גילגול איטי ממשש נוף , טועם אהבה, רואה חשבון, שומע זמן. יום יבוא ויריח פרחים מן השורש
באחת
בְּאַחַת
הָיִיתִי לְאֶבֶן
וּמֵאָז
אֲנִי מְפוֹרֵר אֶת עַצְמִי
עַד תֻּמִּי ( מתוך 'אחרי זה' – גיורא פישר)
למרות נסיבות מותו של בנו מֵרום שנפל בשנת 2002 בג'נין במבצע 'חומת מגן'
– השכול איתו מתמודד גיורא פישר בספרו 'אחרי זה' הוא שכול פרטי, אינטימי ופנים משפחתי . פישר לא רק שאינו דורש לשירתו זכויות יתר בשל נסיבות לידתה, אלא דורש בפירוש התיחסות ללא הנחות לכתיבתו. נאמן להנחיה זו אני מעלה על הכתב את רשמי מסעותי בספרו 'אחרי זה' שיצא לאור בימים אלה בהוצאת עם עובד/ שירה.
לשון שיריו של פישר היא מינימליסטית – תמציתית, ישירה ורהוטה. השפה היא שפה בת ימינו עם השפעה של לשון המקרא (גיורא פישר הוא מורה לתנ"ך).
כחסיד הכתיבה הקצרה , אני מוצא את השירים הקצרים (עד כשלושים מילים) הפזורים לאורך הספר כבעלי האמירה החזקה ביותר.
יש עדינות מבע המתמשכת לאורכו של הספר. עמדת הדובר מאופקת שקטה ואינה זועקת . זו שירה שאינה מפילה אותך לקרשים בנוק אאוט אלא בנקודות. מי שמחפש מילים גבוהות, סנסציות, התחשבנות, כעס או התמרמרות לא ימצא אותם בשיריו של פישר. יש בשירים מידה רבה של אנדרסטייטמנט ואפילו ריחוק של מתבונן מבחוץ. יש שירים שהם מטאפורה מתחילתם ועד סופם, כלומר דיבור על דבר אחד והתכוונות לאחר ורק ההקשר למוטו המרכזי המלווה את הספר, השכול, מאפשר לרדת לכוונת הכותב ולהבין מה ומי הוא המדומה במטאפורה (למשל: 'לפני המפץ הגדול' , 'נזקי קרה בגן', ו 'עונתם') .
כדי לרדת לעומקם של השירים אני מציע לקוראם לאט לאט, לחפור ולקרוא פעם , פעמיים ויותר .
מבחינת תוכן זהו ספר אישי. יש בו שירים של התבוננות פנימה והתבוננות בסביבה הקרובה , המשפחה, הבית, המשק החקלאי, הנוף, הצמחיה ובעלי החיים שבקרבם חי הבן ובהעדרו, קיומם השירי מנציח את זכרו ואת הגעגועים אליו .
לב הספר – הן מבחינת מיקום השער 'סקרמנט' המוקדש לשכול והן מבחינת ההתרגשות שקריאתו עוררה בי – אלו השירים המתארים התמודדות אישית ומשפחתית עם צער וכאב האובדן שברשימת האובדנים שלי נמצא במקום הראשון – אובדנו של בן . איני כותב מותו של בן מתוך נאמנות למילותיו של פישר בשיר 'ברהיטות' (ע' 80 ) ' אני כבר אומר כבדרך אגב/ ברהיטות ובלי רעד / את המלים הבאות:/ איבדתי, איננו, נפל./ עדין לא אומר:/ נהרג, מת, נקבר./……
בשיריו של פישר יש עמדת השלמה . אין בשירים כעס או תלונה , לא כלפי אדם ולא כלפי האלוהים , המדינה ( למעט אולי בשיר 'יום השיכלון' ע' 73 שהוא ביקורת על אופן הנצחת הנופלים. ) או הגורל. עמדה זו מתמצית בשיר 'סקרמנט' הסוגר את השער המרכזי של הספר הנושא את אותו שם ומוקדש ל ' מֵרום בני שהשירים באים ממנו/ ואני הולך אליו.
הסקרמנט, כלומר הטקס הפולחני הקדוש, שאליו מתיחס השיר הוא הטקס הנוצרי של אכילת לחם הקודש המסמל את בשרו של ישו: ' אני פורט לפרוטות/ופורס לפרוסות/את אסוני./ מניח על לשונכם/ קינים והגה והי/ ואומר לכם :/ איכלו את הלחם/ כי זה בשרו/שתו את היין/ כי זה דמו ' וכאן, אחרי רווח באה שורה בודדה, מחמיצת לב ואמיצה במצוותה:
'וּבְדָמוֹ חֲיוּ.'
בשיר 'הכל טוב' (ע' 90) באה לביטוי עמדה אופטימית אירונית של האב כלפי תקלות החיים. כהקדמה לארועים בנאליים בהמשך השיר שאת ההתיחסות אליהם אפשר לתמצת במילים ' בכל רע אפשר למצוא טוב', מספר לנו הדובר על תגובתו לידיעה שחבר של בנו התאבד : 'חשבתי שטוב/ ועדיף בן/ שנפל בג'נין/ מבן שהתאבד בבית.
