המתהווה בע"מ כותבת, ועוד.
לאחר כשבועיים של העדרות מרצון, חזרתי ארצה, שבועיים לא שמענו חדשות, לא ראינו טלויזיה, רק הדי השמחה של הניצחון הספרדי בכדורגל עלה מברצלונה שהשתוללה מרוב שמחה. ובפריז, כשסרקוזי ואשתו היפה היו כאן אנחנו היינו בפריז, ואם אני אומר שנהנתי זה לא יהיה זה, אז אני מקווה שמדי פעם אכתוב משהו ממה שחוויתי בשבועיים האלה.
הפעם על נושא שולי לכאורה, – על מנקת הרחובות בברצלונה.
למימיקה של החיים אין צליל, אך אתה שומע את הקול חסר הצליל הזה והוא נוגע בך, מתערבב בשלך ועושה בך צליל.
ג"ינג"ית, ספק ילדה ספק אשה , מסתובבת ברחוב ,ferran משבע בבקר עד שבע בערב, מטאטאה במטאטא קש מסוג נוקשה כמו המבט שלה בין רגלי התיירים. כל היום היא רודפת אחרי כל מה שאינו מחובר לגוף ההולכים במדרחוב שלה. אפילו בדל פרור היא לא משאירה. היונים , שלא תמצא ברחוב הזה, יודעות – כאן אין מציאות, כי עוד לפני שהפרור מגיע ארצה, הוא מוכה אל סל האשפה שלה. עיניה החדות תרות אחרי אשפה על המדרכות הפירחוניות ובאפרוריות הכביש ואורבות לטרף, לרגע אינה מרימה את ראשה ועיניה כדי לפגוש את עיני העוברים ושבים. אין לה זמן לפלירט עם עינים זרות, חולפות, לכל היותר היא מרימה את עיניה עד לגובה כפות הידיים המשליכות על הריצפה את מה שימלא את יומה וסלה. ילדה בלי הפסקה, כל היום מתרוצצת במרץ, תראה איך היא מתאכזרת לבדלי הסיגריות, לפרורי הסלט והפלאפל שהבריזו מהפיתה של "maoz דוחפת אותם במכה אחת לתוך שער הסל שלה שהיה פעם שחור, עכשיו אפור. זה סל גמיש מגומי, דומה לסל הגומי שפעם פועלי הבנין היו מערבבים בו את המלט, רק מה, הסל הזה, שלה, כל כך גדול שהיא כולה, בערך מטר וחצי, יכולה להכנס לתוכו, כמו כלום, ולהתחבא בו עם המטאטא הג"ינג"י שלה. אבל הסל כל הזמן מתמלא , סל אחרי סל אחרי… היא מרוקנת לתוך שק ענק כמו חצי חדר.
תעצרי לרגע רציתי לצעוק לה, תעצרי, רגע אחד, לנשום, תרימי את הראש לגובה העינים שלי, גם אני רק מטר וחצי, הנה, תראי, תמדדי, ועכשיו תגידי,
על מה את חושבת ומרגישה כל היום כשאת במרץ מנקה כל השעות במדרחוב של ברצלונה ברחוב ferran? ולאן את הולכת מכאן?
מן הסתם היא לא חושבת על כלום מנקת הרחובות האנדרסנית הקטנה שלך ,אנשים קשה יום מאבדים את נפשם בתוך העשיה האוטומטית בשביל להביא לחם הביתה, רגישים כמוך בעלי מבט חומל לפעמים מבחינים בהם. הם חיים בשולי החיים שלנו, בלי שנראה אותם הם עצמם לא רואים את עצמם .אהבתי את התיאור הרגיש שלך אורה
לחנה טואג, השאלה היא האם קשיי היום באמת מאבדים את עצמם בתוך החומות שהם בונים סביבם או שדוקא שם הם מוצאים את עצמם? ובקשר לנערה הזו מה שהיה נורא בעיני הוא שהיתה מלאת אנרגיות לדבר האחד, בהתמסרות טוטאלית נוראה.
