תשובת הלב חוקרת את החיים ,וכותבת עליהם
לפני כשלש עשרה שנים גיליתי שיש לי הפרעת קשב וריכוז, וזו בעצם הסיבה העיקרית בגללה אני כותבת פה.
אנשים באו והתחלפו, קשרים או לא קשרים.
אני מבינה שההפרעה השתלטה על ההחלטה לכתוב עוד פוסט ועוד פוסט. הפוסטים גורמים לצאת מן השגרה. ולאנשים עם הפרעה כמו שלי שגרה היא אויב . זה משגע אותנו. אנחנו חייבים תנודות, ומצד שני מתקשים בלצאת ממצבים. ועם כבר התחלתי לכתוב ואני שקועה -שום דבר לא יוציא אותי מזה. ופעמים זה מפריע לתפקוד של הבית כולו.
ככה זה. להיכנס למשהו ולעומק ואז לצאת ממנו קשה לנו מאד.
שלא לדבר על דחיינות, עומס מפרטי פרטים, דינמיות מוחית מתמדת ועוד.
לא קל לנו, תאמינו או לא.
אני זוכרת שבתקופה שגיליתי את היותי שונה הייתי בכלל חילונית, הסתובבתי בת"א ופתאום ראיתי בחור יפה ומוצלח שלמד איתי בבית צבי . הוא ישב בבר פתוח לרחוב, ואני מתוך סקרנות ניגשתי אליו ואיך שהוא הוא קצת נילחץ..
אנשים עם הפרעות קשב סולחים מהר, אלא אם כן הפוגע הגזים.
ולו סלחתי. ובכל זאת הוא השפיל מבט וביקש סליחה. סליחה על משהו שקרה. ואמר שהלך עם זה שנים מאז. ואמרתי:" זה בסדר, סלחתי, גם אני לא מאה אחוז שפויה, יש לי הפרעת קשב וריכוז אתה יודע…" ופתאום הוקל לי.
זה באמת יותר טוב לדבר על זה, אם כי זה בהחלט לא פותר . ולרוב הזולת לא לגמרי מבין למה התכוונת, או מה החבילה הזו טוענת בתוכה.
גם לבני יש את אותה הפרעה. הוא יותר גאון ויותר חסר מנוחה ממני.
היום הלכתי איתו לפסיכולוג ופתאום הבנתי עד כמה אני בעצם רחוקה מלאהוב את כל חלקי ההפרעה שלי-שלו.
עדין רחוקה. וואו איזו דרך.
אבל בן, אתה המתנה שלי. בזכותך אני מכירה את עצמי עכשיו הרבה יותר טוב. הרבה יותר קרוב.
ואני אעשה את המרב עבור שנינו.
מבטיחה.
מרגש גילוי הלב הזה אביטל
תמיד יש משהו כן בפוסטים שלך
תודה לך חנה על קריאתך.
איני יודעת דבר מלבד כנות.
שקרים די זרים לי.
היי אביטל
יש לך ילד מדהים, ילדים כמוהו יוצרים שינוי בעולם, כי יש להם נקודת הסתכלות אחרת על החיים.
ואת… אמרת הכל, ככל שתאהבי את עצמך יותר, תוכלי לאהוב את סובביך, בנך נותן לך מתנה הוא מזכיר לך יום יום את החלקים שלך… ואת נותנת לו מתנה מלמדת אותו לאהוב את עצמו.
להתראות
ושבת שלום
טובה
תודה לך טובה, כבר התחלתי להתאמן בשבת הזאת. בשבת אצלנו תמיד נמצאים יותר ביחד עם כל החלקים.
שוע- טוב.
אביטל יקרה,
"אנשים עם הפרעות קשב סולחים מהר.." לא חשבתי על כך אף פעם ואם אכן אלו פני הדברים, יש ב"הפרעה" הזו מן המבורך.
אני נוטה לחשוב שאנשים עם הפרעות קשב וריכוז בהגדרתם הם בעלי עודף קשב וריכוז ולכן מתפזרים. אלו אנשים רגישים לבטח. כפי שמשתמע גם מכתיבתך. אני מאמינה שיום אחד בנך יאמר תודה על הרצון והכמיהה שלך לאהוב את עצמך יותר, על האומץ להסתכל על החלקים שאת פחות אוהבת ולקבל אותם באהבה, על כך שהוא "שותף" שלך בבחירה לעשות זאת וגם שיש לו תפקיד כה מיוחד בעיצוב האדם שהינך. רק תהני מהדרך 🙂
שבת שלום,
נטלי
מקסימה נטלי. אוהבת מאד לקרוא את תגובותיך. כמו שיריך.
