תשובת הלב חוקרת את החיים ,וכותבת עליהם
אברי הרלינג כתב סיפור נפלא על בכי או צעקה לא מפוענחת שמועלה בבלוג של נעמי. ואני הרגשתי צורך להתכתב קצת על נושא הבכי הלא מפוענח, הלא לגמרי מפוקס , שנשמע תדיר בסביבותינו.
משום מה בכי של אחרים מעורר בי כל מיני הקשות. צעקות של אחרים מעירות אותי מתוך כל מיני תנומות פנימיות.
אבל מאחר ואברי היה הראשון שפירק את הנושא אני נותנת לו זכות ראשונים ושולחת אותכם לקרוא את הסיפור הנפלא שלו קודם כל. כי מי אני? קטונתי.
משום מה בכי של אחרים מעורר בי כל מיני הקשות. צעקות של אחרים מעירות אותי מתוך כל מיני תנומות פנימיות.
אבל מאחר ואברי היה הראשון שפירק את הנושא אני נותנת לו זכות ראשונים ושולחת אותכם לקרוא את הסיפור הנפלא שלו קודם כל. כי מי אני? קטונתי.
ויש מצב שאני אעלה כאן בעתיד כל מיני קטעים אסוציטיבים שהעניין העלה בי.
משהי בוכה מצדו השני של הקיר.
זה קורה כל הזמן כאן בעיר.
הבכי פוצע , כמו מזהיר
את כבר לא צעירה נכון?
גם אני לא צעיר .
היא מסתכלת על ילדיה השוכבים לאורך הקירות,
מפוזרים על מזרנים ומיטות נוער על קומות ,
מפוזרים על מזרנים ומיטות נוער על קומות ,
מה יקרה אם הם יתעוררו לקולן של היפחות ?
הבכי דועך ואז שב ומתחדש .
הוא שב ומציף ,דוחק להתפרק .
היא חושקת שיניים,
היא מאגרפת אצבעות,
כל כולה מרותקת לעומד להתגלות.
עוד מעט החבר של הבחורה ,
שמרחמת על עצמה ,
עוד מעט הוא יכנס ויטיח את עצמו אל מול מריה.
תכף תתרחש כאן חגיגה בהמית,
סכין מוכספת, מפלסטיק קשיח, תישלף ותהפוך לאמיתית …
שעה חולפת, ואז..שעתיים שלמות..
ואף גברבר לא מתדפק שם על הדלתות.
היא בוחנת את שדייה ושפתיה לאות .
בכל האמור שנוגע לעצמה ,היא ממלמלת בבטחה
דבר אחד מוכח , היא כבר לא בוכה!
חודשים ארוכים ויגעים שהיא כבר לא בוכה,
היא לא בכתה כשבעלה כבר לא בא אל לילה
היא לא בכתה כשהקטן חלה,
היא לא בכתה כשהתרופה אזלה ,
היא לא בכתה שהאמצעי לא יצא לטיול הכיתתי,
היא לא בכתה כשאמרו לה שהוא קצת איטי
היא לא בכתה שלגדולה נקרע התיק ,
היא לא בכתה ..
כי בכי הוא דבר מעיק.
אבל שם דלת מולה בקומה הרביעית,
שישים מדרגות בלי מעלית
כמעט קיר מול קיר
בלב העיר ,
נערה בלונדינית עם כלב וחבר , אמא, אבא , אחים
ואפילו ..מכונית בחניה..
מזילה דמעות בלי הפסקה..
שיר יפה.
אם בכי של אנשים אחרים לא היה משפיע עליך, לא היית אנושית. אבל אני מקווה שלא תדבקי גם את בדמעות.
לפעמיים דווקא כן. תודה חמודה.
נוגע ללב . מהמציאות.
תודה איציק.
אביטל, הרבה שורות יפות, ושם הפוסט – אולי היפה בהן.
אני מכירה קצת את העדינות, החמלה והרגישות שלך, לכן אני מרשה לעצמי להציע שתחליפי צמד מילים, שצורמות לי נורא ובודאי יעוררו את חמתם של אחרים. אני בטוחה שכתבת אותן מתוך כוונה שפשוט לא עוברת אלי, אבל חשבתי לנכון להעיר את תשומת לבך. המילים הן "השווראצה הבלונדינית". ואת מוזמנת למחוק גם את התגובה שלי, אל תהססי. חבל שמכל החמלה והקשב שלך יתפסו לביטוי האומלל הזה
יעל
יעל כל תגובה לגיטימית.ואני בכלל מודה לך שאת מתיחסת.
פשוט חשבתי שברגע של כעס וחוסר אונים על מצבינו בחיים, אז אנחנו לא מי יודע מה מפרגנים לאחרים.
אבל אם זה משחיר ציבורים מסוימים אז אשקול למחוק.
התכתבת יפה, אביטל. ורגיש.
תודה שחר .
אביטל, הכותרת יצרה אצלי את החוויה. וההתכתבות כנה ונוגעת. אני מתלבט באשר למספר שורות שנראות לי מעט מחלישות, ואני מתלבט אם עניין השוורצע נחוץ או מיותר.
כמעט עפתי, אבל סקרנת אותי. אני בדרך כלל בכלל כותבת פרוזה.
אבל לאחרונה משהו ברח ואני כותבת יותר תחושות.
אשמח לדעת אילו שורות מחלישות
ואם הרוב קבע למחוק בלונדה, זה ימחק, אני פשוט חושבת סיפור.
מפחיד – היא כבר לא בכתה.
אני מכירה אישה אחת שהיתה כל כך עסוקה בלא לבכות שכשהגיעה העת היא לא הבינה איך הדמעות לא יוצאות.
שיר חזק, אבל מרגיש לי שהוא קצת סובל מעודף שמחליש אותו.
איפה שירה, אשמח לדעת איפה העודף?
תודה על התגובה.
יפה מאוד אביטל
תודה מירי.
את נוגעת בשורש הבעיה, הצער, הפחד שהוא השתלט עלינו
להתראות טובה
נכון טובה. כשזה משתלט במין יאוש זה משתק . רק טוב.