תשובת הלב חוקרת את החיים ,וכותבת עליהם
שיחות ירושלמיות
בבוקר, באוטובוס שסופג זיעה קיצית, מילים ואנשים ממהרים, מפליגה אישה הרה בשיחה מנוידת עם חברתה הנעלמה.
" אז את שומעת אליהו שלי, התקבל לישיבה האשכנזית, וכמה מאמצים עשינו, או אליהו שלי, יום, יום התקשרנו, זה טוב, זה מה שהם רוצים. שינדנדו. ומה.. בשבילו דחו חמישה ספרדים. את מבינה. גם בישיבות הספרדיות רוצים את הטובים יש להם הסכמים עם האשכנזים, מעבירים…מה לא עברנו עם אליהו שלי. אל תוותרי. לגדולה שלך עוד אין סמינר…בקרוב יהיה. מאז עמנואל סגרו את ההרשמות, לא רוצים בעיות."
ורציתי לצעוק אל פניה:" אם גם הספרדים רוצים את הטובים למה את לא רוצה?למה את מתעקשת להתקבל אל מי שדוחה אותך? מאיזה חומר את עשויה?" אבל אז התרציתי, כי קלטתי רק שברי שיחה ואולי אני לא מבינה או יורדת לסוף דעתה.
ובאוטובוס אחר שמחזיר אותנו מקבר רחל מתרווח על שני מושבים זוג צעיר ומאוהב. היא לבושה כחרדית גמורה, הוא חובש בורסלינו שחור ומהודר. בניגוד לכל הכללים הם לא שומרים נגיעה. הוא משחק בצמתה. היא נבוכה אך לא מתנגדת. ילדה חרדית כמעט מטפסת על מושבם, משקיפה עליהם אחוזת תימהון ונמשים.
הם משוחחים תוך קרבה יתרה. פתאום יורד מן האוטובוס זוג חרדי בלוית עוד אישה וצעקותיו של הגבר על אשתו שלא ממהרת לרדת אל הרחוב מרעידות את החלונות האטומים.
" אתה לא תצעק עלי ככה, נכון?" שואלת העלמה.
" מה פתאום?" עונה העלם.
" כי אני לא טיפוס כזה שמתעצבן, אני מה זה מעבירה."
" אני בכלל לא עצבני."
" כי אני יכולה לצעוק רק על אימא שלי, אבל עליך.."
" אני גם לא על אימא שלי."
" וואו איזה כיבוד יש לך.."
האוטובוס מתקרב אל החומות ועל רקע השקיעה מצטלמת כלה יפיפייה.
" וואו בקרוב אצלי בראש השנה. מה אתה אומר אני אהיה יפה?"
הוא מעט נבוך.
" וקבלתי ים של מצעים, ים של מצעים יפים, רקומים, רגע למי אתה מתקשר לאימא שלך..?"
——-
ובלילה האימא האחרת, שהיא אני, מצפה לביתה שנסעה לנחם אבלים בעלי. אוף למה היא נסעה דווקא לשם, ומתי תחזור. בחמש יצאה ובאחת עשרה עוד אין לה זכר. הטלפון בדירה בה אנו שוהים מנותק, ומאז ומתמיד שאין ברשותי מכשיר נייד. הקטן כבר נרדם, האמצעי נע ונד, בין שינה לערות ועוד אחת נמצאת עם בעלי בעיר אחרת. והגדולה איפה היא?
אני יוצאת להתבודדות בין העצים, מדברת עם אלוקים, השמים פתוחים. הכי טוב להתבודד לפחות שעה. לפחות שעה. אני חוזרת אל השיכון וביתי עדין לא הגיעה. בשתיים עשרה אני יוצאת אל התחנה הקרובה. בחור חילוני, עם ראש מגולח למחצה מתקרב לעברי. אני מצטמצמת על מושבי ובכל זאת רוצה לבקש ממנו עצה. לשמחתי הוא מדבר ראשון.
" האוטובוסים פה עובדים נון סטופ נכון?"
" אני באמת לא יודעת, האמת שאני מחכה לבת שלי, אני מחכה לה כבר המון זמן והיא עוד לא חזרה, אולי אתה יכול לחייג אליה מהניד שלך?"
" אין בעיה, מה המספר?"
הניד שלו זוהר ומחודש.
הוא מחייג. אבל ביתי לא עונה. האוטובוס ששנינו ממתינים לו מתקרב אלינו.
" אל תדאגי אני אמשיך לחייג אליה בנסיעה ואומר לה שתמהר, כי אימא שלה דואגת לה."
האוטובוס עוצר. ביתי יורדת מן הדלת האחורית ומפשפשת בתיקה.
" זאת היא." אני מצביעה לעברה.
" את רואה הכל משמים." הוא קורא כלפי מעלה
אני נרגשת ויש לי סיבה.
לפתע פתאום התחוור לי שהוא כנראה הבחור הכי מאמין שפגשתי באותו יום. המילים שלו יוצאות מהמקום הנכון.
אהבתי את התיאורים החיים, אביטל.
מגזר שאני יותר ויותר לומדת להרגיש אמפטיה כלפיו.
הדבר האחרון שאני מצפה מהם הוא לאמונה אמיתית ולקידום מצב העניינים של החברה שלנו.
מה שכן – לרוב (הדומם של) הציבור הזה נראה שיש דרך ארץ לא רעה בכלל, שאיפה לצניעות וענווה, ושאיפה למידות טובות, גם אם בדרך של לחץ חברתי.
לרוב הפירות הבאושים יינזפו.
ואני מדברת על החלק הדומם שהוא די הרוב.
אבל הצביעות וחוסר הגמישות והפחד משינוי – בעוכריהם בעיני. גם של הציבור הדתי-לאומי.
יש אמת בדבריך. בקשר לדתי לאומי- ביתי נסעה ליהודה ושומרון וחזרה מופתעת. היא טוענת שאצלם יש הכי הרבה אהבת ישראל ותשובה מהלב והיא בכלל ברסלבית. נראה לי שהתקשורת די מסיתה נגדם. בזה היא היא הרי טובה.
אביטל,
לדעתי, כדאי לך לטפח את כשרונך לסיפורת בעיקר בתחום הסיפור הקצר
בהצלחה!
תודה עקיבא, אהבתי את תמונתיך מההשקה ומה שכתבת עליה.
היי אביטל היקרה, אני אוהבת את רסיסי הדיאלוג הזה יש בכוחו לצייר עולם מלא על ניחוחותיו ויחודו
את כותבת יפה
תודה לך חנה יקרה ורגישה , ירושלים עושה לי את זה. פותחת לי את ערוצי ההקשבה.
שבת- שלום.
זה יפה – במיוחד, בעיניי, השיחה בתחנת האוטובוס, וגם התיאור שלה – וגם האפשרות לדיאלוג שבאה לידי ביטוי באמצעותה.
אביטל אני אוהבת מאוד את הכתיבה שלך התבוננות יוצרת חיים!
תודה לכן חני ועדה היקרת. עדה שמחה שהייתי לך גשר. חני בקוריך נעמים לי.
חודש- מצוין!