אַתְּ מַזְכִּירָה לִי אֶת אָבִי.
כְּמוֹ בִּזְמַן שֶׁאָסוּר הָיָה לִי לָגֶשֶׁת אֵלָיו.
שָׁעָה שׁהָיִיתִי בּוֹדָה לְתֻמִּי
כִּי מֵתָה אִמִּי
וְלֹא הָיָה מִי שֶׁחָשָׁב כָּמוֹנִי עָלָיו
וְהָיָה בִּי רֶגֶשׁ כִּי הוּא לֹא אָבִי
וַאֲנִי, כְּמוֹ אִמּוֹ, מַרְגִּיעָה אֶת מִצְחוֹ
אֶת תְּחוּשׁוֹת הָאַשְׁמָה שֶׁל פָּנָיו.
אַתְּ מַזְכִּירָה לִי אֶת אָבִי.
כָּל הַשְּׁאָר לֹא מוּבָן מֵאֵלָיו.
אָמַרְתִּי לָךְ שֶׁאַל תֹּאמְרִי
מִלִּים-שֶׁל-סְתָם
עָלָיו
מתוך ספר השירים כי הוא מלך, 1974, הוצאת מ. ניומן
זה רק נדמה שזה קורה משוררת וציירת
עוצמתו של השיר בשתיקה.
שתיקה רועמת אחרי כל נקודה
אוצרת בקירבה כעס קיומי עמוק
מכל מעשה של טוב או של הרס.
ולמרות הזמן שחלף, ממש כמו הסנה
הבוער ואינו מתכלה…