על שירתה של חיה אסתר רות נצר

 

 

על הפואמה 'הנחתי אותם בחביוני ההיסטוריה' [1].

 

 

לדבר על שירתה של חיה אסתר זה למצוא את המבט והצופן שמאפשרים לפענח את השירה היחודית שלה. כי לדבר על שירתה של חיה אסתר זה לא לדעת ממה להתחיל, כי אין התחלה אמצע וסוף לשום דבר, וגם אין רצף של התרחשות שהולך לקראת דבר מה. אמנם היא אומרת "גחתי ממעי ההיסטוריה", ופרושו קיום מראשית הימים, כלומר מהעבר, מההוויה האינסופית שהיתה, אבל הההיסטוריה הזו אצלה היא מיתית, זו היסטוריה של אמת נפשית-רוּחית מתמשכת קיימת כל הזמן. לכן אי אפשר לדבר על הפואמה שלפנינו בלי לדבר על כלל היצירה של חיה אסתר, שבה הכל מחובר בכל.

אחרי שסיימתי לכתוב מה שאני רוצה לומר כאן, חלמתי שאני קוראת בפואמה הזו של חיה אסתר, שכתוב בה שיונג דיבר על עניין הפרוק-ההפרדה שקימת בשירה שלה. התעוררתי והתפלאתי, כי באמת, כתבתי על מוטיב החבור ולא על ההפרדה. בשפת המטפורה של החלום, אגיד שכדי להתחבר ליצירה של חיה אסתר צריך להיפרד ממה שאנחנו מכירים, כדי להיפתח לעולם שלה שמפרק את העולם הקיים ובורא עולם חדש.

כיוון שהאיזכורים הקבליים מרובים ביצירתה, אשתמש כאן במטפורה הקבלית, שאומרת שבכל אחת מעשר הספירות מצויות כל שאר הספירות, כך בכל שיר ויצירה של חיה אסתר אפשר למצוא את המוטיבים של שאר החלקים. וכך כל יצירה היא החלק שהוא גם עולם ומלואו. 

ההתרחשויות של השירה שלפנינו מתקיימות מעבר לממדי נפש האדם, הן נחוות כהתרחשות מיתית טוטלית של עולם ומלואו. העולם ומלואו הזה עדיין קיים כעולם אחיד-אורובורי שטרם נפרד וגלה מעצמו, עולם שבו החיוּת הראשונית מתקימת בתנועה מתמדת זורמת כמו ההוייה הראשונית האוקיינית. אמרתי אוקיינית, יכולתי לומר שמימית. התהומות והרקיעים מסתובבים כאן יחדיו – "עצבי עליון חוטי שמים תופרים ת'לב שלי לרגשות הכי דקיקים / עצבי עליון שמים שבתוכי לבוש שמציעה לי נשמתי" (ע' 35). מנקודת מבט שמעבר למבט האנושי אין ממדי הלמעלה-למטה מופרדים. כמו שבורחס אומר: "תהומות רקיע". ההוויה היא אחת. העולם הראשוני כאילו טרם נברא ליחידות מוגדרות נפרדות.

