תשובת הלב חוקרת את החיים ,וכותבת עליהם
מהם חיי העושר בעולם הזה? את השאלה הזו שואל הרב דסלר בספרו " מכתב מאליהו" כאשר הדגש שהוא שם הוא על העולם הזה שהרי בדרך כלל אנו נוטים להבין, שפה אנו נמצאים בפרוזדור, אותו צריך להעביר עד תאריך פקיעת התוקף, אין מה לעשות, נפזר כמה מצוות, ניתן קצת צדקה והכל כמו עוד עונה חולף. אם הספקת להשאיר דור המשך אשריך וטוב לך, ויאללה סע.
על העניין הזה שאל פעם הרבי מקוצק, יהודי שהלביש על עצמו שק לצורך תענית, מה ההבדל בינך לבין החמור, שגם עליו אפשר לשים שק, כלומר, האם העשייה שלך שווה משהו, אם אין תחתיה כוונה.
עוד שק, עוד צדקה, כלומר, לא שזה רע, אבל הם אתה נוהג כך על מנת להרוויח מצוות למען העולם הבא שלך, בטרם בררת לעומק מה אתה מחפש בכלל בחיי העולם הזה . יש בעשייה הזו טעם לפגם.
כמובן, שמטבע הדברים שרובנו מחפשים אושר. אנחנו נהנתנים מטבענו. אל תשכחו שעד גיל מצוות כל שידענו היה בהמי. ורק אחר כך החלה הנשמה האלוקית לטפטף אל מעמקי התודעה. בקיצור תן – תנו- אושר. אושר גם בעולם הזה. כי מה שעכשיו משמעותי, לא פחות ממה שיגיע לעתיד לבוא.
הרב דסלר מונה את סוגי האושר המקובלים ודוחה אותם מכל וכל. העשיר, הוא בדרך כלל בעל כשרון למסחר, אם כך הוא, הוא המאושר. לא פיר. מה לעשות שאנחנו נולדנו אומנים, סופרים, משוררים, חלקנו חסרי כשרון ליחצנות בסיסית, אם כך זה אומר שאבוד לנו? נכון שכולנו רוצים להאמין שגם לעשירים צרות, כדי לעודד את רוחנו השפופה, ואת חוסר הצדק הזה, למה לו כן, ולי לא.. אולם הרב דסלר מאשר את המחשבה הזו. הרי לא סתם נאמר " היזהרו מבני עניים כי מהם תצא תורה". לעשיר קשה מאד להשתוקק לתורה, ובטח שקשה לו לקרבה לילדיו, אם יש כסף, מי צריך תורה, צריך עוד כסף, וכמו שאומר הרב דסלר " כי הן לא ימות האדם והשיג חצי משאלות לבבו". וכשאין תורה מתחילים הרבה מאד סכסוכים, פוחת הכבוד שאנשים רוכשים איש לרעהו, האינטרס האישי מכלכל צעדיו של האדם, המתח נשזר ביום יום. פסגה רודפת פסגה. והתחושה היא שאין הרבה מעבר לה.
כמובן שאף הבינוניים, שעובדים קשה למען הכסף, אומללים הם. מכירים את זה? עובדים כמו חמורים, ומצליחים בקושי לכסות את המינוס מהחודש הקודם, אלו חיים? מידי פעם יוצאים לחופשה שגם אותה שוכחים כי צריך לשוב ולקום לעבודה. ואם לחילופין, מחפשים את הקריירה, הרי גם אם מוצאים בה תחושת יוקרה אבודה, הרי ש " כשיזקינו ויעמדו על שערי מות ..הן בעבודה התרגלו ועכשיו שאין להם כח לעבוד במלאכתם לא ימצאו שום טעם ועניין בחייהם."
הקריירה מעבירה את הזמן, מוסיפה מתח חיוני, נותנת לנו לחוש שיש לנו השפעה, אבל מה קורה שתש כוחנו, במה נאחז? בעבר? בעתיד שאותו קשה לראות, בנכד שמצא חברה חדשה ואין לו זמן לבקר? במה?
גרוע מזה מצבם של הפחותים באנשים, הפועלים השחורים, עובדי הקבלן, מכירים אותם? אין להם יום ואין להם לילה, שונאים ומגדפים בליבם את הטייקונים שעושים חיים על חשבונם, מוצאים בקושי את פת לחמם, מעונים ומוכים.
אם כך " מה עשה הקב"ה עולם גדול למען שהכל- ממש הכל- יסבלו ייסורים רעים וגדולים?"
