שקר החן , הבל היופי ומה שבינהם.

עוד משחר ילדותי אימי גילתה את אוזני בסוד .

אני תודה לאל " יפה" . נכון איני חכמה במיוחד כמו הבת של השכנה מגרעותיי מרובות ומגוונות אך תודה לאל אני " יפה".

למרות שהייתי אמורה לשמר את המתנה הנדירה הזאת התעקשתי למצוץ אצבע עד גיל 10 מה שפגם ביופיי . אימי לא התייאשה לקחה אותי לטיפול של יישור שיניים. וכך מארנבת חזרתי להיות בת תמותה "יפה".

למרות יופיי התנכלו לי הבנים בכיתתי, מה שגרם לי להבין שכנראה אני לא מספיק "יפה" . כשגיליתי את אוזנה של אימי וגוללתי באוזניה את מסכת ייסורי אמרה לי שזה תמוהה בעיניה. עלי לשמוח על כך שאני "יפה " ואין ספק שהדבר ינחם אותי פעם בעתיד.. אמרה ולא פירשה.

ובאמת בתיכון כבר הייתי מקובלת יותר, גם בעיניי הבנים שאישרו באוזני את מה שאימי אמרה . אני " יפה".

אולם אז שוד ושבר צמחו שדיי למימדים מדאיגים וגם ישבני תפח בהתאם. נראיתי כמו כוכבות העבר. ראה ערך "מרלין מונרו" ולא כמו הדוגמנית הישראלית של אותם הימים ראה ערך "סמדר קיצ"ינסקי " ונכנסתי לחרדות איומות. עשיתי כל מיני דיאטות משונות שלא הפכו אותי לתאומה של סמדר . הבנים מסבותיהם הם המשיכו לרדוף אותי והפכתי למופרעת בקנה מידה מדאיג. לבסוף סיכמה אימי עם המנהל שעלי להישלח לפסיכולוג. כי אין ספק שאיבדתי את הצפון.

מכל הטיפול הפסיכולוגי הכושל ההוא אני זוכרת רק דבר אחד . הפסיכולוג היה יפה. היה לו   ושיער שחור כמו שלי . לרגליו הוא נעל נעלי סניקרס כחולות כמו שלי . אולם עיניו היו כחולות (לא כמו שלי).

לאורך כל הטיפול התמקדתי בעיניו מפנטזת איך אני עוקרת לו אותן והופכת את פני למושלמות. אומנם גוף מושלם אין לי . אבל שיער שחור ועיניים כחולות הבטיחו לי פרצוף מושלם  ואני שאפתי להיות מושלמת( בתחום היופי לפחות). מיותר לציין שהטיפול הקצר הסתיים בלא כלום.

להפך..כשהבנתי שהניתוח שאני מתכננת לא יצליח . הפכתי למין יצור מוזנח וזרוק . הורי נחרדו מכך שאני מזניחה את מתנת האל היחידה שקיבלתי. אבל אני צפצפתי והזנחתי האישית רק הלכה והתעצמה.

לבשתי בגדים קרועים, נעלתי כפכפים ,לא סידרתי גבות ונראיתי כאילו נעקרתי מתוך מערה קדמונית אל תוך פלאי הקדמה.

להפתעתי למרות כל זאת נבחרתי בגיל 19 באופן אקראי לגמרי לככב בסרט של במאי ידוע באותה תקופה . כלומר כנראה שלמרות כל מאמצי וזלזולי במתנת האל נשארתי "יפה." כך נאמר לי וכך גם חשבתי ..

אולם המבקרים חשבו אחרת . בעיתון מעריב שיצא בתפוצה מקסימאלית  נכתבה כותרת מזעזעת ותחת תמונה שלי נכתב .

" מאיפה מצאו אותה? אביטל.. נראית כמו עוף.."

כן,כן,  אני בכלל לא אוהבת עוף. וליבי כואב על ההתעללות שהעופות עוברים יום ,יום והנה גיליתי שבעצם. אני לא נסיכה וגם לא ברווזון. אניעוף..

 

בשיא תמימותי פניתי ללימודי המשחק ושם גיליתי שבני כיתתי ומעל הכל מורי אכן הושפעו מהכותרות.

לא אשכח איך אחת המורות שם כתבה לי פתק וזה לשונו.

 

"את מטומטמת ויש לך איכויות של סוכריית טופי."

מטומטמת ? לא זכור לי שהיא אי פעם שוחחה איתי באופן מסודר . אולם תווי פני הילדותיים אותתו לה דבר אחד . אני מטומטמת . באשר לאיכויות סוכריית הטופי .. כנראה שמאחר והייתי מלאה במקומות הנכונים נראיתי יותר כמו סוכריית טופי ופחות כמו ניצולת מחנות אטרקטיבית ומעניינת.

 

אחרי שנישאתי ונולדו לי ילדים השתדלתי בכל מאדי לשמר משהו ממתנת "היופי" ההיא. ההנקות הפכו את שדי הגדולים הפכו לנפולים ולא אלאה אתכןם בשאר הפרטים שהחלו להעיב על "יופיי" האבוד.

 

כשחזרתי בתשובה התחלתי ללכת צנוע יותר גיליתי לשמחתי שגם בגדים סגורים מחמיאים לי . באיזה שהוא שלב העברתי את בני לבית ספר תורני ואז התבקשתי לכסות את הראש. אני זוכרת את העניין כטרגדיה לאומית ממש.   אני מתגוררת די קרוב לבית הספר כך שכל מעידה שלי יכלה מיד להיחשף. בשנה הראשונה פיזרתי את שערי ,רק כשהייתי רחוק מהבית מרדתי במוסכמות. אבל אז גיליתי שאני מתחילה להתאהב בכובע. בנוסף לכל עבר שיערי טראומה אחרי הלידה הרביעית שלי ואיבד את תפארתו ואני מצאתי בכובע פתרון הוגן.

אודה ולא אבוש שאני כבר פוזלת אל עבר הפאה . רק שפאה מוצלחת עולה הון ואני דוחה את הקץ.

 

לאחרונה אני מביטה במראה ושואלת את עצמי מה באמת יקרה כסנטרי ידלדל ושאריות יופי ינשרו . האם אבחר בניתוח פלסטי? אימי תמיד טענה "שיופי עוזר בחיים" .

איך אסתדר בלעדיו ?

או שאמיתותו של המשפט "שקר החן והבל היופי" יכריעו את הכף.

אני באמת לא יודעת.

בינתיים הסתדרתי .

 אבל למה מכניסים לנו לראש שזה חשוב כל כך?