ונאה דורש, ' וּבְדָמוֹ חֲיוּ', נאה מקיים , מנסה האב הדובר בשער הבא הנקרא בשם האירוני 'סוף טוב', להמשיך לחיות, ואפילו מפלרטט כקיפוד עם השמחה, בהיסוס ובחשש שלא תיבהל שמחת החיים ותחשוב חלילה ששכח ( 'קיפוד', ע' 107 ).
השיר הפותח את השער 'סוף טוב' ונקרא 'סוף קיץ ישראלי' (ע' 103) מתחיל כשיר באוירה ביתית ואינטימית, ממשיך בקשרים של מוות עונתי בחקלאות ובטבע ומסתיים בהפתעה – יציאה מהמרחב המוגן של הבית באמצעות צפייה בטלביזיה 'כבסרט רומנטי', והשורה האחרונה בשיר: 'ונצפה לסוף טוב'. אלא שאין זה סופו של השיר. בהמשך יש תאריך : אוגוסט 2006 – חודש בו התחוללה מלחמת לבנון השניה שבעקבותיה שטף את המדינה גל שכול נוסף.
סמיכות השורות האחרונות לתאריך כתיבת השיר מוסיפה לו מימד אירוני מר.
הצער והעצב מבוטאים באמצעות שליחים, יתמותם של חפצים ששימשו את הבן והם ספוגי זכרונות ממגעו ושימושו בהם וכך ממתינים לו . בהקשר הזה בולט השיר 'רכב ישראל ופרשו' (ע' 75 ) המתחיל בציטוט קריאתו של אלישע לאליהו העולה לעיניו בסערה השמימה : 'והוא מצעק אבי אבי רכב ישראל ופרשיו ולא ראהו עוד' (מלכים ב , ב יב ) ובהמשך חובט אותנו בדיבורו היומיומי באדמה בסיפורה של הסקודה האדומה (רכב ישראל) שמתה ב'נשילת איברים' וממתינה לתחיית המתים שלה שתתחולל עם שובו של הפרש (פרשיו) מהשמים. לקראת סוף השיר , 'אבי אבי' התנ"כי הופך כמובן ל'בני בני' ורק 'לא ראהו עוד' אינו משתנה – הדרך ל'שם' נותרה מאז ומעולם ועד היום הזה – חד-סטרית.
שירים שונים מבטאים מוטיבים שונים של השכול וההתמודדות עימו. את המוטיב שאכנהו – שום דבר לא חזר להיות כשהיה – מבטא השיר 'לראות' (ע' 104) . השיר מדבר על כך שאותם דברים שהדובר ראה פעם כפשוטם והוא מונה אותם : ציפור לבנה, חיטה, חרציות, פרגים, הפכו לגביו למטאפורות והוא מקווה (השיר כזכור מופיע במסגרת השער, סוף טוב) שיום אחד יצליח לקלף מהם את המטאפורות – אות וסימן לשוב חייו – שאפשר לדמותם לכוכב שסטה מדרכו השגורה בעקבות המפץ הגדול – למסלולם .
שליחת ביטוי צער וגעגועים טבעית, אמיתית וגם מיתית היא הכלבה פְלֵיים. פליים היא הגיבורה הגלויה של השיר 'מישהו לרוץ איתו' (ע' 70 ). פליים מוגדרת כאהבתו השניה של הבן והיא גם מככבת על כריכת הספר לצד הסקודה הישנה – שתיהן בעמדת המתנה לשובו . הבית הרביעי בשיר מקשר את שמו לתוכן ספרו הידוע של דוד גרוסמן הנושא את אותו שם , אך בסופו של הבית ישנה אמירה מצמררת עבור מי שמכיר את הנסיבות בהן נאמרה: 'בן, גם אני/ אם ארוץ אתך/ לא אירא רע/ כי אתה עמדי.' מתוך ראיון שנתן גיורא פישר לדפנה שחורי אני למד שהשיח אודות הספר שהאב נתן לבנו 'מנחת אהבה' כדבר השיר, והבן לא הספיק לסיים את קריאתו, היה שיח פרידה אחרון כשגיורא הסיע את מֵרוֹם להתיצבות ממנה לא שב.
הרגשות המעורבים המתעוררים בכותב בעקבות מה שאפשר לכנות לידתה של שירתו בהשראת מות הבן, בבחינת איך אפשר לשמוח ביצירה שמקורה עצב וכאב של אובדן, מובעים היטב ב'שיר השירים' (ע' 110 ) הכתוב כאוסף שאלות רטוריות שהאחרונה בהן היא : ' איך אשיר את השיר/ רודה מגוית אריה'
והשער האחרון בספר, 'קרם רגליים מטוסקנה' ענינו אהבה והוא מוקדש לדורית, רעיתו של גיורא פישר. זו אהבה שנראה שעומדת איתן במבחן הקשה מכל – אבדן פִּריה.