ואיך זה מסתדר עם " איזהו עשיר השמח בחלקו" ומה רע בקצת אמביציה להצליח? הכל צריך להיות כזה מצומצם?
לכך אתן כמה תשובות שלקוחות ממספר מקומות. דבר ראשון לטענת הרב דסלר, אכן איננו יודעים, אך "העני צועק ללחם מחמת הרעב, והעשיר צועק לכבוד תאווה ולכבוד אשר לא ישיגם."
נו ננסה להיכנס לנעלי העני. הרי בטח שחווינו רעב פה ושם, לא רעב של פועלי כפייה, אבל רעב של המתנה לארוחה, או רעב של יום צום, זה לא נעים. ולעני שהרעב הפך לשגרת יומו, המצב הזה לא קל.
אולם לטענת הרב דסלר , הרעב לכבוד הוא לא פחות מציק , מיגע, תובעני ומקרקר מהרעב למזון. מכירים את זה? הנה השגתם את מה שרציתם, פרסמו לכם ספר, משמיעים שיר שלכם ברדיו, לרגע מתגבהת הקומה, ואז שב הרעב הזה לעוד, ודורש רגע מה עכשיו, ומה אם מבקר בודד ומטופש אחד קטל אותי, למרות כל ההצלחה אני מרגיש מה זה מושפל, שום דבר לא שווה לי, ורגע הדפיסו אותי רק בשלוש מהדורות, מה עם הרביעית, רמאית היחצנית של ההוצאה, ומתברר שבכולנו מקנן חשש גנוז שלא נצליח לשחזר כזו הצלחה בסיבוב הבא. בקיצור, רעב, רעב, הוא ניזון מרגעים קטנים של שביעות רצון, אבל אז מגלים שעשו לי הגהה גרועה, ביום מסוים פותחים פייסבוק, אוספים כמה לייקיים, נושפים אויר, ממשיכים הלאה והרעב שב לתקוף.. אוף!
נחזור אחורה, יעקב אבא שלנו שבירך את אפרים שהיה הנער קטן לפני שבירך את מנשה הבכור. סיקל את ידיו ואמר " ישימך אלוהים כאפרים ומנשה".
השם חנן את אפרים במעלות רבות יותר מאשר את מנשה. ועדין הברכה מיועדת גם למנשה. והאב החוזר מבית הכנסת יברך את בניו ויאמר " ישימך אלוהים כאפרים ומנשה."
מפני שאדם יכול לקבל המון מעלות, ורק מעלה אחת לא קיבל, והיא " השמח בחלקו". את המעלה הזו יש למנשה, שלא נאמר עליו שקינא באחיו, או התמרד. לכן ישימך אלוהים כאפרים ומנשה " מנשה אולי קיבל פחות תכונות נחשקות, אבל הוא השמח בחלקו, אם אדם לא ישמח במה שקיבל כלום לא שווה לו. לא הכסף, לא הממון, לא החברים, לא ההצלחה. יש לו הכל למראית עין, אך בפנים הוא ריק, אין לו כלום.
אפרים ומנשה מייצגים מערכת יחסים אידיאלית, הקוטעת את הרצף הזה. עובדה זו גם מסבירה לנו מדוע מחליף יעקב בין שתי ידיו, כאשר הוא מברך את אפרים (הצעיר מבין שני האחים), לפני שברך את מנשה הבכור. על ידי החלפה זו, יעקב ביקש להצביע על העובדה, שבין שני האחים, לא שררה כל יריבות או מחלוקת (ראה בראשית מ"ח:14-13).
אבל איך מגיעים למצב האוטופי הזה שבו " הקנאה והתאווה והכבוד" לא שולטים בנו? ובואו לא נכחיש. הם כן שולטים לפחות לפרקים ברובנו. ואנו נוטים לתעב, את אלה שמודים בכך בשיא טיפשותם ועוד בפה מלא.
לא מזמן התוודעתי לשיטה חדשה ומומלצת ביותר שמבוססת על ספר 'התניא' ועל האמרה " מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך".
למי שלא יודע " הקנאה והתאווה והכבוד" הם שורשי הדיכאון. אבל מה נמצא מתחתם. מייסדת השיטה שאת שמה עלי עוד לברר, טוענת ששורשי התחושות הללו שממררות לנו את החיים ברגשות שאיננו נוהגים לשיים. סערה מתחוללת מתחת לפני השטיח, ואם לא ננקה, לא נוכל לצעוד עליו בבטחה.
