מוסי – מאת יעקב זנדמן (אורח בבלוג)

 

מוסי היה השני מבין שישה גורים. יש אומרים כי הגור החזק מכולם נולד ראשון, השני אחריו וכך עד לאחרון שהוא הכי קטן וחלש. אבל מוסי ואחיו נראו בדיוק אותו הדבר. שישה גורים וכולם זהים זה לזה. כולם פקחו עיניים יחד ולמדו ללכת יחד ולרוץ ולינוק ולשחק.

 

החיים היו חמימים ופרוותיים. אמא ליקקה והניקה, וכולם שיחקו וישנו יחד וחלמו את אותם חלומות.

 

יום אחד הופיע מישהו בבית. קראו לו הרצל. הוא התבונן בכל הגורים, שיחק איתם וליטף, ואז הרים את מוסי והתבונן בו בתשומת לב. אחר כך לקח אותו לאוטו ונסע. כך מצא את עצמו מוסי בבית חדש, ללא אמא וללא אחיו הגורים.

 

בתחילה היה לו עצוב ומפחיד. הפרווה הרכה של אמא הייתה חסרה לו. אבל אט אט הוא התרגל לבית החדש. הוא אפילו שכח את אחיו הגורים ורק בלילות חלם על אמא.

 

הוא גר בבית ונהנה מהחיים. קיבל אוכל טעים וצעצועים, ומיטה רכה, ובדרך כלל הרבה ליטופים. רק אם עשה משהו רע או הרגיז את הרצל הוא קיבל מכות. הוא פחד מהמכות ופחד מהרצל וניסה לא להרגיז אותו ולא תמיד ידע איך. מצד שני, הרצל האכיל אותו וטיפל בו. הוא היה היצור היחידי שהכיר, ולכן אהב אותו ותמיד התרגש מאד כשהיה מגיע.

 

הצעצוע שהכי אהב היה בובת פרווה גדולה של דובי. הוא אהב להתכרבל בתוכה ולישון כאילו הייתה אמא שלו.

 

אחר כך הוא גדל והדובי כבר היה קטן ממנו. יום אחד שיחק עם הדובי, אחז אותו בשיניו וטלטל אותו במרץ עד שהתפורר כולו והתפזר בחדר. דובי נזרק לפח ומוסי כבר לא ישן עליו. אבל כשהיה נרדם היה חולם על דובי הפרווה ומתמלא אושר.

 

יום אחד יצא עם הרצל לגינה הציבורית. בגינה פגש לראשונה עוד כלבים ואנשים שלא הכיר. הוא שמח מאד. זאת היתה הזדמנות לשחק ולהשתובב. הוא ראה ילד משחק בכדור והחל רץ לקראתו. להפתעתו שמע צרחות איומות. הילד צרח, והאשה שלידו, שהיתה האמא שלו, צרחה גם היא, ועוד גבר שעבר שם גם הוא צרח וגם הניף מקל לעברו. מוסי לא הבין. הוא רצה לשחק אבל כולם צורחים ונבהלים ומאיימים. הוא עמד והביט בפליאה ואז בא הרצל ולקח אותו משם.

 

כך היה בכל פעם. כשיצא לרחוב או לגינה ורצה לשחק עם מישהו נחמד, איש או ילד או כלב אחר, מיד עוו כולם את פרצופם, וקראו בבהלה או בכעס "הנה אמסטף" והסתלקו מיד. אף אחד לא היה נחמד אליו, אף אחד לא ליטף אותו ולא שיחק איתו.

 

אפשר להגיד שהוא התרגל. בכל מקום כולם התבוננו בו בפחד ותיעוב ורק הרצל דיבר אליו ופינק אותו. הוא למד להתעלם מכולם ולציית רק להרצל. כל פקודה הקפיד ללמוד מיד ולמלא בדייקנות. כך למד ללכת ולשבת, להשאר במקום בלי לזוז, לקפוץ ולרוץ, להפסיק הכל ולהגיע להרצל בריצה. והוא היה מאושר ושמח.

 

כשלמדו אותו להתנפל ולנשוך, הוא לא כל כך הבין. זאת היתה הפעם היחידה שלא הבין. למה להתנפל ולנשוך? אבל אז הרגיש לפתע כאב חד. הוא לא ידע מה הכאיב לו אבל כאשר התנפל ונשך מיד חלף הכאב. כך למד מוסי גם לתקוף ולהפיל לנשוך כאשר ציוו עליו.

 

אחרי שלמד לנשוך כבר לא הסתובב בחפשיות. הוא נקשר בצווארו בשלשלת ברזל קצרה, וכך נאלץ לשבת כל היום. לפעמים חסרו לו מים והצל לא הספיק, אבל הוא לא יכול להתרחק ונאלץ להשאר קשור במקומו. הדבר היה קשה ומכעיס, היה לו רע והוא שנא את כל העולם חוץ מהרצל.

