תשובת הלב חוקרת את החיים ,וכותבת עליהם
לחני ליבנה
הוא מחכה לי במכונית, אני לא מכירה את הסוג, אבל בטוח שאף אחת מהכיתה לא נוסעת במכוניות כאלה. משב רוח רענן של אפטרשייב מפתה זורם מכיוונו . כל הילדים, ילדי הכיתה, עוד רוקדים סלואו, שם בקומה העליונה, אצל רמה רפלובה, המפלצת שהייתה פעם מלכת הכיתה, הדובה שמתחנפת בלי סוף כדי להחזיר לעצמה מעמד. אבל אותי זה בכלל לא מעניין, אני כאן לצידו, וזה מה שבאמת חשוב כרגע .
" איך הייתה המסיבה?" הוא שואל, ובקולו מתמסמסים שבבים של הכרה גברית . ממריצה.
" בסדר גמור." אני עונה במהירות.
הוא אומר עוד משפט, ואני פולטת תשובה, ואחר כך המכונית מחליקה על פני הכביש, כאילו הייתה סילון של מים לשטיפה . כשאנחנו יורדים הוא פותח עבורי את הדלת . הרחוב בו הוא מתגורר שקט, ואנו פוסעים אל עבר השער הפרטי שמורה לנו שהגענו. הוא מאלה שחיים בבתים מבודדים, ושומעים מוסיקה מתורבתת בזמנם החופשי. רואים את זה על פי גרם המדרגות התלול שתקוע שם באמצע הסלון, סלון שגודלו הוא , כמו כל הבית שלי.
אנחנו מחכים שאשתו תצא מהחדר בו היא שוהה עם התינוקת , והיא אכן מופיעה. יש לה מראה די מאכזב ,שיער שחור קצר, וגוף לא חטוב במיוחד, הוא נראה כמו נסיך, והיא כמו קיבוצניקית לא מזיקה. מה הוא עושה איתה?
הקיבוצניקית די ביישנית , והיא מדברת בטונים מבולבלים, משהו על התינוקת, חלב, מוצצים, היא כרגע נרדמה. אני מהנהנת ובעצם לא מבינה מילה, ורק מחכה שהם יצאו. כשהם יוצאים, אני נכנסת לסלון, ופותחת חלון, צמחייה סבוכה מאיימת להשבית את שלוותי. כל החצר שלהם מזכירה חממה שיצאה משליטה. אני סוגרת את החלון, ובוהה בריהוט. אחר כך אני מניחה ראש על הספה הענקית, ונרדמת.
די נעים לישון על מין ספה רחבה, בסלון שמזכיר אולם, ואולי בגלל זה אני לא מתעוררת כשהתינוקת המעצבנת בוכה. אני לא ניגשת אליה בכלל, רק מחכה שהיא תירגע, ואחרי שלוש וחצי צווחות, היא אכן משתתקת. לילה טוב. אני נכנסת לתוך חלום , שנראה כמו גן טרופי, והיא שוב בוכה , אך מיד שבה ומחרישה וחוזר חלילה.
אחרי חצות הם מגיעים. התינוקת עדין בחיים (אם אני לא טועה) והקיבוצניקית משלמת לי. היא שואלת משהו לגבי התינוקת, ואני אומרת שאולי התעוררה פעם אחת ומיד נרדמה .הקיבוצניקית מבארת לי שזה קורה לה הרבה, ואני מנענעת את ראשי בידענות כפוייה, ורק מחכה לרגע שבעלה האלגנטי יטיס אותי משם.
אני מגיעה אליהם עוד מספר פעמים, רק שאני כבר לא עוזבת עבורו מסיבת כיתה, אלא מחכה לו בכניסה לבניין שלנו, וכל הילדים רואים איך אני עולה על מכונית מבריקה, ואולי הם לא רואים כי הורים שלהם גוערים בהם לסיים את שעורי הבית שלהם. בכל אופן הוא תמיד שם, והשיער שלו תמיד מסורק, והוא תמיד מתנצל, שרק חזר מהעבודה, ולכן כשנגיע יהיה עלי להמתין , עליו להחליף את החליפה. אבל אני דווקא אוהבת אותו במראה מחויט, וכמעט מציעה לו להישאר כפי שהוא, כחול ומימי כמו החליפה שמתמזגת עם עיניי הצלוחיות שלו . אך לבסוף אני חוזרת בי ושותקת. את התינוקת שלהם אני לא ממש סובלת, היא תמיד בוכה, ואני אף פעם לא מנסה להרגיע אותה. החדר בו היא שוהה מותיר בי רושם מנוכר. כאילו המיטה שעליה היא שוכבת , גדולה עליה, והחיים שה' העניק לה לא תואמים את המידות הזערוריות שמקיפות אותה . בשביל מה היא בכלל נולדה?
מסתבר שגם אבא שלה, הנסיך התכלכל, לא יודע את התשובה. כי בוקר אחד , עם תחילת החופש הגדול, הוא מתקשר אלי. אימא בדיוק, מכינה תיק על מנת שאסע איתה ועם אורה החברה הכי טובה שלה לים . מראש אני לא מתלהבת לנסוע עם אימא, ובטח שלא לחוף האהוד עליה, חוף שרתון, חוף של זקנים . הנחמה היחידה היא, שאורה כלל לא משעממת. יש לה לק אדום על כל ציפורן, ושיער ג'ינג'י, היא לא נשואה, ויש לה בת קטנה, שדבוקה אליה בדבק פלסטי . למרות כל הקשיים, היא נורא מבדרת. את רוב זמנה החופשי, היא מבלה אצל קוראות בקפה שמגוללות באוזניה עתידות . בסוף היא תמצא גבר שיאהב אותה, לצערה כרגע המצב תלוי ועומד,עומד ומתנדנד אם כי ,יש, יש תקווה .