למשל אם אקח מצב בו אני נתקפת בחרדה, או כעס, ברגע שזה מציף, אני עושה בירור איזה רגשות נוספים זה עולים אצלי ( לפחות 10) האם אני מוצפת כרגע גם באשמה? גם בחוסר אונים? גם רגש נחיתות? גם בחוסר בסבלנות?
ועוד..
בקיצור, צריך לשיים את מה שמציף, להאיר אותו, לשים עליו פוקוס, ואז כמו החיה" בחיית החושך" אתה מאיר עליה והחיה המאיימת נעלמת, מתגמדת. השיטה דורשת כמובן תרגול תמידי. וכשאלמד ממנה עוד אוסיף ואכתוב.
אם כך לא סתם קובע הרב דסלר בסוף הפרק הזה, " שאין שום אושר גשמי בעולם, רק אושר רוחני. מי שהוא עשיר ברוחניות הוא הוא המאושר, ולא אחר בשום פנים."
אחרי כל מה שכתבתי פה, אין לי אלא להמליץ על דבר אחד. ת ר ג ו ל. השיטה גם דורשת לעשות בירור, זה גם לעצור ולספור עד.. 10
לכו תתרגלו את זה! אל תרפרפו הלאה, חיי העולם הזה שווים, ערכים, אבל חולפים כפי שכתבו לי פעם בספר הזיכרונות" יפים הם חיי הנוער. אך חולפים..דעי כיצד לשמרם, לזכרם, כי לא ישובו לעולם." לא החיים האלה לפחות, גלגול אחר, נו טוב, עוד כאב ראש.
והאושר, הוא כאן ובחינם- הוא בחינם!
שבוע טוב.
נ.ב בשולי הדברים אוסיף ואומר שכל שכתבתי על סופרים ומשוררים מכוון גם אלי, כי בעוונותי אני חוטאת בכל מכל ועל בשרי למדתי, שהסיפוק הינו תמיד עד ל.. ואפרט יותר בקרוב ממש. ובל אחטא חלילה ביוהרה.
אביטל יקירה שלום,
אם תמהת מדוע אנשים לא הגיבו, הפוסט הזה עמוס מידי, ואנחנו אנשי בננות אוהבי הסיפורת הארוכה אין לנו כל כך סבלנות לקרוא פוסטים כל כך ארוכים, ועוד בענייני דת.
שאלת השאלות, אכן שאלת מליון הדולר. למי טוב יותר לעשיר או לעני. עני עובר חייו בסבל והעשיר יכול לחשוב שהוא אדון הכל. כל מה שירצה ישיג.
אני קצת רוצה להבחין בין התמכרות לעושר לחיים הטובים לבין עוני. התשובה האולטימטיבית – שניהם סובלים.
ולכן, הדוגמא של הרבי מקוצק היא מצויינת. הוא סיים עשרים שנה מחייו לבד, עם תלמיד אחד הוגה בכתבים הקדושים – (שהם סוג של יצירה).
מתוך הכרותי עם עולם העשירים אולי אינך מתארת לעצמך כמה דאגות יש להם!!!
ראשית הם חושבים שבאמצעות כספם הם יכולים לנצח הכל – גם את מלאך המוות. האמת היא, שיותר מן העניים הם מפחדים מן המוות פחד מוות – למה?
כי יש להם יותר מה להפסיד. הם דבקים בחיים, בנכסים הפיסיים, כאילו מה שיש להם – זה בדיוק הם – אבל זה בדיוק ההיפך.
הרבה אנשים שיש להם כסף הם אנשים ריקנים עולמם רדוד ושטוח וכך גם נשמתם.
אולי העני, כפי שראינו היום בטלוויזיה – אנשים שאין להם בית נשלחים למעצר בית – מייצגים יותר את המציאות האמיתית.
העני בעיני מייצג את הרוע האנושי, את העדר החמלה, את הריק ואת התאווה לכוח. שהרי אם היינו חברה מתפקדת, חלוקת המשאבים לא היתה כל כך קיצונית. למה שבמדינת ישראל שנת 2012 יהיו אנשים שאין להם בית? הרי העולים לארץ היה להם בית אז בשנות החמישים. מן המעברות עברו האנשים לבתים שהמדינה חילקה.
היום אנחנו עדים לאזלת ידה של הפוליטיקה, של שימוש בקלישאות עוברות אורח כל יום נושא אחר, הדרת נשים, היעדר בתים, חוסר חמלה אנושית
אלו הם תוצאות של העושר!!!
מי שהוא עשיר רוצה להיות יותר עשיר – זהו מן מנגנון הגנה כנגד חרדה הרבה יותר גדולה.
ומה הרבותא אביטל יקירתי
איש מאיתנו אינו חסין מפני המוות.