אני אומרת שהם סולחים מהר, כי הם פועלים מהר.
או אולי בגלל שאם יחשבווספרו את כל אלה שפגעו בהם לא יהייה לדבר סוף:)
אם כי לצערי יש גורמים שטרם סלחתי להם.
אבל אם הייתי מספרת לך למה היית אומרת שזה מוצדק.
והוא בני- אכן שותף.
שבוע- טוב.
כנראה שגם לי יש, כי קראתי שבנות מציירות בכיתה פרחים כדי להצליח להתרכז בשיעור ואני לתומי חשבתי שהייתי פשוט ילדת טבע אופטימית ושמחת לב:)
אך גם אני כמוך מכירה את ההפרעה דרך שני בניי ששניהם מאובחנים עם הבעיה הזו והדרך שלי לטיפול היא הדרך הלא נהוגה והיא לאהוב, לעזור, להשקיע יותר זמן ויותר תשומת לב אבל לא להכנע לריטלין. אין לי מילים לתאר איזו תוית מונחת עלי כאם, אך יש לי המון מילים לתאר את ההתנגדות הזו שלי. בבית הספר כילדה אנם הצלחתי עם הציונים והתפקוד ומצאתי דרכים לעקוף את הבעיה, אבל לצערי לא נסקתי מעבר לכך .
ולילדיי אני מאחלת שיום יבוא ויבינו את הגישה שלי ולא יכעסו עלי.
ושוב תודה לך גם על הפוסט הזה, שמעניין לקרוא ומושך להגיב בו.
סיגלי, את יודעת אני כבר לא יודעת אם אני נגד ריטלין. כי הנה בני עשה מבחן ארצי והתעייף באמצע, ריכוז .. שברח. ואז התוצאות פחותות מהיכולות.
מי יודע כמה פעמים זה קרה לי. אם יתעקשו על זה אולי אסכים. אם כי בעלי מתנגד. אבל הוא לא חווה את הקושי שלי.
באשר לי, סיגלי, אני פשוט אנטי כדורים כל עוד אפשר. אז נכון יכולתי להגיע רחוק יותר מכל בחינה שהיא , אבל ב"ה אני די בריאה. טפו, טפו, טפו. ויש לי דעות קדומות נגדם.
ואולי השם רצה אותי דווקא כזאת. קצת תת משיגנית. אבל אוהבת אותו. את יודעת בסוף עולים למעלה ומה שנקבע שם זה לא מה שנראה כאן.
נשיקותי.
אשמח להכירך.
אביטל יקרה, הראיתי לילדיי והנה גם לך:
http://www.youtube.com/watch?v=3AAyAYT-Oek
וחלק 2
http://www.youtube.com/watch?v=Eu008VyIlaI&feature=related
ומה שאני אומרת לילדיי זה שאני לא אתן להם סמים שבזכותם ילדים מקבלים ציונים טובים. הגוף שלהם בריא ולכן אין לו צורך בתרופה. כניסת הסם לגוף והיציאה ממנו הם שני זמנים מאוד לא נעימים שכואב לראות את אותם ילדים שההורים שלהם רוצים ציונים טובים או כדבריהם: הם דואגים לעתיד שלהם.
לאחר אבחון ילדיי, לקחתי את האבחון ועמדתי על כך שיקבלו את כל ההקלות וההתאמות שאפשר, ומהצד שלי כל רגע פנוי של קשב במוחם, אני יושבת (במיוחד עם בני הצעיר) ומלמדת. ואני מבינה את נותני הריטאלין, צריך פחות להתאמץ, ובאמת עם כל הסבלנות שיש לי אפילו אני לפעמים פוקעת, ואז אני אומרת לעצמי: "למה שהילד שלך יקבל סמים כשאת פוקעת?…תקחי לעצמך סם הרגעה ודי".
וזה עושה את ההבדל, כי כמו שאמרת כך גם אני נגד כדורים בכלל, ולכן מה שלא הייתי רוצה לעצמי לא רוצה לילדיי וכך מתחזקת. והעתיד שלהם? נכון. הציונים שלהם נמוכים והרצון שלהם להצליח לא בשמים, אבל תפקידי בכוח הוא לשמור על החוסן הנפשי שלהם ולחזק אותם בכל הצלחה שהיא ולו הקטנה מכל.
