תשובת הלב חוקרת את החיים ,וכותבת עליהם
לפעמים הספר הנכון מגיע בזמן הנכון. השגחה פרטית אקרא לזה. כך קרא לי עם ספרה של לאה אייני וכך עם ספרו של אהרון אפלפלד " עד שיעלה עמוד השחר".
ומדוע הגיע הספר בזמן הנכון?
ובכן למי שלא מכיר את הפוסטים שלי אודות בעלי אחזור ואספר. אימו שגדלה באוסטריה, נסעה בימי מלחמת העולם השנייה ללונדון שם פגשה עם אביו הלא יהודי הרתה לו ונישאה לו. אחיה שניצלו מזועות המלחמה נידו אותה. היא עברה להולנד ביחד עם בעלה הימאי, וילדה עוד שלושה ילדים בניהם בעלי. בעלי גדל כנוצרי התפלל בכנסיה, אך אימו לא הייתה שלמה עם חייה. היא חלתה אנושות ולפני מותה התעקשה להקבר כיהודיה. כך בגיל ארבע עשרה, על דרך המקרה, גילה בעלי את עובדת היותו יהודי.
כמה שאני מנסה להיכנס לנעליו של בעלי, לעברו, להכיר אותו מבפנים, אני עדין מתקשה. הביוגרפיות שלנו שונות . גם אם שנינו נושאים בחובינו רוח אירופאית דומה. בעלי יליד הולנד ואני ילידת לוקסמבורג. אך מעבר לכך..
ואז מגיע ספרו של אפלפלד ומאיר את הערפל גם אם הוא חונק.
בלנקה היא נערה צעירה, ילדת אוסטריה של תחילת המאה ועשרים. היא תלמידה מבריקה שנשאת על כפי הוריה ומוריה, והיא אף בעלת חוש צדק חברתי מפותח שמביא אותה לידי נישואי אסון עם אדולף. אדולף הוא: תלמיד נוצרי כושל שנזרק מהגימנסיה על ידי מוריו היהודים. בלנקה נמשכת אל התכונות הלא ידועות לה. היא שואפת להיות מחוספסת כמו אדולף, חסונה, ופחות מורכבת. היא מתנצרת עבורו ומגלה כי חייה הפכו לסיוט. בעלה מבודד אותה, מכה את גופה, חובל בנפשה הרגישה ושולח אותה לעבוד עבורו. בלנקה יולדת בן ומנסה להיאחז באהבה הזאת (כאם לבן בגילו של אוטו כמה הבנתי לליבה של בלנקה) אפלפלד מיטיב לחדור אל נבכי נפשה של האם הבודדה. הקשיים מחזירים את בלנקה אל עברה, היא עורכת חשבון נפש עם חייה. דרך מפגשים עם דמויות שונות שהיא פוגשת מתגלה היחס המורכב שהיא נושאת בתוכה אל העולם היהודי אותו נטשה.
גם מבחינה היסטורית מצאתי שהספר מרתק אותי. כי הוא מעלה את המאבק שהיה אז בעולם היהודי בין אלה שהסכימו להתנצר בקלות רבה מידיי, ובין משנתו של בובר והדגל שנשאו תלמידי הבעל שם טוב.
הסבל והייסורים מביאים את בלנקה אל ההכרה האמיתית בשורשיה, הכוח הסמוי שטמון בה, גורם לה לרצוח את בעלה ולהימלט ממנו אל הרי הקרפטים. הבריחה מתועדת לאורך כל הספר. אפלפלד זורק את הקורא בין הזמנים, ומוסיף דחיסות לתחושת הפחד האוחזת באם.
אפלפלד הוא כותב שקט. איתו אתה שוחה במים החלקים כראי, אך יודע שנחשול ענק מימין עומד להטביע אותך. הוא בוחר את המילים הנכונות ולא מכביר על הקורא בפלסטיות נדושה. הוא מבין לנפש האישה עליה הוא כותב, כמו קורא אותה מבפנים. המתח הדרמטי שהוא יוצר גורם לך לקרוא את הספר במהירות, אולם אין הקורא יכול לדלג מעל הדילמות הרוחניות שאפלפלד מעמיד בפניו. דילמות שחוזרת גם בימנו, בלבוש אחר אומנם, אך הן בהחלט שם. אפשר למצוא אותן,חיות ונושמות, עיקר במדינות מתפתחות כמו ארה"ב, שם התבוללות הגיעה בימנו לשיא שאין כמותו.
אשוב לבעלי. פתאום יכולתי למקם את אימו האוסטרית את הרקע ממנו באה, משפחה דתית עם השפעות זרות. את השאיפות האינטלקטואליות שנשבו מוינה, העיר בה גדלה, ואת חיבורן הרופף לעולם החסידי שנאבק בהן. סוף, סוף, יכולתי לחוש את הבדידות הפנימית שבעלי חש כילד אך התקשה לתרגם במילים. בעלי מספר שלמרות שאימו שכחה את יהדותה, היא התעקשה להחזיק בסידור, ולא זרקה ספרי הגות יהודים שהיו מובנים רק לה. מאחר ורק היא קראה אידיש, היו הספרים הללו מאיין אוצר גנוז שכנראה שלא שכחה עד יום מותה. יהי זכרה ברוך.
מרגש אביטל מדהים איך ספרים באים בזמן הנכון לפתוח צוהר אל העולם הפרטי שלנו
זה כוחו של ספר טוב
אכן חנה, זה כוחו, תודה על הבנתך המעמיקה.