תשובת הלב חוקרת את החיים ,וכותבת עליהם
מילים כמו אלוקות ומושגים כמו התבטלות, דרישה נחרצת להיות עבד השם, במקרה שלי שפחה, וכדומה היו לי קשות ומרות בתחילת התשובה שלי. כמעט אטמתי אוזניים כשמישהו הגה אותם. יותר מזה לעשות את רצונו לרצוני, זה בכלל נראה לי בלתי אפשרי . כי לי יש את הרצון שלי כמובן. ואני מספיק חכמה כדי לנתב אותו.
אבל למרות הסיגים, אט, אט , אולי התרככתי אך לא מספיק, מעטה דק נסדק, נפגם אך התוך בשלו.
זה תהליך שייקח לי כנראה חיים שלמים. משיח איפה אתה?
כעת כשאני מביטה אחורה, בעיקר כי משהו החל לזוז ואז הפרספקטיבה הופכת אפשרית. מאיפה צמחה המרדנות שפגעה בי בראש ובראשונה, ובכלל יש לה סיבות רבות להתקיים, חלקן טובות כמובן אבל אני מפנה כעת זרקור אל השלילה.
החיובי, אם לא הייתי מרדנית לא הייתי מעזה לבעוט במה שהיה, להתעניין במה שמבעית אחרים, לזרום הלאה, לחזור בתשובה וכדומה, אבל עבד השם, סליחה שפחה?
החיובי, נתחיל באבי שרצה בת דעתנית, ואין מה לעשות, תמיד הייתה לי חשיבה מקורית והוא עודד אותה. השלילי, נמשיך בחוויות אלימות בלתי נעימות, ובלתי עבירות, שעברתי כילדה, שהייתה בסך הכל די תמימה, וכדי לא לחוש בהן ישירות הן ניפחו בי בלון.
חיצונית אי אפשר היה להבחין בו. חזותי עגמומית לעיתים נחשבתי רכה עד רכיכה, ואז בהיסח דעת הייתה מתרחשת פניה, כשמקולפת שכבה מתגלה עוד אישה, נערה, שלא מוכנה לוותר על כלום.
בצבא כינו את הבעיה שלי כבעיתה של מי שלא מוכנה לקבל עליה סמכות. ותבינו שעבורי כולם היו סמכות, מהפקידה בלשכה ועד אחרון המפקדים, גררתי שנתיים כדי לצאת עם משהו לאזרחות, וגם הבעיה נגררה.
לכאורה מחוץ לצבא כן נשמעתי למי שעורר בי אמון מסוים, אבל כיום אני יודעת שגם זה היה עד גבול מסוים. זה היה עיקר הכשל שלי כשחקנית, פעם עבדתי עם במאי שמחה על כך שלמרות כשרון לא מבוטל שיש לי, אני מתעקשת לא להיות רצינית, כמו לעשות בחזרות דברים מבריקים ולא לשמר אותם. וכדומה. לגלות דמות ואז אם היא לא מה שאני רוצה להתנער ממנה. לא לקבע דברים שהוא קבע שצריך, לא לעשות את זה בגללו, לשכוח הוראות , והסיבה העיקרית להתנהגותי הייתה רגשית, תיאטרון הוא שדה רגשי, נמשכתי ובמקביל חששתי ממנו… רציתי שמתי שילך ילך ומתי שלא, אז לא. זה גם מה שהפך אותי ליוצרת ולא מבצעת בסופו של דבר. אבל כאן לא מסתיימת הפסקה.
אף אחד לא יתקרב מידי, יפגע, ויותר מזה, ישתלט. והמנגנון היה מאד מתוחכם, תאמינו לי. כזה מתוחכם שרק כיום אני מצליחה קצת לפענח אותו. לא עזרו שום טיפולים ההפך ברובם הייתי מגלה את הבעיה שיש למטפל ומשתדלת לסייע לו איך לפתור אותה.
אז איך מקבלים את זה שכל מה שהשם יתברך עושה זה טוב? כשמן הסתם גם אצלו אגלה בעתיד מספר בעיות, חוסר צדק שנעשה כלפי, כלפי אחרים וכדומה. חוסר איזון, איך אתן בו את מבטחי
כמו שאמרתי הכל מתחיל ונגמר בי, אז החלטתי שזהו אני מתחילה לשנות את זה. וכמו שאמרתי זה הלך מאד לאט.
לפעמים משפט אחד קצת משלים לך תהליך שאתה עושה בנשיכת שפתיים, ובמהלכו אתה אפילו נופל למשכב וחוזר חלילה.
כשאמרה לי אישה יקרה, שלהגיד להשם שכל מה שאתה עושה כל רגע ביום עבורי זה טוב, וכל ניסיון שאתה נותן לי הוא מדוד, כי אתה יודע שאני חזקה בכדי לעמוד בו, שיננתי את המשפט לעצמי, המילה חזקה פתאום הפכה לעוגן ומשען. הוספתי הודיה, ופתאום התחילו להתרחש גם קפיצות דרך קטנות, גדולות. משהו מונע נפרץ.
נתעכב על המילה חזקה, הרי הכי פחדתי מהחולשה, למרות שהיא שכנה ושוכנת בתוכי. ברגע שנתתי בה אמון התחלתי להשתנות.
כאן התגלה צד אחר ערמומי שבי, יש שינוי אז מתגלה שביעות רצון מוגזמת, זחיחות, אודה הנפילה לשם מעצבנת. ומצד שני אבל כמו שרבי נחמן אומר, האמונה הגדולה מאפשרת להישען ולהתענג על הנקודות הטובות שבי, לפנים אלו היו סיסמאות, כעת לא, וואלה גיליתי יש לי ובי עם מי ומה לעבוד.
יש שם נקודות, לא הכל ברדק של התנגדויות וביקורות.
ואני רק בתחילת הדרך, אני לא צעירה, אבל אין ייאוש כלל.