תשובת הלב חוקרת את החיים ,וכותבת עליהם
מיכל היא מעין שכנה. היא מעין שכנה ולא שכנה ממש, כי היא מתגוררת ברחוב שלנו בשכירות, ולאלה אני נזהרת מלהקשר. מי יודע אם יום אחד לא יקומו ויעזבו. ובכל זאת כשאני רואה אותה בשעות הצהריים אני נזכרת בעצמי צעירה יותר. פעם גם אני הייתי היא נסחפת ונסחבת עם שלושה צאצאצאים ומשרבבת לשון ענקית מבקשת את אווירו הטוב שלהעולם. מיכל היא בת עשרים ושבע ויש לה כבר שלושה ילדים. אימא שלה התגרשה שלוש פעמים. וגרה בבנין מספר שלוש. כפי שהסבירה לי, המספר שלוש מדבר אליה כרגע.
מיכל אמרה לי פעם שהיא חייבת להביא לעולם עוד המוני ילדים ובמהרה, כי במשפחה שלה יש תורשה בעייתית. אצלם מזדרזים לשלוף לנשים את הרחם מהבטן. התיאור שלה זעזע אותי בזמנו אבל מיכל אמרה זאת בשלווה וצחקה צחוק קצר. העיקר שיוולדו לה ילדים רבים ובריאים בעזרת השם. אבל היום היא לא נראת לי כמו מישהי שמזדהה עם המשאלה הנושנה ההיא. היא נדמית עייפה מאוד כשהיא מצעידה את שני ילדיה הגדולים יותר ועגלת תינוקות ברחוב. חוזרות בתשובה מזהות חוזרות בתשובה מקילומטרים, ומזהות גם מצוקות דומות. וכמו שחרדים אשכנזים ליטאים נבהלים מהניחוח, אצלנו מתבשמים ממנו.
"תבואי איתי לכותל?" אני שואלת.
"בשביל מה?" היא תוהה.
שאלה מוזרה ואני מתקשה להסביר למי שלא מרגישה את הדחף מבפנים. נעמי התקשרה אלי שלשום, אחרי זמן רב שלא שמעתי ממנה. על אף הזמן שחלף שמחתי לשמוע ממנה. בעצם, מאז שעזרה לנו בחזרה בתשובה נפשי נקשרה בנפשה. נעמי הזכירה שראש חודש סיון עומד בפתח, והיא אירגנה אוטובוס שיאסוף אותנו בדרכינו לירושלים. בעבור סכום צנוע נקבל הסעה, שתייה וכיבוד קל וגם נבקר אצל משפחה יראת שמיים מהרובע היהודי. אחת הנשים תשיר והכוח הנשי שלנו יקבל קרקע פוריה לפעולה. היא הפצירה בי להזדרז ולהירשם כי ההרשמה בעיצומה והמקומות מוגבלים. "קדימה," עודדה אותי באותו להט ישן, "ניסע להתפלל ולהתרפק על האבנים והזמן הוא זמן מעולה". ידעתי שנעמי צדקה. חלון הזדמנויות שנפתח ערב ראש חודש, הוא חרך מבורך שדרכו נשים מסוגלות ולהשפיע, לבקש על הצאצא היקר שלהן, לרפד את עתידו.
"על תפילת השל"ה שמעת?" אני שואלת את מיכל. היא לא שמעה, זה גם לא כל כך מעניין אותה, אני מבינה שהיא כנראה בדרך החוצה. החוצה מהקלאס, החוצה מהחוקים שלנו, עוצרים, נחים, ממשיכים. היא מוותרת. את כל זה אני קוראת במבטה העייף אבל מיכל נשמטת ממני. בעצם, היא ממהרת נורא. אני מתעניינת בעדינות אם כל זה בגלל בעלה.
"אנחנו בקטע של להתגרש." היא מפטירה בחופזה. אני לא מנסה להניא אותה מכך ובכל זאת אני מוצאת את עצמי מתחננת שתגיע, שתארח לי לחברה. על אף עייפותה הנוכחית אני אוהבת את האנרגיה המהירה שלה, את הבטחון הגלוי שיש לה ביכולת ההישרדות שלה, את הפנים הגלויות שלא מקשות לפענח מה היא מרגישה. אני מחבבת אפילו את הכוח הפיזי שלה, מיכל מסוגלת לדחוף עגלה, להצית סיגריה, ובמקביל להרים עולל מייבב, וכל הפעולות נעשות אצלה בהיסח הדעת. ואילו עלי זה תמיד הכביד כל כך.
