לא הנושא. אבל, מתי נתחיל לדון בנושא האמיתי ולא בבורותי שאפילו אותה אינני מסתירה כשהיא קיימת? ובכן שמע, מי כמוך יודע, במרומי הגיל לא נמצא רק ידע נרכש אלא נמצאת גם חולשה. ואם אל חלשים ממך תיטפל מה משנה הבקיאות שלך בנושאים? מה שווה הכישרון שלך? אתה יכול להיות אדם מפורסם ששמו הולך לפניו, אבל לא בבלוגיה, שבה נמצאים קודם כל ולפני הכל בני אדם.
על מנת שאוכל לבודד אדם ולהתייחס אליו כאל תופעה חריגה ולדון בו, אני צריכה שיהיה חריג, והוא פשוט לא. ראה את עצמך. מעולם לא פגעתי בך, לא אצלך ולא כעת, והנה אתה תוקף ,דורס ומפזר מסכי עשן סביב זהותך עד כי בקושי מצליחה לזכור שזה אתה שמאשים אותי בהסתתרות.
:0)
נ.ב
משה גנן הוא לא סטאלין וגם אתה לא. אתם שניכם בני אדם חיוביים שתקשורת נכונה דרך אינטרנט זרה לכם. זה הכל. משה גנן משתדל ללמוד, ואני מקווה שאיכשהו מתישהו תחזור לכאן יום אחד ותאמר: וואללה סיגל, עם קבלות, בלי קבלות, לימדה אותי לקבל אנשים ויצא לי מזה המון טוב. גם בבלוגיה וגם בחיים. בחיבה רבה מאחלת לך באמת רק טוב.
וברצוני להעיר,שלא אני כתבתי את התגובות היוצאות נגד האנונימיות שלך,למעט מה שציינתי בגוף הדיון.
ואני לא מתרגם ולא משורר.אני קורא פשוט,אוהב שירה עברית.אין לי כשרון לכתוב שירה,ולחרוז סתם נראה לי חסר טעם.
סיגל, אמנם את מופיעה כאן בשם סיגל, כל הכבוד. אך אין לך כאן בלוג וגם אין לך כתובת דוא"ל., שאפשר יהיה להטריד אותך דרכם.
את מלינה על המסתתרים, אך למעשה את היא המסתתרת ומוסתרת ומוגנת ומרופדת באלמוניות שלך, מה עוד שקרוב לודאי אינך מעורבת בהויה הספרותית שמחוץ לבבנות.
וזאת לעומת הבלוגרים הפחדנים שאפשר להטרידם דרך הבלוג ודרך המייל ודרך הטלפון ודרך החיים והמציאות שמחוץ לבלוג.
תעשי חושבים בינך לבין עצמך. יש לא מצעט חוצפה בדבריך.
כל טוב
כן הא? אני יושבת כאן לבושה ומעיזה לגעת בעירום שלכם. הריני לגלות לך כי כן פרסמתי מייל שלי ולא הוטרדתי. למה? כי אני לא מטרידה אף אדם. משתדלת שלא לפגוע. מגיבה כשנעים לי. מגיבה כרוצה. לא צריכים להיות בעלי בלוגים לשם כך. נסי מיס 34 ותראי. אפשר להנות מלהיות אמיתי גם כבעלת בלוג וגם אם את חלק מברנג"ה.
