תשובת הלב חוקרת את החיים ,וכותבת עליהם
בבוקר קמתי ונזכרתי בחבר'ה מהשכונה. אלה היו המגניבים שבמגניבים. כולם בנים, איך לא. הג'ינסים שלהם מקושקשים. על בד הדק כתוב שם הלהקה אותה למדתי לאהוב בעל כורחי " לד זפלין".
השיער שלהם ארוך, עגילים באוזן ועיניים מצועפות, סיגריות ביד, סמים קלים בצד. הערצתי אותם. גם מלשון עריצות, כמובן.
הם גרו כולם באותה שכונה, והיה ביניהם קשר מיוחד, יום ולילה בילו יחד, בנות היו אביזר, אבל כמה רצינו להיות תלויות להם על הצוואר. לי תמיד היה מזל ביש, מי שרציתי בכלל לא הסתכל עלי, טוב, כולן רצו אותו, כי היה אדיש. וזה שרצה אותי, בחור נחמד מסתבר, ממש לא עניין אותי. והיה עוד אחד חמוד, שפעם ליוה אותי וקראו לו שיני שפן , אבל הוא היה כנראה יותר מידי טוב, כי ליוה אותי עד הבית ולא השמיע מילה אחת של חיבה. אני והבנות היינו נדחפות למסיבות שהם היו משתלטים עליהם, בלי שהוזמנו כמובן. ורקדנו וצרחנו את כל השירים שהם העריצו. והיה גם הסלואו המעצבן הזה, ריקוד מביך, תודה לאל שנפטרתי ממנו.
הם הקימו גם להקת רוק שהתפרקה, והמתופף שלהם היה הידיד הכי טוב שלי. הייתי קרובה להיות חלק מהם וכזאת רחוקה. להיות הבן הזכר שהם, לזרום עם פריקת העול המוחלטת, שבגלל שהם לא נקבות הם לא ישלמו עליה מחיר משמעותי. בקיצור יותר מהם לא רציתי, אבל מאחר וזה לא היה הדדי, נאלצתי להשתייך לחבורה אחרת של בנים, איך לא, בלי להיות עם חבורה של בנים, את עוד אחת , אבל הם דורגו ברמה הרבה פחות גבוהה. לאורלי היה מזל יותר גדול משלי, קודם יצאה עם איזה אח גדול של אחד מהבנים ואחר כך בילתה עם עוד אח( היו חמישה) ולבסוף הגיעה לגולת הכותרת, האח המועדף. ניסיתי לומר לעצמי שהוא נמוך מידי, לא הסגנון שלי. הייתי טובה בלשקר לעצמי.
בגילאי עשרים הם עוד המשיכו לטיולים בחו"ל. נראה לי שאורלי הצטרפה, אחר כך נפרדו. ומאז גלשו לתהומות הבורגנות הרגילה. ואורלי הפכה לסופר אימא.
אבל עכשיו אני קמה בבוקר ובמקום "לד זפלין" , מזמרר לו כאן השכן, פייטן מזרחי, כנראה לומד חזנות.
ואני מפנימה מה הנשמה באמת רוצה.
וכשמגיע הגעגוע אני מבינה שהוא קליפה, אולי סוג של ייאוש שאסור לתת לו מקום.
איזה פוסט מרגש אביטל
צפיתי ביוטיוב ו"השמע ישראל" מרטיט לב
גם לדעתי לוקח את כולם בגדול. אין מה לעשות. ותארי לעצמך שיש לי את זה יום יום בשידור חי.
שמחה שאהבת. שיהייה המשך יום מקסים.
כיף לך