תרדמה

אז אמרתי לרופא: תראה אני נורא עייפה, אי אפשר להסביר עד כמה, אולי יש לך משהו לחיזוק? החיים הם נורא מעייפים אותי, אי אפשר להסביר עד כמה, נכון שאני לוקחת חצי כדור ביום שאמור לטפל בבעיותי הבריאותיות, ומאחר והוא משנה לי מערכות בגוף זה מעייף, למעשה עלי לקחת שני כדורים, אבל הם יחסלו אותי סופית, אני סובלת מגיל צעיר מעייפות כרונית, יש לך איזה פתרון?

לא היה לו, למרות שהוא ניסה. גבר די נאה, ובכלל לא עייף, לו שלמתי את מיטב כספי, אבל אני גם מאמינה בטוב לב מולד. וזה היה מרוח על קצוות העיניים.

הוא רשם משהו, אני קניתי, עלה לי הון, ועדיין אני כל כך עייפה.

אולי זה עודף פחד, הגוף כבר לא יכול לאגור אותו יותר. כשהייתי ילדה היו לי סיבות טובות לפחד, כולם היו כל כך גדולים ואלה שלא היו יותר בריונים ממחסלים, ונוסיף את חוסר הסדר שלי, שנגרר כמו סחבה, כל פעולה שאמורה לסדר לי את החלל,  הייתה מאלצת  אותי לגייס, לסחוט בסיועו של כוח רצון מנומנם חשיבה לוגיסטית, שעד  היום אני כורעת תחתיה.  אילולא היא אולי היו לי עוד חמישה ילדים היום.

אם כי לאחרונה, אני מאמנת את הנתינה הבלתי תלויה בדבר, ומפעם לפעם זה משתפר, או שיש לפעמים שמה שמושך אותי קדימה, זו התלהבות מכך שאפשר ליצור כאן משהו, וליצור זה בכלל לא מפחיד.

ואז לפעמים גם האוירה הכוללת, אני דועכת בין אנשים תחמנים וערמומים, הצורך לנסות לסכל את מעשיהם מעייף אותי. ואז אני מחליטה שלא, הם לא ילכו עם המזימה הזו עד הסוף, והרבה פעמים מסתבר לי ששוב אני טועה. הם כן הלכו עם הנכלוליות שלהם, עד לאן שלא שערתי בנפשי.

ואפילו אם צריך להפתח פתח, אני פתאום מרגישה את אדון פחד, מושך לי בשיער שאסוף מתחת לפאה, דרך אגב, פאה זה הדבר הכי חם שאפשר ללכת איתו בקיץ, מצד שני בלעדיה אני נראת נורא. וגם התחייבתי אז בפני רב שאלך רק עם פאה, וזה הוא הבטיח יזרז את ההחלמה.

ואכן הלכתי על ההחלטה, ומאז החיוב מצבי השתפר, הבדיקות הראו שכל  התסמינים שקעו בתרדמה, עלי  רק  לקחת חצי כדור ביום שמעייף אותי כל כך. איך זה יכול להיות? לקראת הלילה אני מתעוררת לחיים.

אולי זה השעון הגנטי של השחקנית שמתעקש עוד לשבש, או שהחצי כדור הזה, עדיף לקחת אותי לפני השיינה, הצרה שאז יקשה לי להתעורר. הרי להתעורר אני בכל זאת מצליחה.

האומץ מופיע אצלי ברגעים מטורפים, כולם תוקפים כמו כלבי  ציד, ואני מתמלאת אנרגיה לא ברורה, הצבי רץ אל עצי הבשמים,  עצי הבשמים זה רק לאחרונה. לפני זה הוא היה רץ, או נעמד, ומקבל חיות ממה שהוא לא כזה ברור. אבל היו בי הבלחות של אומץ. ואולי יש בי אומץ, אבל לא האומץ היהיר, היומיומי. מה שמחפה עליו הוא הפחד. כמו הכותל המערבי, שלפי הסיפור היה מוסתר תחת ערמות של לכלוך ומישהו שרצה שינקו אותן, זרק שם מטבעות כסף, וזה היה מה ששכנע  את אנשים להתחיל לגלות אותו. אולי ככה זה גם איתי.

משהו צריך להזרק.

מחר יהיה לך כזה כיף הבנות שלי אומרות, את לא מתכוננת , מה קורה לך?  והגוף שאגר המון פחד, וצבר חוסר אמונה, שאני משתחררת ממנה טיפין טיפין, לא מגיב לנעשה. תתעודד כבר, תעודד.

——————–

* עצי בשמים במובן הרוחני.