השכול, יש והוא מתחיל או מאיץ תהליך של התפרקות משפחתית – אך במקרה של גיורא ודורית, באה לביטויה בקולו של הדובר, תמיכה הדדית, אינטימיות והבנה שאינה זקוקה למילים ומבוטאת בשיר האהבה הקצר והנפלא המקשט גם את הכריכה האחורית : 'רק אני'. וסופו:….. רק אני אבחין/ כיצד מחשבותיך/ שומטות את הכוסות/ בעוד צעדך ממשיך מעדנות.
ובאותו שער, יפה גם השיר 'מתנת עניים' (ע' 119) שעוסק ברמיזות עדינות במעשה האהבה של אלה שפרי אהבתם נגזל מהם. ומעשה האהבה, הוא-הוא מתנת העניים ומסתיים ב- 'עד זרמי דמע יפרצו מתוך הנקבים'.
לסיום, אדון במה שנראה לי כחולשתו של הספר וזה הרציונל של עריכתו .
'אחרי זה' הוא ספר ביכורים לגיורא פישר. ולא סתם ספר ביכורים אלא כזה שמתפרסם בשלהי שנות החמישים של כותבו. כמי שהיה שם , כלומר, התחלתי לכתוב שירה בגיל מאוחר ופרסמתי את ספרי הראשון בהיותי בן 57, אוכל להעיד על עמדתי חסרת הסבלנות ורצוני שספרי הראשון יכלול כמה שיותר שירים ובנושאים רבים ככל האפשר שכן מי יודע, חשבתי, אם תיפול לידי הזדמנות נוספת, אוביקטיבית או סוביקטיבית, לספר את מה שיש לי לספר. לאחר קריאת 'אחרי זה' , חשדתי בגיורא פישר שמניעיו היו דומים ואז שאלתיו שאלה לא ישירה, מי ערך את הספר? השורה התחתונה בתשובתו היתה שהוא אחראי בלעדית לסדר שירים ולסדר השערים. עוד סיפר לי שדחה הצעות ליחד את הספר לשכול ולפרסם בספר נפרד את שאר השירים, כאשר אני מניח שהכוונה היא לאילו המופיעים בשלושת השערים הראשונים. הרציונל לדחיית ההצעה היה, אם להשתמש במילותיו, רצון לפרוס חיים שלמים , לספר על הארץ ואנשיה ואפילו לדבר על הקיום האנושי באופן כללי.
נראה לי שהצבתן של מטרות כה רבות וכבדות בפניו של ספר אחד גרמה במידה רבה להחמצת כולן, בבחינת תפסת מרובה -לא תפסת . גיורא פישר, לפי עדותו, 'נולד' כמשורר רק לאחר נפילת בנו. השכול בחר בו ולא להפך ומבחינת עוצמתו והשפעתו עליו ועל מופע כתיבתו השכול הריהו כמפץ הגדול ליקום. השכול אינו נישה שהשירה נתקעת בה, אלא תהום רבה. ולכן, לטעמי לפחות, 'ראוי' השכול לספר שירים משלו ובוודאי שאין להתבייש בו כמיילד שירה. יותר מכך , אם כדבריו של פישר, יש שירים שהוא מבקש שנקרא כמו שהם, כלומר בלי הכתם של השכול עליהם, היה עליו דווקא להרחיקם משירי השכול שכן בכריכתם באותו ספר, שלא בטובתם, הם מוכתמים ומוסתרים בצל הכבד של השכול וזאת בלי קשר לאיכותם כשירים בודדים . אשר לעתיד, מי ישורנו, אך יש סימנים לכך ששירתו של גיורא פישר, כטבעו של רך שנולד תאב חיים, תגדל ותצמיח כנפיים ותפרח למחוזות אחרים ממחוזות לידתה הכאובים.
למר פדרמן
יישר כוח.
מאמר מעולה בעיניי – ( אם כי עלי לציין שאת הספר בע"ה אקבל מגיורא רק בימים הקרובים, הזמנתיהו): אבל המאמר שלך נראה ממצה, מפורט, מעמיק, מדייק, מקיף. התייצב בידך העט. כה לחי, – עשה עוד בכגון זה.
משה
לאהוד
עוד לא קראתי בספר רק שירים שהובאו בבלוג ולאחרונה אבל, אם כוונתו של גיורא ליצור תמהיל , לא להרחיב מידי בשירי השכול ולא להטעות ולומר שלא קרה מעולם,זו הדרך. אמשיך להרהר בכך אחרי שאראה את הספר כולו.
הספר הגיע אלי וקראתי בו בנשימה עצורה כשתמהיל החיים והכאב להולך שלא שב ייחודי לו. הופך את הספר ליחידת קריאה אחת והשירים פנינים במחרוזת. לשמחתנו לא נכנס גיורא לקבוצת ההורים השכולים כותבי השירים שאנחנו סולחים להם על שירתם הגרועה . גיורא פישר משורר ואב שכול. כזה הוא וכזה סיפרו. אני בכל זאת מעריכה אהוד את כוונתך לעשות סדר בדברים. סדר אחר.
תודה לאהוד על הקריאה האוהדת והנרחבת בספרי
חג שמח לכולם
גיורא