כמה גוונים של אהבה

[מקווה שהפעם הצלחתי. אירוני שהעליתי קטע ריק אחרי ששירה היקרה אמרה שנעלמתי, וניסיתי לחזור!]

נזכרתי בקטע המצחיק מאהבה ומלחמה של וודי אלן, כשסוניה אומרת לבוריס שיש כמה סוגים של אהבה והוא נדרך כולו בציפייה שהיא תגיע ל"סוג החביב עליו, אהבה בין שתי נשים". אבל אני רוצה לדבר על גוונים ולא על סוגים, והרבה גוונים יכולים להופיע באותה אהבה עצמה.
שורה אחת חזקה שמלווה אותי היא זו של ג'וני מיטשל – I love you when I forget about me. זה בקריאה שלי מקום לא כל כך טוב להיות בו. מקום שבו אני לא בשלום עם עצמי, והדרך היחידה שלי להיות בשלום עם האחר היא לשכוח את עצמי. זה קצת מצב של אני לא בסדר-אתה בסדר, שיכול לגלוש בקלות לניגודו – אני בסדר-אתה לא בסדר, אבל פחות קל להגיע ממנו למקום הנעים של "שנינו בסדר".

המקום הנעים הוא לאהוב מישהו כי אני אוהבת את מי שאני כשאני אתו. זה הכי כיף ונעים וזורם וזה קורה כשאנחנו בשלום עם עצמנו והצרכים שלנו מותאמים. טוב אם זה ככה במשך חלק גדול מהזמן.
אבל יש מקום אחר ונפלא שאפשר לגעת בו לפעמים, והוא שונה מאוד מהמקום של ג'וני מיטשל למרות שהוא עשוי על פניו להישמע דומה. הציטוט הוא מהסדרה הנהדרת "באפי קוטלת הערפדים":

Hey, look at me. I’m not asking you for anything. When I say I love you, it’s not because I want you, or because I can’t have you. It has nothing to do with me. I love what you are, what you do, how you try. I’ve seen your kindness and your strength. I’ve seen the best and the worst of you and I understand with perfect clarity exactly what you are.

כששמעתי את הטקסט הזה חשבתי כמה נפלא להיאהב ככה. אבל עכשיו חשבתי גם כמה נפלא לאהוב ככה. לא בגלל מה שאני רוצה לקבל ממך, לתת לך, להרעיף עליך או לגרוע ממך. לאהוב בגלל מי שאתה (אפשר גם "מי שאת", כמובן).

ועכשיו נזכרתי גם בקרולינה הנפלאה – "אהבה בלי תן אִם, בלי תנאים". (בשיר so far)

זה לא ככה כל הזמן, אבל רגעים כאלה הם נפלאים ומרחיבים את הנשמה.