תשובת הלב חוקרת את החיים ,וכותבת עליהם
בהקשר לפוסט הקודם חשבתי על כך שלפעמים פוחדים לתרום, כי אולי אחר כך יחסר לי? ( זה לא צוין אבל כמי שעסקה בהתרמות , וכמעט קודמה לעמדת נהול מערך התרמות לחולים במחלה ממארת ונפוצה, אני מכירה היטב את הנקודה).
אבל זה אמור בכל נתינה, החשש שאולי אם אתן הרבה מידי יחסר לי.
אז פעם אחרת..
או שיתנו אחרים..
ואולי לא תהייה פעם אחרת?
ומה אתה יודע על האחרים?
בעבר הייתי תמיד מרגיעה ואומרת שהתרומה היא בנק, כי הבריאות היא לא ערבות לכלום ואם אתה מחזק את האגודה הספיציפית בה עבדתי, אתה מקנה אשראי לעתידך. טפו, טפו, טפו. כלומר בטוח שהעתיד יהייה זוהר. ובכל זאת..
חוסר האמון מגביל גם מפני, שככל שאתן יותר אתעשר בשני העולמות. עכשיו לא עכשיו. ההווה והמוות הם זמן מתמשך. כל שמפריד בניהם הוא הבל רך.
לכן צריך לתת ואפילו עד למקום הכואב, בו אתה חש צביטה קטנה של וואו זה יחסר לי..
שם זה המקום האמיתי.
איפה שכואב- התבצעה הנתינה האמיתית.
תחשבו אפילו על לידה.
אין טוב שלא כרוך בכאב.
כאב שמזכך .
כאב גדילה.
חג- שמח!
בעיניי נתינה היא כואבת כאשר את נותנת יותר ממה שאת יכולה. כשאת עושה כך, הרי שזהו ביטול עצמי. לגבי האמירה שכל נתינה כרוכה בכאב, אני חולקת עלייך. יש כאלו אמנם. כשנפרדים מאדם אהוב כי מבינים שזה הדבר הנכון לעשות מדובר בנתינה – את נותנת לעצמך מה שהנשמה שלך צריכה כביכול (אם נדבר במונחים רוחניים) וזה בהחלט כואב. עם זאת, בכל נתינה יש גם קבלה. אולי אם נתמקד בזה ה"כאב" כהגדרתך יכאב הרבה פחות.
יש מקרים שבהם יש כאב, ויש אנשים שמתנגדים לו. ודרך ההתנגדות מנציחים אני ילדותי ולא בשל.
בימנו הוא, האני, די חוגג.
אך בהחלט רצוי לדעת לקבל.
כפי שאמרת.
שבוע- טוב.
ועולות בי דוגמאות קונקטיות למשל: לקמצן קשה מאד להוציא כסף מהארנק , אז תמיד יש תרוצים והוצאת הכסף כרוכה בהמון כאב האמיני
לי, אני מכירה קמצנים. אך זוהי הדרך להתגבר ןלהתבגר.
או למשל ללמוד לותר לבן- זוג בקטעים שלא נח לותר כי לא חונכת לותר דוקא שם. הורגלת שהכל סובב אותך.
או ללמוד לדאוג לילדיך למרות שזה מאד קשה בכל רגע ( הם קטנים)והכי מתחשק לך לקרוא ספר טוב.
או לבלות על כוס יין אדום.
האין זה כרוך בכאב , ויתור, צביטה, אני פנטסטי שמתגמד וטוב שכך.
שינוי דרכי חשיבה שאחר כך הופך להרגל. והרגל שמלמד משהו על אהבה.
חג- שמח.
יש זיכרון אחד שמרגיז אותי בכל פעם מחדש.
לפני שנים אחדות שכבתי בבית-החולים במצב מאוד לא קל, מלא עירויים בכל יד וכו', מחובר למוניטור.
לפתע נכנסו שניים וביקשו ממני תרומה למען חולים! שאני, ברגע זה, אתרום למען חולים!
למזלם הייתי מרותק למיטה ובלתי מסוגל להעיף עליהם חפץ כלשהו.
כמובן שזה מקומם. ככל מוטב לתרום לעמותות שסומכים עליהן. לאנשים שיודעים בבירור שהם נזקקים.
פחות לפשוטי יד אלמונים.
חג- שמח.
את צודקת עקרונית נתינה כרוכה בכאב, כי היא מנוגדת לטבע האמיתי שלנו- האגואיזם התובע רק לעצמו. צריך לחנך עצמנו לנתינה מאהבה זו שאינה על מנת לקבל פרס
חג שמח ,אביטל ,של קבלה ונתינה מהלב
מאהבה
נתינה מאהבה היא הקשה ביותר.
ואהבה היא לימוד. ולימוד משמעותי דורש התגברות, התטמצות, ויתור, וסילוק תשוקות פתאומיות . סילוק צובט.
אתמול למשל אני ובעלי נחנו ופתאום אנחנו שומעים זוג קולני במיוחד שרב. זה היה נראה לנו כה מיותר כי בטוח שאיש מהם לא באמת מקשיב לרעהו. ואז בעלי הזכיר לי שחינכנו את עצמינו לא לריב. ובתחילה זה היה כרוך בהמון בכאב- כן, כי רציתי להטיח והוא רצה להטיח ולמדנו להתאפק. אולי להבין שהשני לא ישתנה בהתאם למאוים הכמוסים שלנו.
ועדין יש בורות. הרי היצר אף פעם לא נח.
אך הפעמים הראשונות בהן התרחש ויתור היו כמעט צובטות , מקוממות משהו. אבל כה נכונות.
הלוואי ואלמד לעשות את העבודה הפנימית הזאת בבכל הקשר ועם כל אדם.
זה ממש לא פשוט.
חג- שמח יקרה.
צ"ל התאמצות.
ועם כל אדם.