והמורים? המורים הם החלק הבעייתי במעגל. להם לא איכפת שהילדים שלי אהובים עלי יותר מכל, הם רוצים חתך ציונים גבוה והם לא אוהבים את הגישה שלי, במיוחד לא שאף לילדיהם הם נותנים ריטלין. וכך גם כל מי שאני מכירה ונותן לילדו ריטאלין, אני בצד מותקף של אנשים שאינם שלמים עם האבסת ילדיהם בסם…וכדי לשכנע את עצמם שהם פועלים נכון הם מגבשים תורה שלימה ללמה אני טועה והם צודקים. ואילו אני שיודעת שאני שלימה עם דרכי אין לי ויכוח לוהט עימם. אלו ילדיהם ואם ציונים זה מה שחשוב להם אז ציונים הם יקבלו. (מזכיר קצת חילונים מול דתיים.לא?:)
ועוד…לי יש גם בת שאיננה לקוית למידה והיא תלמידה מצטיינת שכבתית. כמעט כל ציוניה מאיות וכמו בנך, בניי בעצם יותר מבריקים ממנה והיא מדגישה את זה לאחיה, שבעצם כדי להצליח היא צריכה לשבת וללמוד את החומר ימים רבים בעוד שהם כשהם רק מוכנים לשבת טיפה ולהקשיב לי אז גם הם מצליחים ובקלילות. וכך הם יודעים את ערכם ומודעים למגבלתם ומקבלים אותה. ועוד אני יודעת כאם אוהבת שיתכן ובניי לא ילכו בנתיב הקריירה האקדמאית וכנראה שירכשו מקצוע שיתחברו אליו, אבל גם יודעת שכל חושיהם צלולים והם, ובעזרתי תקווה אני כי ימצאו להם מסלול חיים שיתן להם המון סיפוק ואושר.
גדול. את יודעת סיגלי, אני באמת נון סטופ מצחיקה את עצמי ימים שלמים. לפעמים אני הולכת ברחוב וצוחקת. וכשהייתי צעירה בחורים חשבו שהחיוך מופנה לעברם. זה היה קצת מביש.
וגם בני בדרן על.
בקשר לשאר, אני חושבת על מה שכתבת ועדין מתנדנדת.
🙂
קראתי גם ספר שלו לפני שנים רבות, נדמה לי ששמו אופטימיות נצחית, וגם שם הוא טוען שהצליח בזכות עצמו למצוא לעצמו את השביל המתאים לו, ודווקא בזכות שלא היה ילד שמסוגל ללכת בתלם הרגיל מצא באופן יצירתי דרך משל עצמו.
ראי, בני הבכור היום בי"ב וזו שנת בגרויות ואני נזכרת שבכיתה ז' הוא נכנס יום אחד הביתה וסיפר לי שלחבר שלו נותנים ריטלין ואותו חבר שיתף אותו בתחושות שלו שבאמת הוא מצליח להתרכז בלימודים אבל הוא מרגיש כאילו יש זכוכית בינו לבין הסביבה וכי זו תחושה לא נעימה. "אמא" אמר לי אז בני," אני מתחנן שתבטיחי לי שגם אם יכריחו אותך לתת לי ריטלין, לא תתני לי" ואני הבטחתי. והיום כשאני שואלת אותו אם היה רוצה לקחת ריטלין רק לפני בחינות הבגרות הוא מרגיש אותי וצוחק:"לא אמא. זה בסדר. אם אחרי הצבא אחליט שמה שחשוב לי דורש לימודים אני אחליט לבד ואבחר לבד"
הבן הצעיר שלי, רק התחיל השנה את חטיבת הביניים והוא יושב על ספסל עם חצי כיתה שהיא על ריטלין ולא נראה לי שיש לו התנגדות כלפי עצמו. ולכן איתו אני ממש מנהלת שיחות ארוכות על הנושא, ואפילו הראיתי לו את הסרטון, והמשכתי להסביר, והוא שונה מבני הבכור. הוא ילד תחרותי מאוד ורגיש מאוד. לפעמים הוא מרגיש שקשה לו והוא ממש משתדל ומתאמץ ויום אחד הוא חזר הביתה ואמר:"אמא היום ממש היה לי קשה אז דמיינתי לעצמי שאני לוקח ריטלין ודמיינתי שזה משפיע עלי והצלחתי להרגע" והייתי גאה בו וכאב לי הלב בו זמנית. ואת ידו אני אוחזת בחוזקה מבטיחה לא לעזוב וללכת איתו צעד אחרי צעד לזהות כל הצלחה שהיא ולחבק המון. זה קשה אביטל אני שוב אומרת, ולכן חושבת שלא משנה באיזו דרך תבחרי כל מה שחשוב זה שתהיי חזקה ושלמה עימה.
