כמו רדיו

כשהייתי בת ארבע-עשרה כתבתי לגבר שהייתי מאוהבת בו את השיר הזה:

אינך שייך למציאות, אתה

משב רוח מעולם אחר

שבא ונעלם מהר

ואני מנמיכה את עוצמת קיומי

(כמו רדיו), עד שתשוב

הרבה שנים עברו מאז שהייתי בת ארבע-עשרה, והשתפרתי מאוד בבחירת מושאי האהבה שלי. אבל השאלה הבסיסית – שבגיל ארבע-עשרה לא הייתה שאלה, אז קיבלתי את זה ככורח המציאות – שָבה להטריד אותי, בכל מיני מערכות יחסים עם כל מיני אנשים, שהמשותף להם הוא שנוכחותם לא רציפה. שהם מרעיפים המון טוב וחום ושמחה כשהם ישנם, אבל אין לדעת מתי ייעלמו ומתי ישובו (לאו דווקא פיזית – בחוויה הרגשית).

והשאלה הכי חשובה היא, אם אפשר לא להנמיך את הרדיו. לא להיות מושפעת מההיעדרויות שלהם ולהישאר כולי נוכחת. כי אם אני נוכחת, אני עומדת מול כאב ההיעדרות, מול האין-הכלה שאני נשפכת ממנה לכל הכיוונים. אבל שוב ושוב אני מגלה שכואב לא רק להיות כמו בשיר של יונה וולך (כפי שאילן וירצברג הלחין ושר) "יותר מדי יותר מדי רוצה רוצה רוצה רוצה", כואב גם להיות פחות, פחות ממה שאני.

אולי הפתרון הוא פחות להגיב על האחר. פחות להתערבב, בעצם. כי אם אני אוהבת, ואם אני אוהבת להרעיף חום, אז מה זה משנה בעצם מה השני. אבל עוד יש בי חלק שלא רוצה לוותר על ההתערבבות הזאת, מחשש שאנשים כבר לא יהיו חשובים לי כל כך, שכולם יהיו אותו דבר בשבילי. ומצד שני כבר מדגדג לי לנסות.