וזה גם מה שאני רואה בתצריבים המלווים את היצירה, ומה שאני רואה זה הוויה רוחשת, כשעדיין הכל נזיל מתהווה ומתמוסס באלכימיה יקומית. הוויה נסתרת שרק עין המיקרוסקופ של האמנית גילתה, האירה, והגדילה אותם, ובו בזמן אלו התרחשויות גלקסיות, שגם הן מעבר לראייתנו, ורק עין האמנית הטלסקופית קרבה אותן אלינו מהאינסוף כדי שנוכל לראות אותם. התצריבים האלה נראים כמו נגטיב, של תת-ההכרה היקומי, של עצמנו; תת-הכרה אל-אישי, מינרלי, צמחי, תת-ימי, כשהוא בתנועה, הרי אצל חיה אסתר הכל בתנועה, כמו בפלסמה, ובדם, בספרמת הזרע, ובעמקי האדמה, ובליבת הצמחים, בנימים ועורקים זעירים, ובתרבית החיידקים ובתנועת התולעים והנבגים והזרעים, ובאבק הכוכבים בגלקסיות. ובו בזמן כמו תנועת הגלים שהם גם חלקיקים – במונחים הקוונטיים – וכמו שאין הבחנה בין תהומות ורקיע כך אין הבחנה בין החלקיק המוצק והגל הבלתי נראים, שהם כפל פניו של החומר. או אולי של החומר-רוח, מה בכלל אנחנו יודעים. אפשר למצוא בשירים שלה איזכורים לכל אלה. למשל: "מפלי עלים", "רטט ריסים", "ורידי גשם", "צמחים מושרשים בעורקים", "היולי זרע", "הזרע הקוסמי", "גלי אנרגיה", "בים הקדמוני".

ונראה שיש בתמונות הבקעה ראשונית של אור מתוך חושך – ובו בזמן חושך מתוך אור, מעורבבים אלה באלה כמו הניצוצות הקבליים של האורות האלוהיים שנפלו אל שחור העולם הקליפתי. ואנחנו שמתבוננים לא יודעים מה אור ומה חושך ורק חשים רטטי הוויה ראשונית. התצריבים האלה הם בטרם מלה. בטרם צבע. בטרם צורה מזוהה. בטרם זמן.

הפואמה השירית גואלת את הראשוני הזה אל מלים. ההתרחשות הזו מתרחשת בחדווה-שמחה אקסטטית. אקסטטי – פרושו מחוץ לסטטי. כולו תנועה. מבטא את תנועת הנפש – הדחף, הרגש, הרוח, האנרגיה ההיולית של תנועת ההוייה.: "יש לך עסק עם אשה המדברת בשפת הנשרים / מציצת בגופה לפלנטות / ממצמצת לפלנטות….שם הזדינתי בעצמה כזו שלא תשכח / אתה ואתה ואתה / עפאי המשגעים התבוננו / כל ענפי העצים יצליפו בך את המעלות והים ישאף אותי אליו". (ע/ 78). כמו המחול החסידי, והסוּפי, וכמו המחול המתמיד של האל שיווא שהרקוד שלו בורא את העולם. ועוד יותר מזה, כמו האורגיות השבתאיות במיניות בוטה נטולת גבולות – שבה אין הבחנה של מותר ואסור, טמא וטהור, קודש וחול. גם אין הבחנה של גוף ונפש: "סוג משבח של מלאכים משתרג בי / מצוחים אותיות או הברות או / מלים או פסוקים /…מושחת ת'נרתיק שלי בשרף רחמי / ועפה לי בהקסמות שלי / אניצי הירח גדלים וגדלים / המאור הגדול המאור הקטן". (ע' 84). למה הכוונה אין הבחנה, הכוונה שהגוף והנפש חיים זה את זה והגוף הוא הנפש ומבעדו בוקע האלוהי, כמו שם הספר שמתוכו לקוחה הפואמה הזו, "אלוה מדבר בשרי".

סימוכין לעניין זה מצאתי בזוהר כתוב: "ר' שמעון אומר: 'נודע בשערים בעלה', מי הם השערים? …בוא וראה: הנשמה של האדם אין מי שיכול לדעתה, אלא על ידי אברי הגוף, והם מדרגות העושות מלאכת הנשמה…אבל באותם שערים, שהם פתחים לנשמה, נודע הקדוש ברוך הוא" [2]. אצל חיה אסתר, כמו בזוהר, אברי הגוף הם שערים פתחים לנשמה.

