תשובת הלב חוקרת את החיים ,וכותבת עליהם
הזיקוקים של השנה היו נטולי ריח , טעם, פחד, זוהר…עמדתי וצפיתי בהם משועממת. הבית היה ריק. ושום פרצוף מהמרפסת השכנה לא ניבט אלי במין אחווה של קסם, של גם את רואה ..כן זאת המילה. קסם שגם אם הוא מתפוגג לו חיש. עדין יש בו את המעט המחזיק את המרובה.
לא כמו הזיקוקים של ילדותי.
איני זוכרת את השנה . לפני מלחמת יום כיפור אחרי אותה מלחמה. והיה הבדל. כי האנשים כבר לא היו אותם אנשים. וגם אני איימתי להסחף באותו זרם משונה. להשטף..האם הייתה זאת אני? אני שעמדתי ברחוב לוחמי גליפולי לצד עמוד החשמל הבודד חשה בחשאיות איך ליבי הקט מאיים להתפקע. ואיך הוא מבקש שזה לא יגמר לו. ואיך הוא נאחז בבוהק הנוצץ ומייחל לעוד, עוד..שלא יחדול. זיקוק אדום נזעק, כוכב זהוב נשמט, ואחריו ועוד מאות עשרות יצירי כפים זעירים שממלאים את הרקיע השחור בצבע שנמס ברעד מה. עמוק, בתוכי, כולי נפעמת מכך שהבדידות הלילית הידועה הפכה את עצמה לאלומה צבעונית שמסנוורת את הרע. רציתי עוד..
ביקשתי בבקשה עוד.. והיה עוד ועוד קצת עוד.
זה לא יחזור יותר. ואולי כן. אולי איני רוצה. איני מזדהה עם הספרי הנוטף על בגדי ,עם ההופעות הצעקניות והשמחה שנראת לי המונית, לא פנימית.
אבל הכי קשה לי עם הזיקוקים.
מתי פיתחתי הפרעה כזאת בראייה?
האם זה הגיל?
או שמה המדובר בתקופה? תקופה שונה.
אביטלי, איזה תמצות של חווית העצמאות שנעדרה לי השנה. את כותבת כל כך יפה.
היי אביטל, כואב לראות ולחוש שימי עצמאות הולכים ומאבדים מקסמם עם השנים.
אם-כי אולי כדאי לחייך על מה שנראה טפל וחסר ריח, וזאת כדי לנסות ולחוש את המעט האושר של פעם.
זו בעיקר התקופה (זה גם הגיל כי בשנים אחרות היה משהו אחר, לא מתפוגגי כמו זיקוקין).
גם אני השנה לא העפתי מבט בזקוקים, ככה זה, יפה כתבת
ואני דווקא יצאתי העירה לראות את הזיקוקים
וברחתי חזרה הביתה אל הש…ק…ט
עוד משהו אביטל שום דבר הוא לא מה שהיה פעם
גם פעם הוא לא מה שהיה פעם
תודה למגיבים, אשתדל להגיב ארוכות יותר, מאוחר יותר. ( בלי נדר)