סיגל, באתי למחוק, ומחקתי בטעות את תגובתך. הנה היא:
"אני לא חסרת שם. קוראים לי סיגל. יש לי פנים כי אני כותבת בלי הפסקה ובהתמדה,נכון, אין לי תמונה, אבל מהי תוסיף לך, כשאתה בלי שום כלום כאן? אינני אחת שבאה מטילה רפש והולכת. ואינני אינני אינני מטיפה. כוונתי טובה וחמה. לא הצלחתי להעביר את הנקודה שאליה כיוונתי? אז לא. בסך הכל נצרכתי למילים ולצד שמתמצא בהבנת הנקרא. מילים יש לי בשפע, הצד שאינו מצליח להבין אותי, כנראה פגוע מידי (לא ממני אני מקווה), ולכן לא מוכן לנסות להבין, ולכן הדיון ממילא ערל. לסיום, החיבה שבה חתמתי את דבריי לא נאמרה מעמדה פטרונית,(קראתי שוב את דבריי וכך זה נשמע למרות אי הכוונה) אלא מהמקום החם תמיד שממנו אני כותבת. בכל אופן, היה לי נחמד לדבר כאן והיה יכול להיות נחמד יותר לדבר עם אנשים בעלי פנים.(ואני לא מתכוונת לתמונה או להצגת תיאטרון של תדמית). המשך ערב נפלא".
במחשבה שנייה לא אמחק את התגובות כאן. למרות האנונימים והפסודונימים יש מה ללמוד מחליפת הדברים פה ותודה לך על האנושיות והסבלנות להסביר את עמדתך המכילה. אנשים באשר הם אנשים.
וגם זה:
"הי אמיר, תודה על המילים החמות, למען ההגינות אומר שיש צדק בדברי האלמונים שאני גם אלמונית בעצמי גם לו הייתה לי תמונה ובלוג אינני איש ציבור ידוע לכם ולכן ברור לי שלאנשים כאן נוצרת בעיה להגיד הכל, לעומתי, שיכולה לומר כל מה שבא לי, ולא אצטרך להביט בפניו של אדם ביום המחרת באיזה אירוע. לכן, דווקא אני המסתתרת תחת מסכת האלמוניות מנסה להציג דרך אמירה של דברים. הפנים שלי הם הדרך שבה אני בוחרת להתבטא. אז בעל בלוג מפורסם לא יכול לומר את מה שיש לו תחת שמו? אוקיי, אני יכולה להבין את זה ויכולה להבין שהוא בוחר להיות אלמוני לרגע, הבעיה היא מה הוא עושה כשהוא מאחורי מסכה. איך הוא מדבר. מי הוא באמת כשהוא לא איש ציבור? אותי לא מעניין האיש כאגדה אותי מעניין האדם שבאישיות. ולכן הסבלנות, לי חשוב להבהיר לאנשים שגם כשהם אוויר הם לא באמת אוויר, הם הולכים לישון עם עצמם ועם המילים שהם השאירו אצל אדם אחר, ואת האחריות למילותיהם הם לא יכולים לפטור ב: כי גם הוא כזה, ב:כי הוא התחיל וגם לא ב:כי הוא עשה לי. זהו, תודה על המרחב המאפשר ביטוי וכבר עוברת לעניינים מעניינים אחרים שאצלך".
ודי עם כל זה.
ענת, כולנו פיג"מהאדין ואללה הוא אכבר.
העולם בוער וקורס כבר אלפי שנים. התשובה העמוקה והרצינית לזה היא חגיגת מה שיש למרות הכל, וההתעקשות להיות אנושי, לראות את הצד המואר והשמח של החיים, ואת היופי שבעולם.
אני נוסע השבוע להודו, ולא כתייר רגיל אלא עם השלט "ישראל" על המצח. הותקפתי לא פעם, ולא רק באופן אינטרנטי אלא גם בגופי ממש.
לדעתך אני צריך למלא את מוחי במוות, שכול, פחד ויגון? להקיא את צער הדורות ולמחות על הרוע האנושי המלא את עולמנו עד אפס מקום?
עם כל הכבוד, ענת, יש עוד נושאים בעולם, ויש עוד חיים. ההתייחסות הזו לא רצינית בעיניי.
אגב המונח "פיג"מהאדין" הוא של פרופ" קרן עצמו.
לענת שלום
מצאתי כמה דקות של זמן וקפצתי לביקור קצר.
יש משהו מאד פטרוני בדברייך.