האנרגיה היצירתית, המיתית, והרוחנית והדתית לא נובעת אצלה מהגופני אלא היא גופנית בעצמה. כמו שאמרנו כבר, עדיין לא הופרדו הרשויות. גם המלל לא נפרד לכללי תחביר, ההפך – מלה מצטרפת למלה, ברצף מילולי טרום תחבירי, ומשפט מצטרף למשפט כמשפט אחד אינסופי, כי אין פסיקים ונקודות – זו שירה אקסטטית כמו נביעה טרום הכרתית, "שירי ביאה שירי נבואה" (ע 175), של אחוזי טראנס. זו השראה שבאה אליה ממקומות אחרים, כמו זו של הפיתיה של האורקל מדלפי, כמו הנביאות, הכוהנות, השמאניות. – שהן צנור מתווך למבוע האינסופי הגדול: "עפתי מעל הברים השוקקים / מעליות פתוחות מתרוננות / מחוגי העולם הבא מכוונים אלי" (ע' 89). 

אפשר לומר שזו שירה נשית, שהרי האשה היא mother – matter  מהותה נעוצה בפריון הגוף, בחומר הגוף. היא הורה ויולדת ומזינה מגופה, השירה של חיה אסתר היא חלק ממהות פריון גופנית שמרבה לדבר בשמות אברי הגוף, פתחי הגוף, ותשוקותיו, בשפה גבוהה ונמוכה ביחד, מיסטית וסלנגית כשפת רחוב, כשאין עדיין הבחנה בין חטא וקדושה, כשהקדֵשה היא הקדוֹשה, והיא חלק ממהות הפריון היצירתי שלה שמתמסרת למה שעולה מתוכה וצף-עף וזורם – "אני אשה פרוצה הרוחות יבואו אלי אפתח את כל הדלתות" (ע 181) . זו יצירה שהיא מיסטיקה נשית, מיסטיקה ארוטית. המגמה של הארוטיות הבוטה היא לא להתריס אלא להפיץ את כוח החיות האנרגטי של התשוקה ושמחת הדם סביבותיה. כמו מי שקיבלה את המתנה של קרן השפע, והיא מעניקה אותו, את "החלב הקוסמי מפל החלב" הלאה: ""צורחת את השירים שלי לפני כולם / לעת עתה אף אחד לא רוצה לשמוע אותי, אף אחד / מה הכמיהה הזאת לתת לאחרים ושיקבלו"? (ע 169). זה מזכיר לי תמונה אלכימית מהמאה ה-16 שבה רואים אשה עירומה רוכבת על לויתן ומשדיה זורמים נהרות חלב הממלאים את הים הגדול, וכידוע לנו הים לעולם איננו מלא.

התיקון המיסטי של העולם והנפש, שהוא חיבור נפש היחיד עם נשמת העולם, מתואר במיסטיקה באשר היא, כזיווג מקודש של הגברי והנשי, זה המוטיב של הנישואים הקדושים – ביהדות זה הזיווג הקבלי של אלוהים והשכינה. אבל לזיווג המיסטי-רוחני הזה קדמו בעולם הקדום פולחני הזיווג המיני של הכוהן והכוהנת, האל והאלה, המלך והמלכה – למען פריון האדמה. כך הזיווג המתמיד של האל שיווא ואשתו שמצויים בזיווג מתמיד. במקדשים בהודו אפשר לראות את פסלי הלינגָם והיוֹני, (האבר הזכרי והנשי) בזיווג מתמיד. בטנטרה ההודית מתקיימים פולחני זיווג כמימוש של מיסטיקה גופנית. המיסטיקה הגופנית הזאת מתקימת בשירה הארוטית של חיה אסתר, שמחברת את הזכרי והנקבי. את הגוף והנפש, כדי ליצור את השלם המחובר : "מי נתן? מי קיבל? / איך עשינו מעצמנו אדם שלם? / ושרנו וחוללנו / ועל גופנו פריחה לבנה / זוכר?" (ע 102). באמת, שירה שהגיחה מעמקי הזכרון של ההיסטוריה והמיתולוגיה :"אני בתוך המיתולוגיה…יופי כזה, האלים מתגלים אלי מתיישבים בתוכי לנצח מעוררים אותי" (ע 181).