אני כבר לא האישה שהייתי. אני עדיין עייפה וחלשה, מתקשה להחלים. אלבר שחש בדאגתי משנן לי "התרופה היא תורה, אנחנו לא יודעים מה בה מרפא ואיזה איבר בדיוק מתפקד בזכות מילה כזו או אחרת ששיננו". הוא לא היחיד, "תתחזקי בה," גם דבורה לאה אמרה לי אותו משפט בדיוק, ומוסיפה שהגיע הזמן לבטל את היו"ד המיותרת ולהפוך לחלוטין מליאה ללאה. שינוי השם יכול להציב אותי על רגליי, להשיב לי את כוח החיות שאבד לי. לא נתתי לה תשובה ברורה. החלפת השם היא עבורי עניין גדול. היא אינה יודעת שמאמי בחרה לי את שמי.
ובכל זאת במאמץ אחרון אני ומנסה לשכנע את מיכל שתבוא עם כולנו. אני מכירה על בשרי כמה קשה להתארגן כשהבית מלא ילדים ומציעה שדינה שלי תשמור לה על הילדים, ותעשה זאת במחיר מצחיק. אני מזכירה לה שניסע אחר הצהרייים ובשקיעה נוכל להתפלל שם על הצאצאים היקרים שלנו, כי מי בכלל מבטיח לנו שהם לא יסטו מהדרך. אי אפשר לשער מה בכוחה של תפילת אם לחולל. מיכל מתרככת, יכול להיות שהתוואי הדתי כבר לא קוסם לה כבעבר. הרי אל החזרה בתשובה נגררה אחרי אמה שהפכה לחסידת אשל"ג. היא נקלעה לתוך שידוך לא ברור, וכעת, הודתה בפניי ששום דבר מזה כבר לא מוצא חן בעיניה. אבל אני מבקשת ממנה לא למנוע מילדיה את המפגש עם העולם אותו היא עתידה לנטוש. אם תעשה זאת, איזו זכות בחירה היא מעניקה להם, איזה עמוד שדרה. מיכל עדיין מתלבטת. כל מה שהיא יודעת הוא שחייה עומדים בפני טלטלה.
"אז ניסע?" אני מנסה לקבל תשובה.
"זה סגור לגבי דינה?" היא עונה בשאלה משלה.
אני מהנהנת, "כן, כן. גם נויה תצטרף, ודבורה לאה." הזמן קצר וצריך להתארגן ליציאה.
לפני הנסיעה אני מתנמנמת מעט. עקבות המחלה מקשים עלי להתעורר עד שנועה הטובה שלי מנערת אותי ואומרת, "רוצי אימא." ואני עושה כדבריה. זריזים הרי מקדימים למצוות והאיטיות מקורה בנפש הבהמית שכולה כובד מעיק. אני מוכרחה להתפלל עליה, צדיקה שכמותה. וגם על נטלי שרה. במתחם גן וורשה אני מוצאת עצמי בתוך קהל גדול של המוני נשים. כמוני אף הן מחכות להסעה, עיניי משוטטות בחיפוש אחרי דמותה הזקופה של מיכל. במקומה נויה נופלת על צווארי. היא כבדה וחמימה, כי הנה, בין הטבור לאגן, כבר אפשר להרגיש באותו גוש חם וקופצני שכאילו מתרונן בתוך בטני שלי. נויה בהריון, שוב בהריון. האושר גדול. נטלי שלי, מתי יבוא תורה? אני אפעה בכותל כמו שחנה התפללה, רק שפתייה נעו, ועלי חשב אותה לשיכורה.
