רַק אַחֲרֵי שֶׁשָּׂרִית אָמְרָה לִי לַעֲזֹב אֶת הַבַּיִת
מָצָאתִי אֶת יִשְׂרָאֵל חָפְשִׁיָּה מִדְּאָגוֹת.
כְּלוֹמַר, עֲדַיִן הִבְהֲבוּ פִּגּוּעִים
עֲדַיִן הִפְשִׁילוּ תַּחְתּוֹנִים
אֵי-שָׁם בְּמִזְרַח הָאָרֶץ
כְּלוֹמַר גַּם כָּאן מְיַשְּׁרִים קִירוֹת
אֲנִי אוֹמֵר לְעַצְמִי כְּשֶׁאֲנִי פּוֹסֵעַ
בֵּין מָחוֹג לְמָחוֹג,
חָפְשִׁי כְּמוֹ צְלִיל בָּקוּעַ
אֵי-כָּאן בְּמֶרְכַּז הַנֶּפֶשׁ
כְּלוֹמַר גַּם שָׁם
אַחֲרֵי שֶׁהִתְיַתַּמְתִּי מֵעַצְמִי, נַעֲשֵׂיתִי רָעֵב משורר, עורך ספרותי ולוגם קפקא בלילות
יקיר בן משה! אני בהחלט אוהבת את השירים שלך. השרית הזו מתחילה להיות סוג של לָאוּרָה פטררקית כחול-לבן, לא?… ועל המשפט חופשי כמו צליל בקוע אני צריכה לחשוב, בייחוד כשברקע אני מקשיבה עכשיו לסונטה השניה של שופן. כאן אין בקיעות, גם לא ברגעי הוירטואוזיות הקשים.
יפה
שמחתו של הצליל הבקוע והזרוק החופשי
גם זו שמחה לפעמים
תודה מירי
וואו, איריס! מתוך מארש האבל של הסונטה השניה – אני קד לך אלף קידות.
לפעמים רק כשנזרקים מגלים שהנפש בעצם כבר לא סוגרת מרפסת אלא מצמחת בריכה שקופה בחדר חדש. הנה , אפילו החדשות השתנו מאוד והתאימו את עצמם להיעדר.וצלילים בקועים צריך לנצור. אוי לו למי שצליליו הם תמיד זמירים שמנמנים.
מיכל היקרה, האם שכחנו שהנפש מעולם לא תיתלה על מרפסות? אפילו על הרגליים קשה לה לעמוד.
עד כדי כך יקיר?
לפעמים הנשמה קמה נמרצת, ומארגנת את פועליה לסגור מרפסת. אחר כך כמובן היא מתחרטת כי זה לא תפקיד של נשמה ומשהו צריך להישאר פתוח. קשה לה לעמוד על הרגלים ולפעמים דווקא זה בא בקלות.
היא נשמה – אין כלל שיתאים לה יותר מכהרף עין. ואפילו אז קשה להגדיר האם קשה לעמוד על הרגלים או שהיא כעפר לכל.
שיר אמיתי בשל כך הוא כל כך יפה.
תודה יעל