ועוד משהו שנזכרתי ורציתי לספר לך שניה לפני שאחזור מהבריחה שלי לכאן אל מה שעלי לעשות בבוקר זה…לפני כשנתיים הגיעה אלי נערה שהייתה אז בכיתה י' שאתן לה שיעורים פרטיים באנגלית. אז היא הייתה ברמה של שלוש יחידות ובעזרתי היא עלתה לארבע יחידות ולאחר שהשתלבה יפה בכיתתה, הסתיים בינינו הקשר הלימודי. (היא בת כיתה של בני וחברת המשפחה)
לפני כמה ימים היא פנתה אלי שוב ובקשה שאעבוד איתה קצת לפני הבגרות. קבענו לשעה חמש בערב וכשהיא הגיעה היא סיפרה לי שהיא לוקחת ריטלין ושבזכות זה היא תלמידה מצטיינת בכל המקצועות ושבשעה שבה היא הגיעה אלי, בדיוק עוזבת אותה השפעת הריטלין. זה היה מזעזע לראות את הילדה הזאת. נשכבת על השולחן, מתנדנדת, לא מצליחה להבין מילה ממה שאני מדברת. מבולבלת, צועקת, צוחקת, בלי טיפת מודעות למצב הזה שבו היא נתונה ובתוך כל זה אני מנסה לעבוד איתה, לשוחח איתה, והיה לי עצוב. כי עבדתי איתה בעבר בלי הריטאלין והיה סביר ואפילו הצלחנו. והנה, ברגע שהיא גילתה את הסם הזה והבינה שכעת הכל מצליח לה בלי מאמץ, היא בחרה בו. כשאני חושבת שיום יום היא חווה מעברים כאלה של כניסה ויציאה של חומר בגופה אני תוהה איך היא תחיה כאדם בוגר בעולם בלי הדבר הזה שהיא התרגלה אליו.
ועוד עצוב לי זה שהיא מגיעה אלי ולוחצת על בני הצעיר שכדאי לו לקחת ריטלין כי הנה היא דוגמא להצלחה. אני תמיד קופצת מיד להראות לו את מה שהיא לא רואה…שפעם היא "קוקו" ופעם היא שקועה בתוך עולם רציני ומנותק…וכל כך מקווה שהוא מבין.
וזהו,
רצה לענייני היום… אחרי זמן רב שלא היה לי זמן להכנס לבלוגיה היה נחמד, במיוחד לפגוש כאן אותך, ומי יודע אולי באמת יום אחד נהפוך למציאות:)
להתראות,
סיגל.
סיגלי, אשמח שתחזרי מתי שתוכלי. את חמודה.
ובאשר לנושא, באמת ביתי הבכורה מספרת שבעת ששהתה במדרשיה הייתה איתה בחדר בת שלקחה ריטלין ואלה היו התופעות. כפי שתיארת וגם ביתי השנייה מדווחת עליהן מצפיה בלבד.
יש לי כאן לא מעט מתנגדים.
רק כואב לי שבני יחווה מה שאני חוייתי. שאנשים העריכו אותי אולי כפחות ויזלזלו בו. ויספוג ממה שאני עברתי ובאופן די שוטך. רק בגלל דברים שלא תלויים בי.
מצד שני, אני בהחלט יודעת שזה הבל. ובניתי את עצמי מתוך גרעין אחר, נוקשה ועמיד יותר. פחות מחפש חיזוקים חיצונים.
אם כי הדרך הזו דורשת הרבה יותר מהאדם.
בי בינתיים. את נשמה מבחינת נתינתך.
מעריכה אותך מאד.
הנה שוב לקחתי קצת אויר לעצמי ואני כאן, וראי את שכתבת:" כואב לי שבני יחווה מה שאני חוייתי. שאנשים העריכו אותי אולי כפחות ויזלזלו בו. ויספוג ממה שאני עברתי ובאופן די שוטף. רק בגלל דברים שלא תלויים בי".
איכשהו אני מרגישה שלא כך יקרה לבנך. הוא לא חייב לחוות את מה שאת חווית כי יש לו אותך. ונכון שיש דברים שלא תלויים בו אבל בתקופה הזאת שבה יש יותר מודעות לנושא הפרעת הקשב ישנן הקלות והתאמות ובנוסף לזה כשיש הורים דואגים שעוטפים ומחזקים, סכוי רב יש לילדך לחוות את העולם רך יותר.