קפקא בתמונות

ארבעת קטעי סיפורת שירית המרכיבים את החלק השני בספר "קפקא בתמונות", שכולל עשרים וארבעה חלקים. הספר ראה אור לראשונה בבודפשט. הוצאת כרמל, תרגם מהונגרית: רמי סערי

פָאוּל צלָאן ומורשתו

המשורר קיבל בירושה לשון פגומה. משום כך נתקף בחילה ושקע
בשתיקה. זו הייתה שפת האם שלו, והוא נכסף אל ילדותו שלו, החל
שוב לדבר, ומאז ואילך לא נשאר עוד בשקט. שירים מכשפים
ומחמירים כתב, שירי עור ועצמות, אבל לא היה מאושר. מילותיו באו
ממימי הכפור, ולשם גם חזרו ללא שמץ של נחמה.

יום אחד הזדקף, עד כדי כך מתח את מותניו בכל הכוח, עד שלאחר
מכן נקרע לחתיכות. ברגע פזיז השליך אל הסֵּן את שארית גופו
שאותה עוד היה מסוגל לכוון. אף אחד ושום דבר לא יכלו לעמוד
בדרכו. המעקה התנועע לרגע, דימה בליבו שהוא מזהה אותו, והניח
לו לעשות צעד קדימה. לא נשאר זמן לכפרה*. 

*התאבדותו של פָאוּל צֵּ לָאן היא "וריאציה מאוחרת" למעשהו של ג'בֵּנְדֵּ מָן המופיע ביצירה "גזר הדין" מאת קפקא. (א' אסף)

יָשָן יותר מכל אחד

מחמת הצום שהופר בטרם עת צמחו מורסות על צווארי. בראשי
וברגליי הולך וגדֵּ ל האי־שקט בלי הרף. בעת כזאת אני נשאר לבדי.
כוח כלשהו עוצר אותי באמצע החדר. אני חש ללא מילים, מושלך
לאחור בזמן.

ריח השחר זהה לריחו של הַ גַל בים כאשר הוא הודף אל המעמקים.
עצים אחדים קרסו בַסוּפָה, אולם החשמל תמיד ענוג. הבט במצחי,
מה אתה רואה? השמיים נמלאים בחומר שהנפש מניעה: ענן חול
ממזרח, גשם מצד הים (מערב.) באור הכבוי רק שני כיווני רוח אלה
קיימים. הינה סוף כל סוף הגשם! אני מסוכך על עיניי, יָשָׁן יותר מכל
אחד!

הורדוס הגדול וקפקא

היה היו אי־אז שניים שמעייניהם היו נתונים ברובם לבניית טירה –
האחד מהם ביהודה, האחר בארץ צ'כיה. האחד היה מלך והאחר –
סופר. כיום שני בעלי המלאכה האלה מתים, אבל בחייהם בנו למען
הנצח. יצירות המופת הראוותניות שלהם הן בעת ובעונה אחת טירה
ומאוזוליאום. דיירי הטירה שבצ'כיה, ביניהם קְ לָאם, מתו, וכמו כן מת
הורדוס הגדול, שליט יהודה, השוכב בסרקופג שהוכן מאבן בצבע
הוורד, ואיננו מענה עוד את הבריות.

בשנת 1923 נסעה פועה בן טובים בת השמונה־עשרה מירושלים
לפראג כדי ללמוד מתמטיקה. בזמנה הפנוי נהפכה למורתו ללשון
העברית של פרנץ קפקא. בעל הבית שלה, הוּגוֹ ברְגְמָן, תיווך בין
הסטודנטית הצעירה לבין הסופר. קפקא החולה התכונן אז לדרכו
הסופית, ותוך כדי כך עבד על פיגומי "הטירה" ושוב למד עברית.
היטב ידע כי יזדקק לה. תשעים שנה לאחר מכן גילה בנהּ
הארכיאולוג של פועה בן טובים, אהוד נצר, את טירתו של הורדוס
הגדול ואת המאוזוליאום שלו בתום מחקר שנמשך שלושה עשורים.
הפרופסור הארכיאולוג מצא את מותו בטירתו של מלך יהודה הנודע
לשמצה: הוא מעד שם מן המעקה וצנח אל התהום.

אלוהיו של קפקא

כך קראנו בספר בראשית: "וַיִשָבַע יַעֲקֹב בְפַחַד אָבִיו יִצְחָק" (לא נג).
במשפט מיוחד זה מהדהד סיפור הקרבת יצחק, וליתר דיוק – סיפור
עקדת יצחק. רש"י הכול־יודע הסביר במאה האחת־עשרה כי המונח
"פחד" בא בהקשר זה במקום שם האלוהים. מנקודת מבט זאת,
הפסוק למעשה גורס: "וַיִשָבַע יַעֲקֹב בֵּאלֹהֵּי אָבִיו יִצְחָק". המונח
"פחד" הוא לשון נקייה שאין שנייה לה, והוא נועד לתפוס את מקומו
של האל שכּל כולו ע ברה וזעם, האל התובע קורבנות אדם.

סבו של קפקא מצד אביו, יעקב קפקא, היה שוחט כפרי. השוחט כדת
וכדין תמיד בודק את להב הסכין לפני השחיטה – בדיוק כמו אחד
המוציאים להורג ביצירה "המשפט" – מכיוון ששחיטה המבוצעת
בסכין קהה איננה כשרה. אסור לצרוך את בשרה של חיה שנשחטה
כך. אך למה ומדוע נפל מורא סכינו של השוחט על הסופר? קורבן
האדם האחרון היה יצחק, שהרי גם אם הצליח להימלט מפני הסכין,
מאז ועד עולם לא שכח עוד את העקדה. בהסתמך על ניסיוננו מכּתבי
קפקא, הפחד האופייני לו הוא הפחד מפני הסכין. אפשר להישבע
בפחד של יצחק ושל קפקא, מאחורי הפחד שלהם עומד אותו אלוהים
עצמו. בהמשך לכך, אם קפקא הוא יצחק, או־אז הרְמָן קפקא הינו
אברהם. המחלה היא אשר חילצה את קפקא מסוף שאין כמותו, מקץ
מחפיר אף יותר מזה שההישחטות בסכין טומנת בחובה. אחיותיו
הבכורות – אוֹטְלָה, אלִי ווַלִי – אומנם האריכו ימים זמן־מה אחריו,
אולם לא עלה בידן לברוח מפני המאכלת.