כְּמוֹ דַּיָּג עַל שְׂפַת הַלַּיְלָה, מַשְׁלִיךְ
חַכָּה אֲרֻכָּה שֶׁל אוֹר
לְפַתּוֹת אֶת הַשִּׁירִים הַקְּטַנִּים
בְּקַרְקָעִית חַיַּי.
יֵשׁ לִי סַבְלָנוּת אֵין קֵץ,
יֵשׁ לִי זְמַן מִכָּאן עַד הָעוֹלָם הַבָּא.
שָׁנִים אֲנִי יָכוֹל
לַשֶּׁבֶת כָּךְ
מוּל הַבָּבוּאָה שֶׁל עַצְמִי
מְחַכֶּה לַשְּׁקִיעָה.
תודה.
יפה.
וסליחה על תמונתך החצויה בחלון העדכונים. ניסיתי להכניס אותה ולא הצליח לי. שלחתי לשירלי שתעלה.
ואני מאמינה שהישיבה הזו תניב עוד שירים (יפים)
אלי, דימוי המשורר לדיג הוא מקסים בעיניי.
כמי שאוהבת מים וים, אך אף פעם לא הייתה לי סבלנות לדוג, כמי שאוהבת את המילה והשיר המתחבר בתוכנו, מזדהה עם הצורך לשבת ולחכות.
כמו בים, כך שפל וגאות גם בתוכנו, מקרב ומרחיק מאיתנו את המילים המזוככות, המחכות שנדוג אותן.
מעניין המם הפתיונות המתאימים למילים שלנו…
הגבתי לך בפוסט תגובה
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=1119&blogID=114
אמונה פנימית מעוררת הערכה וגם…כתוב יפה ובקצב נאה
"להשליך חכה ארוכה בקרקעית חיי" תיאור מאוד יפה על ההסתכלות העצמית. עם כל כך הרבה סבלנות שאתה מפגין, ברור שתמשיך לכתוב שירים כל כך יפים.
יפיפה
קראתי עכשיו ברצף את כל הפוסטים והתאהבתי בכתיבה. שמחה שגיליתי אותך