אני כבר רצה לטלפון ושומעת אותו, הקול שלו נותן רושם אוורירי ונמוך. אני מתמכרת לתדר.
" אתה רוצה שאני אבוא לביביסיטר?" אני מתנערת מההזיה החדשה שפוקדת אותי, ושואלת בבהילות, כי אני חיבת להכריע גורלות. זה או חוף שרתון, או האחוזה שלו. זה הלא מוכר והקסום, מול המזדקן והאטום.
" לא, לא צריך, הילדה איננה." הוא פולט הבלי קפה מעורפלים אל תוך האפרכסת.
" אז בשביל מה?"
" תבואי, תהיי איתי, נהייה ביחד, יהיה לנו טוב, ראיתי איך את מסתכלת עלי, ואשתי איננה, התינוקת הזאת , מאז שהיא נולדה, אנחנו לא עושים כלום בלילות ."
מה הם אמורים לעשות? אני יודעת, ובכל זאת לא רוצה לדעת, והקול שלו ממשיך להתחכך במקדמי הכאב שלי, אני כמעט מתעלפת, אבל עוד לא. אימא מוזגת מים לתרמוס, היא נורא מסודרת, האימא הזאת.
" את באה?"
" לא!" אני מהמהמת וטורקת את הטלפון.
אחר כך על החוף, אני מספרת עליו לאימא ואורה.
" טוב שלא הלכת." אימא מסכמת בנימה לא ברורה, ומיישרת את כובע הקש שלראשה.
לאורה יש הסברים קצת יותר מפורטים, הוא גבר דוחה ממש גועל נפש, נסיך מפונק, שחושב הכל מגיע לו, לא מסוגל לדחות הנאות, יש גברים כאלה, לא צריך לספר לה כלום, היא כבר מכירה. אני מצפה שאימא תשתתף בשיחה, שתאמר,שנכון והיא עוד תראה לו מה זה, ככה לא מדברים, לילדה בת שתיים עשרה, ובטח שלא מדברים ככה עם הבת שלה. אך היא שותקת.
ופתאום משהו נתלש ממני, ואחר כך הוא שב ונצמד, כמו עלוקה.
אימא ואורה משוחחות . אורה הופכת לארטיק לימון, עליו טבועות טביעות אצבעות לוהטות .
אימא ואורה משוחחות . אורה הופכת לארטיק לימון, עליו טבועות טביעות אצבעות לוהטות .
אני כוססת ציפורן אחת, ומיד יורקת ציפורן אחרת שמפרפרת לי בפה .
"חבל ," אורה נאנחת, אימא מעווה את פניה .
אני פונה מהן, וניגשת אל הגלים, אני צדפה שתלויה על חוט מגומי, אולי אקפוץ חזרה אל המצולות.
אני מגששת אחר הקרקעית. לא, לא אקפוץ. המים מלוכלכים. אף פעם לא אהבתי את חוף שרתון.
בסיפור הזה הרבה "חומרים" חזקים, מרגישים את האומץ הסיפורי שלך אביטל
ואת היכולת שלך לתאר דמויות שונות זו מזו
תודה ריקי, מעניין שקיבלתי כאן פעם עוד תגובה על אומץ סיפורי, אז אקח אותו לתשומת ליבי.
יום נהדר.
אביטל, יקירתי . אני מצטרפת אל ריקי, יש פה חומרים טובים לסיפור חזק. אבל לדעתי את לא מממשת אותם עד הסוף. אם הייתי יכולה, הייתי סוחטת אותו עוד קצת, ונותנת יותר עומק לדמויות. או לחילופין, מקצרת אותו, ומנקה אותו, שיהיה קצרצר וחזק. אולי אפילו חותם בהזמנה המלוכלכת הזאת שלו.
האי איריס, הייתי סוגרת אותו שם. כי רציתי להראות את הרושם שעולם המבוגרים עושה על הילדה, למרות שאני מסכימה איתך באשר לכך שהסיפור צריך עיבוד נוסף, צריך להתעכל לי בבטן, ואז אשוב איליו.
דרך אגב, בגלל שהכותרת מתייחסת לשרתון, ואני דתייה, היו לי מינימום כניסות.
כלומר אולי זה בגלל הרב המכה, אין לי מושג.
קיטלוגים של מבוגרים.
יום נהדר.
וואו אביטל, קודם כל כתוב מצוין! זה על הגיל הזה של התעוררות ובלבול שמישהו יכול בקלות לנצל, והספור מביא את זה אבל לא בהסברים אלא בתמונות במחשבות, אהבתי גם את תאור התיחסות הילדה לתנוקת וההתרכזות בעצמה,דורש המשך, או עוד קטעים על הגיל הזה שיובילו לספר אולי!
חני יקרה, קלטת אותי ככותבת, שאצלי המחשבות נבנות מהתרחשויות.
אני באמת חושבת על הכיוון של נוער.
תודה על ההשראה.