הבל לח נושף על עורפי, מיכל מופיעה מאחוריי. עכשיו אני שמחה שמחה שלמה. בין חברותיי שוב איני כה נטושה. יותר מזה, משהו בחוסר הרצון של מיכל להיות חלק מאיתנו, פוגש בחלק הלא מתמסר שלי. בחיים אחרים הייתי נוסעת איתה להופעת רוק, אבל אנחנו בדרכנו לכותל, הנה האוטובוס כבר הגיע, רק נעמי שארגנה את המסע חסרה. ואכן, נעמי מצטרפת אחרונה, הנהג אוסף אותה מאחד הרחובות הקטנים בעיר, היא עולה כשכולה התלהבות ומשתלטת בזריזות על המקרופון. נעמי מתחילה לשתף אותנו אותנו בנס שקרה לה לפני שיצאה, הבן הקטן שלה רק בן שנה, היא מספרת ואני תוהה, בן קטן? כמה פיריון קב"ה נתן לאישה אחת, ועוד בגיל כזה. ובכן בנה הקטן בלע משהו ונחנק, הוא השתנק, התלעלע והתחיל להכחיל והיא מבוהלת ועמוסה במשימות ביקשה מריבונו של עולם שהכל יבוא על מקומו בשלום, תוך שהיא טופחת על גבו, לחשה לריבונו של עולם שזה הכל בשביל הבנות המקסימות שלה, שאיתן היא אמורה לנסוע לכותל, והרפואה השלמה שהוא תיכף יעניק לפעוט המתוק הזה לא היא רק לכבודה. אני מאבדת ריכוז, מיכל בכלל צמודה לאוזניות, אין לי מושג איזה מוזיקה היא שומעת. תם המעשה, לילד שלום "עוד מישהי רוצה לספר על נס שקרה לה השנה?" נעמי מפנה שאלה, המון אצבעות מונפות אל על.
גם אני רוצה לדבר, לספר על ההתגלות שהייתה לאלבר עם הרבי, אני ממהרת לקידמת האוטובוס ומתמלאת עזוז, וכמעט ברגע שאני פותחת את פי דמותי רבת הפנים מרתקת את המאזינות. אפילו נעמי שלא נמצאת איתי בקשר רציף מופתעת, איך יתכן שהפכתי לחב"דניקית כזאת שרופה. היא ליטאית ואלה הרי חושבים שכל חב"דניק הוא משיחי ואפילו קצת מעורער. ונדמה לי שאני מבחינה בביקורת שנחה על שפתיה החיוורות. ובכל זאת זו השליחות שלי, הרבי הרי ציווה להפיץ את האור הזה שלו לפזר בעולם. ואני יודעת לעמוד מול קהל, יש לי יכולת להבליט מסרים הכרחים, ולעשות לו נפשות. פתאום אני מבינה שזה היעוד האמיתי שלי. דבורה לאה ישובה בין הנוכחות, והימצאותה מעניקה לי בטחון. כך תוך כדי סיפור אני משתפת את שומעותי בכך שנפלתי למשכב באייר, חודש הרפואה, אבל בעזרת השם הקדוש ברוך הוא לא מקפח אף בריה, לו המפתחות לכל חולי. בזמן שאני עושה לרבי נפשות מיכל מנענעת את ראשה, שזע לנוכח הקצב שמזרימות אליה האוזניות. אין לה מושג מה אני שחה. ניסים? ישועות?
אני מבליגה על כעס שניצת בי ובתום דבריי שבה להתרווח לידה. רגע לפני כן נעמי עוד מחממת את כפה בכפי,"ישר כוח" היא מדגישה, הנה התבדתי, שום ביקורת לא היתה לה. הלוואי והיינו נפגשות יותר.
מחשבותיי מתערבלות בתוכי עד שאנחנו מגיעות לכותל שמשנה את הלך רוחי, אולי אלה היונים העפות סביב, אולי משב הרוח הקריר. אבל אלה בעיקר האבנים שלא אוטמות את עצמן לפגיעותי. נעמי מחלקת דפים, ונדמה לי שהשמש כמו מבקשת מחילה על כך שבדעתה לשקוע, משחילה קרן פז אחרונה. נוגה אחרון נגוז, צריך להזדרז ולקרוא את תפילת השל"ה, ידי ממוללת חוט תוהה שנפרם משרוולי . בקרב ריבוא העיניים אני מגלה זוג שמוכר לי. כאן לצידי עומדת אימה של ברכי, אוחזות בשמלתה שלוש בנות בוגרות, המבוגרת שבהן נדמית לי כבת עשרים. שיער שלושתן מהודק בסיכות ואסוף בגומיה עבה והן עומדות ומתפללות לצד אמן כשואבות מכוחה. ברכי, הקטנה שבחבורה, מתקרבת אל אמה וכך גם כמעט נצמדת אליי. שיערה הכתום זהוב לוחך את גב ידי היא מתאמצת לא לנוע יותר מידיי, אך קשה לה, טבעה הוא קופצני. אבל איש לא מוכיח אותה. ברגע אחד היא נפרדת מאיתנו, גוררת אחריה כסא. הרעש מחריד אותי.