תחשבי על זה.
זה יותר חשוב ממי הופי איך ואיפה.
חוה
יקרה, יש לי הדרת שינה לכן אענה.
קצת פספת את המאמר, ואולי הוא מעט עמוס, ואת החלק של אפרים ומנשה למשל מן הראוי היה להוריד. אולם כתבתי בקצב הרצאה. וזוהי בערך ההגות בה מתעמקות נשים מודרות, איתן אני נפגשת, חלקן אמהות לתריסר ילדים, מספר ממשי.
אין הפוסט מתייחס לחומר, אלא לדרך בה יבור האדם לחיות בעולם הזה כולל דוגמאות.
הרב מקוצק מובא כאיש שזלזל באמרה כי זהו פרוזדור, ולכן נעבור אותו איך שהוא. ביקש משמעות ולכן הובאה הדוגמא.
שאר הדוגמאות מתייחסות לנו בני האדם, והרב דסלר פורש יריעה רחבה מי מה שקוראים מעמד הביינים, הענים, העשירים וקוטל את כולם.
כולל מגשימי האני- עצמי.
מבחינתו חיי הרוח- השתקעות בתורה הם העיקר.
ומבחינתי, ואם לא נדון בזה, במה נדון? הרי כמו שאמרת בסוף נלקחים לאן שהוא, ואז צריך לפרוע את הצ'ק, עוד בטרם התרגלת, תירגלת את המה. ולכן אדון בכך גם אם מינוס קוראים. נמאסו עלי ההדרות:)
שבוע טוב ותודה על בקורך.
לאביטל,
זמן רב לא ביקרתי אצלך ולא ראיתי את תשובתך. גם יש איזו בעיה עם מערכת התגובות.
אז ככה, בימים שאת היית בטח ילדה קטנה, ואולי את בגילה של ביתי, אני רוצה להזכיר לך שסיימתי לימודי החוג במקרא בתל-אביב. אחד החוגים הקשים ביותר שניתן להעלות על הדעת.
לימודי בבר אילן חייבו אותי לכתוב גם עבודות וגם בחינות. אני קוראת את כתב רשי, למדתי ארמית, וכתבתי עבודות עם ספרי התלמוד עבי הכרס.
חרף היותי מזל אריה לא היה לי מספיק ביטחון עצמי להשתלב בעולם של משחק. וחוצמזה כסית, ובתי הקפה של השחקנים יש בהם משהו מן הבוהמה. לא שאין אצלי קטעים כאלה. אבל מה לעשות למדתי לאהוב והגית!!!
קראתי את כל המאמר וכדי לבדוק אם אין איזה בלבול בין פסיכולוגיה לבין רוחניות.
נשמע שאני צינית נכון? בכלל לא. על נקל לערב בין השניים. להוציא את הקרביים ולראות מה באמת מציק, איזו רגשות מסתתרים מאחורי כל אלו. האם אלו רגשי נחיתות, אולי אשמה, אולי כעס. כל אלו אביטל הם מן הפסיכולוגיה.
רוחניות בעיני היא משהו נעלה יותר כאמרתו של הר "כי העולם הוא גשר צר מאוד, והעיקר הוא לא לפחד כלל" זוהי רוחניות אמיתית בעיני.
הגשמה עצמית שייכת לסוציולוגיה
אשמה ודחייה לפסיכולוגיה.
אבל אני אישית מתכוונת להגיע מעבר לתכונות הנראות אל עבר הנשמה, אורה של הנשמה או קולה והחיבור שלה עם מיהו?
זוהי בעיני אביטל, שאלת השאלות. ואל תטעי בי יש לי אינטואיציות מעולות – על אמת. ואם אני מגיבה אצלך ובאה לבקרך סימן שהדברים שאת מעלה מגיעים ממקום כן ואמיתי. וזה בעיני כבר חשוב.
חוה
זה מעניין החיבור בין פסיכולוגיה לרוחניות. כי אני כן מבדילה בין השניים. והקישור יכול להיות שאולי הבעיה הפסיכולוגית קשורה לצינור הרוחני, ולא הצינור הפסיכולוגי הוא העיקר.
ומה שטוענים ואת צודקת בזה, שיש בעיות פסיכולוגיות ואז מחפשים רוחניות. אם כן, נוצרות בעיות פסכולגיות כי הנשמה דורשת רוחניות. ואולי נשמה מזוקקת יותר דורשת יותר. ולא ההפך. אבל עלמא דשקרא יקרה.
שמחה שאת קוראת אותי ומגיבה.