 

ויום אחד נסעו למקום חדש. הוא הרגיש המולה והתרגשות סביבו. הרבה אנשים באו להתבונן בו אבל הם לא פחדו. הוא גם הריח הרבה כלבים בסביבה. הרצל הכניס אותו לתוך כלוב צר. באוויר עמד ריח לא נעים. היתה לו תחושה לא טובה והוא לא אהב את הכלוב ואת המקום. הוא חש שסכנה מאיימת עליו. לפתע הרגיש משהו מאד מכאיב, ובאותו הרגע נפתחה הדלת. הוא זינק החוצה ובאותה השניה הסתער עליו כלב אחר וניסה לנשוך אותו. מוסי נעמד על רגליו האחוריות וניסה להדוף את הכלב. הקרב היה קשה ואכזר וכל אחד ניסה לנשוך את השני. לבסוף הצליח מוסי ללפות את צווארו של הכלב השני ולנשוך. אז שמע את הרצל קורא לו והוא ציית כמו תמיד וחזר אליו בריצה. כל האנשים הקיפו אותו בהתרגשות והוא זכה בפרס מיוחד – נתח אדום ועסיסי של בשר משובח.

 

בכל פעם היו נוסעים למקום ההוא. הוא הוכנס לתוך הכלוב שלא אהב, וכשהדלת נפתחה זינק החוצה והסתער על הכלב שמולו. תמיד הצליח להפיל את הכלב השני ולנשוך אותו, עד שהרצל קרא לו לחזור לכלוב. הרצל שמח וכיבד אותו בנתח בשר עסיסי. כך היה בכל פעם.

 

והייתה גם הפעם האחרונה. כמו תמיד, נסעו לאותו המקום והוא נכנס לכלוב. אחר כך נפתחה הדלת והוא נזרק החוצה. מולו ראה כלב גדול ומאיים. הכלב מאוד דמה לו, אבל הוא לא ידע. הוא רק ראה כלב שמתנפל עליו, וגם הוא התנפל, וכמו תמיד, היו מכות ודחיפות ונשיכות, אבל כבר לא היה לו מספיק כח. הכלב השני היה צעיר וחזק ונחוש. הוא הפיל את מוסי ונשך אותו בפניו עד שבעליו קרא לו לחזור לכלוב. מוסי כבר לא ניצח, והרצל נראה כועס וקצר רוח.

 

בערב, נכנסו יחד לאוטו ונסעו לטיול. הם הגיעו למקום רחוק שאף פעם לא ראה וירדו מהאוטו. אחרי הליכה קצרה הרצל אמר לו להשאר וחזר לאוטו.

 

מוסי למד לציית. כשהרצל אמר לו להשאר, הוא נשאר. הוא ראה את הרצל נכנס לבדו למכונית ונוסע, והוא נשאר. הוא חיכה וחיכה והרצל לא חזר, והוא נשאר. הוא היה צמא ורעב אבל הוא נשאר. הערב הגיע והרצל לא חזר, ומוסי נשאר. הוא סידר לעצמו פינה נעימה, התכרבל בתוכה והלך לישון. בלילה הוא חלם, כמו תמיד, על בובת פרווה רכה של דובי. בבוקר, השכם בבוקר, הוא התעורר לבדו, והלך.

 

הוא צעד לו בשביל, בלי לדעת לאן ולפתע ראה איש הולך. הוא רץ לקראתו, אבל האיש נראה מבוהל ונכנס לתוך חצר קרובה וסגר אחריו את השער. הוא ראה איש אחר, מטייל עם כלב. הוא הצטרף אליהם, אבל גם האיש הזה נראה מבוהל וממהר לענייניו. הוא ניסה לרוץ עם בחורה שרכבה על אפניים, לעזור לגברת זקנה ולהתלוות לזוג מבוגר שצעד בנחת. הוא קיווה שמישהו יתן לו מעט מים, או פשוט יגיד לו מה לעשות. אבל אף אחד לא אמר לו מה לעשות. כולם ניסו להתחמק מפניו ומאד שמחו כשהניח להם והצטרף למישהו אחר. הוא לא ידע, אבל אנשים אחדים התקשרו לעירייה להודיע שיש אמסטף שמשוטט חפשי.

 

לבסוף הגיע סוף סוף מישהו שלא ניסה להתחמק. הוא אפילו הציע לו מעט אוכל למרות שהוא היה בעיקר צמא. לפתע הרגיש משהו לופת את גרונו ומוביל אותו לעבר מכונית סמוכה. הוא לא ניסה להתנגד. הוא שמח שסוף סוף משהו קורה. הוא עלה למכונית ומצא את עצמו בתוך כלוב סגור. הכלוב היה מוכר ולא נעים. אחר כך העבירו אותו לכלוב אחר, גדול מעט יותר, אבל גם הוא היה מוכר ולא נעים. סביבו היו כלובים וכלבים נוספים, ומדי פעם מישהו ניגש אליהם אבל לא אליו.

 

בערב ניגשו גם אליו. כיבדו אותו במאכל ומשקה ומייד אחר כך הוא הרגיש שעיניו נעצמות הוא מוכרח להרדם. הוא נרדם, וחלם על הדובי מפרווה בפעם האחרונה.