תשובת הלב חוקרת את החיים ,וכותבת עליהם
עכשיו איני יכולה לכתוב מילה כי כולי בניקיונות, הבית הפוך הילדים מסתובבים בין שבבי החמץ והכלים ובראש שלי שירים וסיפורים ואין לי רגע מיותר לכתבם.שלא לדבר על רומנים עם קצוות פרומים שתיעבתי את כתיבתם ושגרמו לי להתבוסס בעומס של רגשות קשים, זכרונות מעצבנים, קשיים הבעתים והעצימו את רגשי נחיתותי ככותבת. במוח שלי עכשיו הכל כמו נעלם נמצא המפתח הפותח חסימות, נמצאה המשמעת העצמית ,הדג והלויתן , רק תנו לי דקה ואני איתם.
האם המוזה היא יצור שנוטה להיות בלתי מושג? כמו כל מיני גברים שחשקתי בהם כשהייתי בעולם החילוני, כל עוד הם לא היו שלי נדמה היה לי שנרקוד לעולם.
או שמוזה אוהבת פינות נקיות, מחשבות מסודרות, שמתבלגנות בהדרגתיות עולה ולא יורדת?
או שזה הלחץ לפני החג שמתעקש למצוא מקום חניה להניח בו ראש ולדרוש , הי, הי, גם אני פה.
החג ומנוחת החג בעקבותיו יעניקו לך השראה ובעקבותיה השמים הם הגבול.
החזיקי מעמד בפיצול הארצי רוחני שנכפה עלינו, כנראה לטובה.
חג שמח
בטוח:)
אני לא מצליחה לנקות כמו שרציתי – כל הגוף כואב. חשבתי אולי זה סימן שאני צריכה בכל זאת לכתוב, למרות שאין זמן. נדמה לי שכשאני צריכה לכתוב, הכתיבה לוקחת זמן לעצמה, מתעקשת.
אולי כל דבר קורה כמו שהוא צריך לקרות, ולא צריך להצטער כל כך הרבה על מה שעושים ומה שלא עושים.
תני למוזה ולרעיונות להשתולל בראש אחר כך , לכשתיתפני תשזרנה המילים על הדף בזרימה מופלאה כמו פנינים.
אמן!
נו כן, כל כאב גורר לכתוב, כי רק המקלדת קשובה.
אבל חיביים לנקות ולהיות שמח:)
היי אביטל
המוזה היא מה שהיא ואנחנו מה שאנחנו
מי כותב לפי מוזה? אבל כשהיא שם, זה רוח הקודש
מתנה אמיתית
מעריצה אותך על העבודה הקשה
להתראו ת טובה
שום דבר, עכשיו צריך לעבוד בשביל חודשים שגנבתי דקות למקלדת, חג – שמח:)
אני נהנית לקרוא אותך, בית וחוץ נקיון ומוזה יחד, כמו אצלי..
יופי לי שאני לא לבד, גם את הצלחת לריב עם כל דבר שעומד לידך?
אני חושבת שדייקת, זה בדיוק זה:
או שמוזה אוהבת פינות נקיות, מחשבות מסודרות, שמתבלגנות בהדרגתיות עולה ולא יורדת?
לגמרי. אהבתי את הניסוח.
תודה יעל, חג שמח ונקי 🙂
אביטל, מכלל המאמרים שלך אני מבינה שאת דתייה, כנראה חוזרת בתשובה. זה כשלעצמו מצער, כלומר המעבר הרצוני מעולם פתוח לעולם סגור. אבל נראה לי שעבורך כיוצרת זה בטח קשה במיוחד. כי הרי אדם דתי לא יכול להיות באמת חופשי ביצירה שלו. היא תמיד תהיה מוגבלת ומעוקרת. חבל.
משתתפת בצערך כי אני לא חשבה בו כלל ההפך. בעייני בן – חורין הוא אדם בעל גבולות ואנו רואים את זה סביבנו כל הזמן.
וכרגע אין לזה השפעה עלי כיוצרת אך אם יהיה זה יבוא בטבעיות רוחנית מבורכת.
בכל אופן מעולם לא הייתי זמרת או רקדנית וכשחקנית לא אהבתי סצנות מביכות.
אז הכל טוב תודה לאל.
חג- שמח
אני מסכימה אתך בעניין המגבלות שעל האדם להטיל על עצמו. אלא שאין קשר בינן לבין אורח חיים דתי. הייתי שם. חזרתי בתשובה לפני קרוב לעשרים שנה, ולפני כתריסר שנים חזרתי שוב לעולם החילוני. במבט לאחור, זה היה עולם דמיוני ופרנואידי, והרגשתי לפעמים כאילו חזרתי לתקופה פגאנית קדומה ופרימיטיבית. כנראה שצריך אישיות מאוד מסוימת, ודאי כאשה, כדי לקבל את ההשפלה הרצופה הזאת שבהיות אשה דתייה.
