תשובת הלב חוקרת את החיים ,וכותבת עליהם
באחת הפגישות שלי עם העורכת שלי יערה שחורי, היא המליצה לי לקרוא את הביוגרפיה של סימון דה בובאר, קראתי והתמלאתי אי נחת. בניגוד לספר המדהים שלה , שהשפיע עלי כאדם, והתווה לי דרך בכתיבה "אישה שבורה" , כאן התגלתה לי אישה מנותקת, שגדלה באווירה בורגנית מפנקת ומעט מושחתת, לכן היא מנתחת כל סיטואציה בכלים שכלתנים, ומונעת מעצמה להרגיש. אישה שלא הייתי רוצה לבוא אתה במגע או להיות בחברתה. כי מין הסתם אחת מאיתנו תשתעמם מאד. עד כדי כך.
גם ביתי והחתן שלי טענו אותו דבר, מסתבר שכולנו היינו סקרנים להכיר את האישה ששינתה את פני ההיסטוריה הנשית. כלומר, את אחת המובילות.ואל כולנו חלחלה אכזבה לא ברורה.
דבר שונה קרה כשקראתי מאוחר יותר את כתבי יומנה של דיראס, שהיא כותבת אדירה, אבל שוב נדמה היה לי שבחרה בדרכים שזרות לי על מנת לא לחוש התעלות על אומללות נשית חבויה שהייתה בה. נדמה היה לי שהיא חיה ונושמת טעות. אם כי יש לה האומץ להביט בעצמה בצורה לא רגילה.
הפמיניזם שינה את פני ההיסטוריה, אולם ההעתק שלו הישראלי שלו דיי מרוט. כתבתי על זה רבות, לכן לא אחזור על כך. כתוצאה מכך שלא גיששנו לנו דרך עצמאית, וכולנו מלאות הערצה לתרבות המערבית , בחרנו כחברה שאין לנו אתה מאום , בפילוסופיה שהגו נשים אירופאיות שמרדו בדברים שזרים לנו, כי הרי אנו נשים יהודיות . נשים שמגיעות מרקע אחר לחלוטין.
יחד עם זה איני בוחלת בשינוי הזה. לכן, אני כל הזמן שואלת את עצמי שאלות בנוגע לדגל הזה, מבררת עם עצמי מהו הפמיניזם הנכון לי? אישית. לי? כן. כי זה שהגל הזה מתרומם והעובדה שהאישה פתאום קיבלה מעמד ובחירה, זה גם סוג של השגחה אלוקית.. ההבטחה שנקבה תסובב גבר. ושנשים וילדים יהיו הראשונים לקבל פני משיח.
קורמת עור וגידים. ובתוך כל זה נעשים צעדים שחלקם בעיניי לפחות מוטעים.
יום אחד זה קרה, הבנתי שגם לי יש חלק בהפיכה. ודווקא תוך בהייה בהיבט המאמין שבה. קימתי דיון עם אישה חביבה, ודי תקיפה, ופתאום היא פנתה אלי ואמרה: שעלי להפסיק להתנצל: הרבנית ימימה מזרחי טוענת שנשים מתנצלות בלי סוף, וצריך להפסיק עם זה. ציינה.
המשפט הזה,קנה לו בתוכי מושב . כן, מאיפה זה בא לי? ואולי זה לא חשוב. אם זה מבית, אז כנראה שגם לאימי אותה נטייה סמויה,אם זאת השפעה של חינוך סביבתי, אז כולנו בבעיה.
נשים מתנצלות בלי סוף, בעיקר בנות דורי, בעיקר אני. אישה שכמותי, אם מעליבים אותך, מוטב לך מפעם לפעם לשתוק, זה גם חוסך אנרגיה.גם מרבה זכויות. אבל להתנצל? מאיפה זה בא, אולי מהצורך לרצות, שאתו היה לי דיאלוג ארוך בשנות העשרים לחיי. ונו די עשור או שניים חלפו ביעף, כעת זמן לעלות מדרגה.
זכותי לטועות, ואולי איני טועה כלל, לפני שאודה שכך היה, אבדוק את עצמי מיליון פעם, זכותי לעמוד מאחורי מילותיי ומעשיי. זכותי להיות ביתו האהובה של בוראי, שברא אותי בלי תנאי, בלי לטעות או למצמץ. זכותי. אחותי לדרך, בת דורי שכלואה באותה בעיה, אליך אני פונה, עזרי לי, וואו כמה עבודה.