תשובת הלב חוקרת את החיים ,וכותבת עליהם
עיניים כחולות שיער שחור ונעלי סניקרס כחולות , ג"ינס משופשף טור שיניים לבן , בחור צעיר חשבתי לעצמי.
איך זה שקופת חולים הכללית החליטה שזה יהיה הפסיכולוג שלי?
בפגישה הראשונה בינינו אני מציינת בפניו שאנחנו נועלים את אותן נעליים והוא מביט בי במין התנשאות מרגיזה.
מה הוא בדיוק מצפה שאומר לו , אידיוט, נופלת שתיקה.
אני זוכרת הרבה שתיקות כאלה ובסופן תהום .
שמעון בסך הכל חתיך , בגלל זה אני ממשיכה לבוא אליו ומקווה שיום אחד הוא יתאהב בי וביחד נפרוץ את כל הגבולות. לי אין גבולות כבר מזמן שאיני בתולה.
אם כי המחשבה על שמעון שמכפתר לי כפתור רופף בחולצה מפחידה אותי ואני מסיטה אותה לאגף אחר במוח . הוא בסך הכל זקן הוא בן עשרים ושבע לפחות, שיחפש לו חברות אחרות.
אבל בטוח שלזה שהוא כזה יפה והוא כאן איתי , יש סיבה. הם לא יכולים להסתיר אותה ממני, אותי לא משקרים הכל אני מגלה ,אז זהו ששלחו לי את הפסיכולוג הכי יפה במרפאה ,כי גם אני יפה . אם כי הייתי משתוקקת לעקור במלקחיים מוכספות את עיניו הכחולות , אני זקוקה להן על מנת להיות מושלמת כמוהו.
אני יפה אבל לא מספיק , כל מה שיש בי לא מספק , אפילו מעיק.
שמעון מתעלם באופן כרוני מצורתי החיצונית ודורש משהו אחר . משהו בוער.
.
שוב אני בחדר הזה . תיק בית -הספר זרוק בפינת החדר , שערי השחור סתור ואני לובשת חולצה צמודה. שמעון טוען שהוא מודאג כי רוצים להעיף אותי מהמוסד הלימודי, כל זה קורה כי אני חצופה . המנהל טוען שמעולם לא פגש תלמידה כמוני , הוא איבד כל בדל של תקווה.
אני מגחכת .
שמעון לא חושב שיש לי על מה . הוא יכול להתערב בזה אבל רק בתנאי שאני מסכימה.
אף אחד לא ידע, מילה שלו זאת מילה.
אני ממשיכה להגיע לפגישות ומגבבת המון שטויות. כל העולם כולו שממה וחתיכת חרה אחת גדולה, כריסטיאן.אף אמרה .
שמעון מבקש שאתנצל בפני המנהל ומשתמש במילה "חיבת" .
אני מתנצלת ועכשיו כולם מרוצים . אימא שלי , המנהל, שמעון . רק אני קצת עצובה ,נדמה לי שהתחלתי להאמין במישהו.
אני מספרת לו על האהבה הראשונה שלי . הוא סיפר לכולם ששכבנו וזה היה שקר , אני מקוננת בזעף.
"מה עשית? " שמעון מתעניין.
למרות הכל המשכתי לאהוב אותו , כי אהבה היא ככה, אין לה שכל , היא לא מתנהגת איך שאני מחליטה.
שמעון טוען שעברתי חוויה כואבת. המילה כואבת מקוממת אותי.
לרעבים באפריקה כואב, לנכים שכבר לא ילכו, לפצועים לחולים, לי? מה כבר קרה? הוא שיקר את כולם אז מה? אני מוחה בפה מלא ושמעון מקשיב לכל מילה שאני מוציאה מן הפה.
"עברת חוויה כואבת" הוא חוזר ומשנן " וזה בלי קשר לרעבים באפריקה ."
כולי גוש של תדהמה מכך שהכאב שלי מזיז למישהו.
כבר שנים שאבא מכה אותי ואימא שותקת והנה הוא שכל חייו טבע בתוך הים הכחול הזה שבעיניו, מבקש להסביר לי מה זאת חוויה כואבת.
כלום לא כואב לי אני מנסה להתגונן, אבל שמעון כבר נועל את הפגישה ומתעניין אם אגיע גם בשבוע הבא.