לא ניתן לדעת על מה היא חושבת כשהיא עובדת, אולי היא ממציאה שיר, אולי היא חושבת על החיים שלה, אין לנו דרך לדעת.
אני חושבת שבחרת נכון לספר דרכה על מדרכות העיר.
מאוד אהבתי את הכתיבה שלך ואת העובדה שבחרת להתייחס למנקה. רוב האנשים היו מספרים על העיר המדהימה שהיא ברצלונה ואת הבאת כאן סיפור אנושי שמספר גם הרבה עליך בתוך בן אדם.
תודה שירי, וברצלונה אכן עיר יםה פיה, כל בית שם הוא פיוט של ארכיטקט, .
רגיש. עדין.
תודה איציק
מאד אנושי הקשר שאת מנסה ליצור איתה.
דמות מקרנת, וכתיבתך מענגת.
תודה אסתי, אני חושבת שאנשים שאנו פוגשים הם מראה לעצמנו במידה מסויימת.
תודה אביטל, ועכשיו אתפנה לבלוג שלך שהתאפקתי לא להטריד אותו בשבת.
אורה, ברוך שובך. ומאד אוהב את המבט המתבונן על מטאטאת הרחובות. נקודת תצפית שאותי מרתקת בטיולים ומסעות, תני עוד.
הי משה, נכון שבטיולים מה שמרתק בעיקר הם האנשים, למרות שכשאני נוסעת לחו"ל אני צורכת בעיקר אמנות, ונופים, אבל ישנם "דברים" שבאים אליך בלי שהתכוונת, והם מחייבים אותך לעצור ולהתבונן מהם פנימה.
יש נערות אשפה שמחכות למבט דקיק של יוצרת כמוך שתצוד ברגע את מה שמליוני מבקרים מחמיצים, כתיבה יפה.
לבנה, הנערה הזו לא חיכתה למבט שלי, אני לא פונקציה בשבילה, כמו כל שאר העוברים ושבים, אבל היא גם היתה שם בשבילי, עובדה, שראיתי אותה, ובמובן הזה היא ראתה אותי.
אורה, כתבתי לך למעלה, ובטח לא ראית, שבאמת שאין לדעת, אבל שהבחירה שלך לדבר דרכה, בקו המידרכות, מעניינת ונכונה בעיני.
הי יהודית, אכן ברחה לי התגובה שלך, איתך הסליחה. אני חושבת שדרכה דיברתי עלינו באופן כלשהו, אני חושבת שניסיתי לתרגם אותה לשפתי.
ואת בהחלט דיברת, על הטבע האנושי, שלא פוסח על מדינת היהודים, אלה שמחשיבים עצמם אור לגויים.
מי שראה אתמול חדשות התפלץ לנוכח נוהל עובדת זרה בהריון.
ותעשי לי טובה אורה, יהודית זו אחת מוזנחת, עם שיער שחור ועיני ציפור שחורות, מי זו יהודית?
אני יודית, בחיית סומסום.
ברוך שובך, אורה.
מי יידע נפשה של ג"ינג"ית רחובות ספרדיה? אבל יפה המבט התוהה שלך.
תודה אמיר, נראה לי שהעסק כאן מורכב, כמו נפשו של סיזיפוס כאנלוגיה למצבו וקיומו של האדם, שלעמל יולד ומה הפשר של חייו?
אני מכירה את התשובה, שכל אחד יוצר לעצמו משמעות ווגמר…
קול חם ומבט חי, חומל בלי לדבר על חמלה (=על עצמךָ) ו-עֵר, תחושה שאת מסתובבת בעולם עֵרה, משהו עובד פה בשבילי (כנראה הנפש שמשתקפת מבעד למילים)
תודה יעל, שמחה שהמבט הזה נגע בך, יש משהו שמחבר בין עיני הנפש …