העולם מלא בעוולות ובחוסר צדק. אין יום שעובר והוא לא הופך להיות יום אסונם של אדם או קהילה.
מי שם אותך לקבוע איזה שבוע כואב יותר ולהטיף מוסר לאנשים שרוצים גם להשתעשע מעט למרות היותם מודעים לכך שכל יום מתים וסובלים רבבות אנשים ברחבי העולם.
לפי תפיסתך ,כולנו צריכים ללבוש שחורים ולא לצאת מביתנו באף יום של השנה.
חוץ מאותם ימים שתתני לנו אישור.
גיורא
קשה לי לא להגיב בנושא וזאת אני על אמת.
לאבא שלי קוראים…
אמיר, נושא מענין.
וענת ליבי איתך.
כשהילדה רוז נעלמה התייחסנו , לבחירות ברשויות גם כן, וכאן אירע ארוע חובק עולם, עליה בטרור רצח מתועב ועוד.
לא אכפת לי מפסטיבל כזה או אחר, אני תומכת בחופש הביטוי ומתבטאת כשזה מרגיש לי.
אך אני כואבת את חוסר ההתיחסות והכבוד למתים, כן .
לא חושבת שצריך תמיד להמשיך בכל הכח ואף פעם לא להרכין ראש ולמחות דמעה.זאת נראת לי בריחה.
אביטל, מסכים אתך שלמחות דמעה לגיטימי לגמרי, כמו גם להמשיך הלאה, וכל אחד יעשה על פי הבנתו ושלמותו האישית.
חבל שלא היית בהרצאה של מיכאל קרן היום, כי הוא דיבר בדיוק על הדיבור. הפער בין לדבר על משהו באינטרנט ולחוות ביני לעצמי רגשות והיפעלות ובין עשיית מעשה בעולם האמיתי הוא ניכר. הרי מרחב הציבורי כאן הוא אמת ואשליה גם יחד. ודווקא המכלול של החוויה האנושית עושה אותו למעניין.
אמיר, סחתיין על הנושאים והאנשים המעניינים.
מעניין ביותר.
אוף!
מעבירה הלאה. כל הכבוד!
סחתיין על הנושא המעניין.
יעלה כתבת על זה באחד הפוסטים אמיר,צריך לקנות כרטיסים מראש או אפשר ספונטנית בערב?
חנה, האמת ש…אני לא יודע. צריך לשאול בטלפון (לא אני מארגן).
מנסיון עדיף להקדים כי קורה שאין מקום לכולם.
בעונג. מוזמנת לשמוע, יעלה. זה ממש הנושא שלך, לא?
הי אמיר, בהחלט נושאים מעניינים ומפתים להגיע, הראשון מסקרן אותי מאוד. כמו בעולם האמיתי חשוב לדעת ולהבין את העולם שבו אתה חי, חשוב לחקור ולבדוק את האפשרויות העומדות בפניך, חשוב לרכוש ידע וכלים להתמודדות, ואז כשעומדות בפניך כל האפשרויות אתה בוחר את החיים שאתה רוצה לחיות. כך גם בבלוגוספרה.
הנושא הנדון כאן בינך לבין ענת הוא בעיות של אדם עם בלוג. חושבת שזה לא קשור לנושא מאמינה שכל אחד יוכל למצוא בהרצאה משהו לעולמו ולבלוגו אבל אתם מתעסקים לדעתי בשיחה מתוך צמצם סגור, כשהוספת ידע יכולה להרחיב את התמונה ולאפשר דיון הרבה יותר רחב מזה שמתנהל כאן כרגע. לו הייתי חלק מהבננות הייתי מארגנת את כל החברים להגיע ולאחר מכן היינו חוזרים לפיגאמות שלנו ומנהלים דיון המשך.