בפגישה הבאה אני מפטפטת בלי סוף ושמעון מחייך ,
אבל בפגישה שלאחרי הפגישה הזאת שמעון נראה אפרורי למרות ששמש לוהטת משתוללת בחוץ.
הוא מודיע לי שאנחנו עומדים בפני פרידה.
הוא עומד לנסוע לארצות -הברית לתקופה מסוימת. זה נחת עליו בהפתעה . יש לנו עוד פגישה אחת והוא מקווה שאגיע אליה ואחר כך יצמידו לי פסיכולוגית אחרת.
" לא רוצה" אני מוחה.
" לא רוצה!"
שמעון מסביר שיש כל מיני סגנונות של פרידות ואני כבר לא מקשיבה.
אסור לי להעציב אנשים, אסור לי לספר להם על הכאב שלי זה מצביע על חולשה, לשמעון לא סיפרתי על אבא, יש דברים שהוא לעולם לא יידע .
אני לא מגיע לפגישה האחרונה שקבענו . אני ישנה במיטה זרה ואין לי כח להתרומם ולצאת אל תוך הסיכום ששמעון הציע לי לערוך . שמעון היה הרגל והרגלים מחליפים, כמו גברים, כמו אנשים, חברות, הורים? אותם אני כבר לא יכולה.
שנה אחרי זה אני מטילת עם חברים בטבריה.
"תעצרי את טרמפים, לבחורות תמיד עוצרים , " חבריי מפצירים בי, ואני נענית .
אני נעמדת על הכביש בגאווה ,מסמנת לרכב החולף על פני לעצור . הנהג עוצר לידי באיטיות ואחר כך מסמן לי שבעצם הוא נוסע לכיוון הנגדי.
המחווה שלו מתבצעת במהירות ,אבל אני מצליחה לקלוט שהמדובר בגבר מוכר, זה היה שמעון אני בטוחה.
אם כי לא לגמרי. הכל נעשה במין חיתוך חטוף , לא הייתה לי דקה של הפוגה לאשר את מה שהעין קלטה.
שנים רבות אחר- כך עוד הסתובבתי ברחובות כמו שיכורה, מציצה אל תוך מכוניות חולפות שחולפות על פני בשריקה מקווה למצוא את אותו הנהג שרצה לעצור,אך לצערו בשל אילוצים אישים פנה לכיוון הנגדי.
גם בטבריה איש לא עצר לי , קיסמי האישי לא עמד לחבורה. עמדתי שם כולי חיוך שהלך ונזל אל תוך שבילי העשן שנופפו לי לשלום . רק אחרי שעות ארוכות של שוטטות הצלחנו למצוא אוטובוס שהתעקש לעצור בכל התחנות האפשריות.
הנסיעה ההיא ארכה שעות.
אמרת הכל במדויק ובחיתוך במקום הנכון של כל מילה, וטוב שעכשיו זה רק זכרון, ומקווה שאין עוד צורך לחפש בתוך מכוניות, כי האבידה האמתית נמצאה.
תודה על התגובה המדויקת לבנה בלעדיה הרגשתי שהטקסט עירום. האבידה נמצאה , תודה לאל!
סיפור יפה
תודה.
אמין ומסקרן.
סיפור כואב ואמין. רק שפתה של הגיבורה גבוהה מידי לקראת הסוף, והחבורה שלה מבקשת "עצרי טרמפ", כשהיה מתאים להם לומר דוקא- תעצרי.
אני תכף מתקנת את מה שהערת לי , רק ארוץ לכמה ענינים דחופים.
ממש תודה.
מה מסקרן?
תודה.
מצחיק, אביטל, אני חוזרת עכשו מנסיעה באוטובוס מתל אביב לטבריה שנמשכה שעות… אבל אני כבר רגילה לזה.
עכשו גם אני אשים לב, אם שמעון לא עובר במקרה… כשאני בטבריה, בשבילך, כמובן, בשבילך!
כתוב יפה מאד..
תודה סבינה , מה שמטריד אותי זה שבטוח שהוא כבר לא כזה יפה) ואולי גם אני:)
שישרפו כל הפסיכולוגים. קרציות עושקות.
הלנה, לא יודעת היכן נפלת. הפסיכולוג שלי הוא האיש כואב שהכרתי, הדמעות היבשות שלי מופיעות רטובות בתוך עיניו.
איזה משפט יפה.