"יש לך כאן את תפילת השל"ה?" אני פונה בבהילות מה לאמה של ברכי. במקום תשובה, דף התפילה מחליק אל תוך הסידור שלי. היא לא יכולה לדבר איתי כרגע, זה ברור. אני מודה לה ומניחה את דף התפילה מעל הדף שנעמי חילקה לנו באוטובוס. מה אני מחפשת באישה הזאת, בזרה המרשימה שפניה צופות למזרח? אני נזכרת באימי כל כך הרבה אנשים חבים לה את אושרם, אז איך זה שאפילו הרהור אודותיה מוליד בקרבי אהבה לצד עלבון. עדיין איני מסוגלת לעסוק בו אבל מתנחמת בכך שיש נשמות רבות איתי. ובאמת אני מרגישה שכולן איתי כאן בכותל. סבתי מאמי, יפה מתמיד, מעיל אלגנטי תלוי על זרועה, היא זו שמשקיטה את החשש מהלא נודע. היא מזכירה לי שדבר לא קורה בלי סיבה. הנה סבתי הגדולה בלומה, ראשה מכוסה בשביס, זאת הסבתא שאימי לא זכתה להכיר, וכילדה חסרה את נכוחותה. היא היתה אימו של פאפא, סבי, והיא נרצחה בשואה. שנים רבות לפני שחזרתי בתשובה סיפרה לי מאמי כי סבתי בלומה מעולם לא פסחה על הדלקת נרות. גם בזמנים הקשים ביותר, בשלהי מלחמת העולם הראשונה, כשבעלה היה בחזית, והיא אם לתשעה, נאלצת להביא לבדה טרף לביתה, הצליחה לרכוש נרות, השד יודע מניין. מידי ליל שבת התעקשה להדליק אותם, מחדשת באדיקות את הברית עם בוראה. סבי טען שבזכות הקפדתה על מצוות הדלקת הנרות כל ילדיה נמלטו ממקום האסון. מי לפני ומי תוך כדי. סבי עקר לצורך לימודיו והצליח לארגן ויזות לארגנטינה לעוד מספר דודנים.
איך התמודד סבי עם העובדה שהוא ואחיו ניצלו ואימו ואביו לא שרדו? אני בטוחה שהתייסר תחת נטל אשם כבד. ובעצם כמעט אף פעם לא עצרתי לחשוב איך השפיע הדבר על שלושתנו, על מאמי, על אמי ועלי. אני רוצה להיות הממשיכה שלך בלומה, פניתי אליה, תעטירי עלי שם, אני מתחננת. מלמלתי את שמותיהן של נטלי שרה, של נועה ניקול, שבזכות תפילת השל"ה שקראתי כל הזדונות יהפכו לזכויות, ימצא סוף-סוף, השידוך שלהן, בפרץ הווידוי הגיתי גם את שמה של ברכי. ברכי, מאיפה צצת? למה עלה שמך על דל שפתיי? והיא הרי צעירה מידי להשתדך מה גם שאינה ילדתי. המחשבות מכתרות אותי אבל נעמי כבר אוספת את כולנו, מאתרת כל אחת ואחת, ואז מכנסת אותנו בנקודת המפגש, התוכנית עליה טרחה עומדת להתחיל.
כולנו חוזרות הביתה הרבה אחרי שעת חצות. הנשים פונות לדרכן, וגם אני פוסעת בפרבר העמוס לעייפה, רוויה בקדושה שאינה מגובה במספיק כלים להכילה, הפער בין הגבוה והמרומם לנמוך והבשרני מבקש אחידות . אבל רגלי כמו מתחבטות זו בזו. חומת הבתים מסמנת שאני הולכת ומתקרבת אל מעוני. מיכל מנופפת לי לשלום לפני פרידה אך אני שרויה בתוך עצמי