לא יודעת איפה היית ועם מי שהיית. אני לא חשה כמוך כלל.
ההפך , חוסר הכבוד של הגברים אל נשים בעולם החילוני היה כה משפיל ונוראי, שאני מודה לה' שאני לא שם.
כל הראיה אותן כאוביקט עליו צריך להוכיח גבריות ומי שעומדת בזה טוב והחלשות שיצטלקו להן.
אני ובנותי מודות יום יום שיצאנו משם.
דוגמאותיש לי רבות ואם תרצי אוכל לפרטן לך.
ברוך שעשני כרצונו אני אומרת בכבוד וגאווה ובינתיים הגברים סביבי עושים קניות, מטפלים בילדים ולא רואים בי מה שאני לא.
וחבל שנגררת למסגרות לא טובות, מאחלת לך שתחזרי אל קן רך יותר.
לי ברור לחלוטין שהעולם החילוני על תוכניותיו הטלויזיונית, הפירסומות הלעגניות, בוטות הדיבור, הניכור, הוא לא מקום אידאלי גם אם יש בו יצירה.
אני מאלה ששואפות להכניס יצירה אל עולמם של החוזרים בתשובה ותודה לאל יש התקדמות.
בצד השני אני רואה רק התדרדרות.
מכל הדו- שיח חשתי מעט לא נעימה. את כנראה לא יודעת שכיום יש חזרה המונית בתשובה לא כמו בתקופתך. אפילו הבת של ביבי חזרה בתשובה ולאט לאט החוזרים בתשובה הופכים לקהל ואם ידעו זאת וחלקם יודעים, הם יהפכו זאת לכוח, וזה קורה תודה לאל.
את כנראה חזרת בתשובה בתקופה אחרת לחלוטין וגם ישראל הייתה אז פחות מדורדרת ואני כמורה יודעת על מה אני מדברת.
כי כבר הוכיתי על ידי מספר תלמידים טועים שהורהם לא הבינו מספיק באומנות, או לא כשזה נוגע לבייבי שלהם, כאמור עדין אני בקשר עם העולם שעזבתי, איני מנותקת, יש לי שם משפחה.
ואני אומרת לך שיש שינויים מרעידים בעולם הדתי ובחילוני קיפאון וחידלון.
זה לא מושך אותי, מה לעשות, אך איני לוחצת ל עצמי כי זאת הדרך הישירה לחזרה בשאלה שעברה עליך.
אני עושה את דרכי אל הדת באיטיות של צב, בוחנת, מתבוננת, אך לא נראה לי שיש סיכוי דל שאחזור להיכן שהייתי, במבט לאחור , זה היה מקום נוראי, מה לעשות.
גם בנותי חשות כמוני, וזה מחזק אותי, שאני עושה את זה גם עבורן. הן מייצגות עבורי את דור העתיד ומסתבר שרבים מבני הנוער חשים מבולבלים ומחפשים את התשובה, רק שהורהים מתנגדים ותודה לאל שאצלינו יש תמיכה.
חג- שמח
אביטל, בעולם החילוני יש קצת יותר מטלוויזיה ותאוות בהמיות. זה אחד הדברים שהיה לי קשה לסבול כשהייתי בעולמך – היהירות, היומרה לדעת מה נכון ומהי האמת, התוקפנות שבאה במסווה של מלים רכות. לא הכל פשוט וברור בעולמי החילוני, אבל כזאת היא האנושיות, מה לעשות.
אם נוח וטוב לך בעולם הדת אולי פשוט ויתרת על התבונה ועל הביקורת העצמית.
הילה, למה התוקפנות?
איש באמונתו ובדרכו יחיה, תהיי מאושרת בחייך ובעולמך באשר את. תחיי את חייך ותני לאחרים לחיות את חייהם.
את מתלוננת כאן על תוקפנות. ולא בכדי. כי כל התוקפנות כאן היא כולה שלך. האם אינך רואה את זה? בבקשה הרפי מאביטל.
תודה לך גבריאלה, באמת כבר לא ידעתי איך להגיב למתקפה הלא ברורה הזאת.
חג- שמח
המוזה בטוח תגיע צריך רק לפתוח לה את הדלת בזמן
חג שמח וכשר אביטל
גם לך ולבי משפחתך ריקי, המון אור ומוזה בכל הכיוונים.