בבודפשט קניתָ בלונים ופרחים בצבע כחול כעין האושר, כחול לא יאומן ממש תצא נשמתי אם ייתכן כזה כחול. ואמרת שאי אפשר ככה, חושך בבית, ופיזרת את הבלונים הכחולים להאיר איך רעד לבי לכחול הזה בלילה. וביום, חמסין מזרח אירופי נשבר לגשם קיץ נעים והשמים התעננו. פסלים זועפים, שאנדוֹר פֶּטוֹפי וליסט וקוֹרינתי וקוֹדאי הזכירו לי שלמרות הגשם המֵקל והכחול האלוהי האושר ...

מדברים פה לאחרונה על מה שקורה פה, ומי כמוני אוהב התבוננות, אז גם אני רוצה להצטרף. לפני כמה שנים הציעו לי להשתתף באיזו קבוצת אמנים שתיפגש פעם בשבוע ויעבדו בה על יצירות משותפות. בסוף זה לא יצא לפועל, אבל אז נראה לי שחלק גדול מהיתרון בקבוצה כזאת הוא לא היצירות שיצאו ממנה אלא ההיכרות ההדדית והתמיכה וההפריה ההדדית בין אמנים. ...

העיר היא רק עיר, ונשמה אין לה אינה אדם שיחבק שיאמץ אל לבו ויאמר: אהובה את. העיר אין פנים לה, או שמא פנים רבות מכבסות אוטומטיות מסעדות לבנוניות ותחנות מטרו אין יציבות בה, אוהבת לא אוהבת בפצפוץ עלי שלכת תחת הרגליים ובְדואר בּוּלוַואר ז"וּרדַאן פותח את הדלת הקבצן הנורא בּוֹנז"וּר מַדַאם, בּוֹנסוּאַר. אינה אדם, העיר, ולא תחזיק ראשי בחמלה בלילה ...

אחי בהיר הוא ונאה האם עיניו יונים? ומה פירוש "עיניו יונים"? האם תכולות גוונים? ומהו עומק ים עיניו ומה עוצמת חיבוק לו ומה תחושת מגע ידיו ואיך מפשעתו ואיך ייצמד אליי מאחור כמו גבר רגיל או כמו אח?   אחי הוא צרפתי, שמו ז"יל פיטר אינו אחי רֶמי אינו אחי פרדריק אינו אחי אחי ודאי שאינו סבסטיאן   אחי דובר ...

התפרסם לראשונה ב"סלון של לי", הבלוג שלי באתר הוצאת כתר נראה שלכל חובב קריאה יש בחייו ספרים מלַווים וספרים משפיעים, והגדולים באמת ממשיכים לעורר הזדהות בשלבים שונים בחיים. כך מלווים אותי זה זמן רב "תקוות גדולות" של דיקנס, "ג"יין אייר" של ברונטה וסיפורי תנינה של נורית זרחי, ובכולם אני יכולה למצוא רבדים חדשים ונוספים ככל שאני מתבגרת, מתפתחת ומשתנה. גם ...

פני בת הארבע שתחת פנייך שוקקים וקרובים עד למאוד את רוצה ורוצה ורוצה ואינך מסוגלת לספוג שום הפסד הזיכרונות חיים בך וסביבך כארגזי קרטון שעוד לא נפרקו במעברי הדירה הרבים   אם יש צורך, תוכלי להציג תעודות העולם מאמין לגילך אך בפנים את מהבהבת: ישנך – אינך – ישנך  

פגשתי את חרדת הנטישה שלי עוטה משקפי שמש ולוגמת מילקשייק Smiling, and waving, and looking so fine שאלתי אותה למעשיה כאן הרֵי אבי החדש והטוב כבר הבטיח לי שלא ירפה מידי (אפילו אם לא יכאב לי) אבל היא רק עיגלה שפתיים אדומות מתגרות סביב הקשית ולגמה. (רונית הזכירה לי, במפגש שלה עם הבדידות)

באור היום זה הסיוט הכי גדול שלי באור היום אני נאבֶקת כל חיי להשתחרר   אבל לפני גונֵי השחר לפני שאתה מתפוגג כעשן בסדק החלון אני מִתאווה: תיכנס לי לוורידים תיכנס לי מתחת לעור אל תיתן מנוחה תשתה את דמי ואשתה את שלך עד לבלי נשימה עד שחור בעיניים תמלא אותי עד שתוציא אותי ממני אערה אותך אל תוכי, אהרה ...

ככל שמלבלבים הפרחים האדומים של ההתרגשות בחיי העדרךְ נותר בעינו. בשמחתי אני נפגשת בו עולצת בצערי – במדקרות כאב.   בעוד אני שוחה בים העמוק המתוק של רגשותיי העדרך מחליף צורות ונעטף בדמעותיי כבחיבוק. [את השיר הזה גם הלחנתי, ואפשר לשמוע אותי שרה ומנגנת אותו כאן: http://stage.co.il/Stories/441512]

איך לומדים את ריקוד הקִרבה-מרחק-קרבה יד מונחת על יד, עיניי בעיניךָ, אפשר לדבר לפעמים, כמו אליזבת ודארסי. איך לומדים לעבור מפוזיציה לפוזיציה: אוהבת, כואבת, כועסת, אוהבת לפעמים פונים זה מזה הולכים עד סוף השורה ונפגשים שוב. (כשרוקדים, חשוב להביט קדימה. אחרת מסתחרר הראש בסיבובים.)