אילן ברקוביץ כותב בהארץ על שירה ומוזיקה

Normal
0

MicrosoftInternetExplorer4

st1\:*{behavior:url(#ieooui) }

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"Table Normal";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";}

• אילן ברקוביץ'
• 28.10.2011
• 12:00

במצב תרבותי ער ולא מנוון לא אני הייתי צריך להציג כאן ביצועים מולחנים של שירי משוררים חדשים. אלא שתרבות השירה שלנו עדיין לא ניעורה מתרדמתה, ומי שיכולים לדון בנושא החשוב הזה הם בדרך כלל מי שמתעניינים במשוררי עבר, מתים, ולא במשוררי הווה, חיים. כך או כך, הגיע הזמן להאיר בזרקור את מה שנלחש לעתים קרובות באירועי השירה: יש שירה חדשה שמולחנת בישראל, לעתים היא אף מפתיעה ומרטיטה לבבות.

באחרונה הגיעו אלי שני דיסקים חדשים של שירה כזאת: "לחשים" מאת המוסיקאית יסמין אבן (2011, התו השמיני) ו"שירים קיצוניים" מאת המוסיקאית טובה גרטנר (2011, עמותת הליקון לשירה חדשה). האזנה לדיסקים הללו ואף קריאה ביקורתית שלהם איפשרה לי לקבוע כמה עקרונות שצריכים להיות מוחלים על אלבומים של שירי משוררים בעתיד לבוא. ראשית, על המוסיקאי להבין שבבואו להלחין שיר כתוב, הטקסט השירי, ועוד יותר מכך הפרסונה של המשורר שכתב אותו, היא המקום שממנו הכל מתחיל. זה הבסיס שממנו צריכה לצמוח היצירה החדשה, שהיא, במיטבה, תמיד שילוב בין השיר הכתוב, הביצוע המוסיקלי (הלחן) והחיבור הבין אישי של המוסיקאי עם המשורר. ברוב השירים, בדיסקים שהאזנתי להם, וכן בדיסקים נוספים של הלחנות לשירה חדשה, זה לא קורה.

משהו, שהוא אולי ממין התת-מודע של התרבות, מטעה את המוסיקאים לחשוב שאם אומרים כל הזמן שהשירה נדחקה לשוליים, יש לדחוק גם את משורריה לשם. תשומת הלב עוברת מהמשורר האחד למוסיקאי המלחין שירי משוררים רבים ולא משורר יחיד. זו כמובן טעות כפולה: השירה כז'אנר כתיבה לעולם לא תהיה בשוליים. תמיד היא תעמוד בראש האמנויות הכתובות; וכך המשורר האחד, שהוא עולם ומלואו, ואותו על המוסיקאים לחשוף ביתר העמקה לקהלם מאשר בהפקות חוזרות ונשנות של אותו יציר כלאיים נימוח הנקרא "שירי משוררים".

מצב דומה נמצא גם בדיסק האוונגרדי של טובה גרטנר המצוינת. גם כאן יש התפזרות על פני כמה טקסטים של משוררים אחדים, וניכר שיש מרחק בינה כמבצעת לבין חלק משירי האלבום; ואולם, בזכות שני ביצועים שלה לשירי משוררות כאן הוא יותר מאשר ראוי להאזנה קשובה. האחד מופיע ברצועה חמש בדמות השיר "מזוודה" מאת המשוררת גליה אבן חן (ילידת 1966). בשונה מהנוסח המופיע בספר שיריה השני של אבן חן, "אשה מטורפת" (2009, ספרא, עמ' 35), הנוסח המושר כאן הוא כמדומה מלוטש וממוקד יותר, וגם סמלני יותר (בספר נקרא השיר "אלוהים שלה" ובביצוע הגרטנרי הוא מוסתר קמעה): "זה לא יעזור לך / איך שלא תהפוך אותה / אין עוד מלבדו שלה אתה / אצלה במזוודה, תמיד אתה" וגו' (שם). גרטנר מזהה היטב את הפן המוסיקלי הבולט בשירתה של אבן חן, הנעה בין משחקיות, הומור ואף ילדותיות שבתפישה לבין חוכמת חיים חותכת בשר, והיא יוצרת מחדש שיר קליט, קצבי וטוב.

אך מה שטובה גרטנר עושה בשיר "הניצוץ" מאת המשוררת רות בלומרט (ילידת 1943), ברצועה הרביעית באלבומה, זו כבר הימנוניות של הנפש הדקה; זו הדלקת הקורים שלה בזוהר, וזה מעשה אמנות המבין את נפש המשוררת הבודדה. מה שנוצר כאן מן השילוב בין השיר הכתוב, המופיע בספר שיריה של בלומרט, "גולים על כוכב זר" (1991, כרמל), עיבודו, והביצוע של גרטנר, הוא תפילה חדשה, המושרת כבניגון מבית הכנסת: "בינתיים אני במחתרת / שום גנב אינו מצטרף אלי", כך נפתח השיר ואז עובר לתיאור זיאולוגי של אותה המחתרת: "החפרפרות והעטלפים מכונסים לעצמם / ועכביש אנטיפתי טווה בפתח / את הנמלים המטפסות עלי / אני מסירה בזהירות / הן מסוגלות לידידות דביקה / אני ממתינה לרגל שתקרע את הקורים / הדים עמומים של טלפיים / רחשים החולפים מעלי / אני קבורה חיים / והניצוץ בתוכי סבלני מן הנמלים / עשיר מכל גחליליות".

כאן, ברגע השיא של השיר, הניצוץ נהפך לדבר מיסטי, כשגרטנר שרה אותו בקול חזק וחוזרת על השורות הבאות בהדגשה יתרה, כמין מנטרה שמתחום התפילה הדתית: "כשאינני מאזינה לקולות (בתוכי) / אני משוחחת אתו / כמו עם אלי / והוא אינו משיב (לי) / רק מקשיב