סיגל, את פיג"מהאדין רדיקלי במיוחד 🙂
אני בטוח שכולנו די נופתע מהמבט מלמעלה, שבו אפילו שירים באינטרנט ייראו לנו כחלק מתמורה גלובאלית מרחיקה לכת בפוליטיקה של הרעיונות והמעשים.
גםאם סיגל הוא שמך האמתי זה עדיין לא זהות. ולא, אף אחד לא רוצה תמונה שלך. בניגוד לכל בלוג ר כאן שיש לו זהות מאוד ברורה,. הפוסל במומו פוסל. את הכי אנונימית שיש אן ואת מטיפה לנו נגדאנונימיות. עזות מצח מכוערת שאין דוגמתה.
סיגל, באתי למחוק, ומחקתי בטעות את תגובתך. הנה היא:
אני לא חסרת שם. קוראים לי סיגל. יש לי פנים כי אני כותבת בלי הפסקה ובהתמדה,נכון, אין לי תמונה, אבל מהי תוסיף לך, כשאתה בלי שום כלום כאן? אינני אחת שבאה מטילה רפש והולכת. ואינני אינני אינני מטיפה. כוונתי טובה וחמה. לא הצלחתי להעביר את הנקודה שאליה כיוונתי? אז לא. בסך הכל נצרכתי למילים ולצד שמתמצא בהבנת הנקרא. מילים יש לי בשפע, הצד שאינו מצליח להבין אותי, כנראה פגוע מידי (לא ממני אני מקווה), ולכן לא מוכן לנסות להבין, ולכן הדיון ממילא ערל. לסיום, החיבה שבה חתמתי את דבריי לא נאמרה מעמדה פטרונית,(קראתי שוב את דבריי וכך זה נשמע למרות אי הכוונה) אלא מהמקום החם תמיד שממנו אני כותבת. בכל אופן, היה לי נחמד לדבר כאן והיה יכול להיות נחמד יותר לדבר עם אנשים בעלי פנים.(ואני לא מתכוונת לתמונה או להצגת תיאטרון של תדמית). המשך ערב נפלא.
במחשבה שנייה לא אמחק את התגובות כאן.
למרות האנונימים והפסודונימים יש מה ללמוד מחליפת הדברים פה ותודה לך על האנושיות והסבלנות להסביר את עמדתך המכילה. אנשים באשר הם אנשים.
הי אמיר, תודה על המילים החמות, למען ההגינות אומר שיש צדק בדברי האלמונים שאני גם אלמונית בעצמי גם לו הייתה לי תמונה ובלוג אינני איש ציבור ידוע לכם ולכן ברור לי שלאנשים כאן נוצרת בעיה להגיד הכל, לעומתי, שיכולה לומר כל מה שבא לי, ולא אצטרך להביט בפניו של אדם ביום המחרת באיזה אירוע. לכן, דווקא אני המסתתרת תחת מסכת האלמוניות מנסה להציג דרך אמירה של דברים. הפנים שלי הם הדרך שבה אני בוחרת להתבטא.
אז בעל בלוג מפורסם לא יכול לומר את מה שיש לו תחת שמו? אוקיי, אני יכולה להבין את זה ויכולה להבין שהוא בוחר להיות אלמוני לרגע, הבעיה היא מה הוא עושה כשהוא מאחורי מסכה. איך הוא מדבר. מי הוא באמת כשהוא לא איש ציבור? אותי לא מעניין האיש כאגדה אותי מעניין האדם שבאישיות. ולכן הסבלנות, לי חשוב להבהיר לאנשים שגם כשהם אוויר הם לא באמת אוויר, הם הולכים לישון עם עצמם ועם המילים שהם השאירו אצל אדם אחר, ואת האחריות למילותיהם הם לא יכולים לפטור ב: כי גם הוא כזה, ב:כי הוא התחיל וגם לא ב:כי הוא עשה לי.
זהו, תודה על המרחב המאפשר ביטוי וכבר עוברת לעניינים מעניינים אחרים שאצלך.