הקשר מיתולוגי אחר מתעורר בחווית הישות הנשית האקסטטית הצורחת, בולעת, קורעת, משתגלת – אלו המנאדות, הנשים האקסטטיות המלוות של האל דיוניסוס – שבשכרון היין של דיוניסוס כך ממש הן משתוללות. האם אין כאן סכנה להישרף בחשמל היצרי והרוחני הזה, או לטבוע בו? חיה אסתר עונה בעצמה – " לא צריך להזהיר אותי מסכנת הטביעה בתוך השחור / אני מתהלכת שם בשלוה" (169). נראה שהמלים האינסופיות וכן התצריבים – שהרי המלים לא מספיקות לכל זה – הם כלי הארקה שמנטרלים את עוצמת הכוחות הגדולים. והיצירה שלה היא הבריאה שמארגנת את הכאוס ויולדת את עצמה מתוכו.

המשוררת היא עצמה הבוראת. אבל קודם כל עליה בעצמה להברא. בפואמה הקודמת היא כותבת – "גחתי ממעי ההיטוריה…עצמי גח היולי בתולי אפל". זו לידת העצמי – "היא מתארת איך היא פושקת את רגליה כדי לצאת ולהיוולד מעצמה כי "שורש ההתרחשות במערה שבין רגלי"(ע' 7).

אחרי שמתוארת לידתה, היא מתארת את עצמה בפואמה שלפנינו, כמי שיולדת בעצמה את העולמות – כישות של רחם קדומה, אלה קדומה שיולדת את העולם – " כשילדתי את העולם מטורפת מדם ראשית ההתחלה מזנקת תהום בנהימות" (ע" 17) – היא מגדלת ומניקה את מה שנולד מתוכה, ושבה ובולעת אותו לתוכה. ובכן, היא היולדת והנולדת, אלוהות נשית-פגאנית בוראת עצמה, ואת העולם, ואפילו "אני יולדת את אדוני בין רגלי" (179). " נשפתי ילדתי / נוצה עפה בנשימתו של האל / ונשמת אדוני פרצה החוצה עם הדם והנוצות" (ע' 8).

זה המסתורין של הבריאה כשהמוליד הוא הנולד. בפואמה שלפנינו היא מספרת על "אותם" ישויות שהיא יולדת, מניקה , ומעבירה אותם מעין טקס חניכה של הטבלה בחוויות האקסטטיות שלה, כשהם שבים וחוזרים אל פתחי גופה ונבלעים בתוכה – "הם יודעים להכנס אלי מכל הפתחים" (ע' 12) מענגים אותה כבנים-מאהבים, ושוב מגיחים מתוכה, והפואמה מסתימת, בחוויה קוסמית של מעגל החיים, בהבלעות הלילה ברחמה ולידת השמש מתוכה.

 מי הם אלו שהיא יולדת ומטפחת? נפשות-נשמות יצירי רוחה? חזיונותיה? יצירות האמנות שלה? האם היא מדברת על התרחשות פנים נפשית שלה של הולדה והפריה עצמית? או שמא גם יותר מזה, על רסיסי נפשה שהיא מולידה בתוככי נפש הזולת, בתוכנו, ומניקה-מעניקה להם-לנו את דלק התשוקה האינטנסיבית שלה עצמה? מעניין להזכיר כאן את הטקסט הקבלי של קורדוברו 'מעין עין יעקב' שבו מתוארים צדיקים שיונקים מהשדיים של השכינה שפע טוב.

ומי היא היולדת? הנקבה הקוסמית האֵלָה-אם קמאית? זו האמנית עצמה שמדברת מתוך מה שהייתי מכנה 'תת-הכרה קוסמית', שמולידה את החוויות האקסטטיות כאורגזמה אינסופית.

בשפה הפסיכולוגית שחלק ממני בא ממנה – תת-ההכרה קוסמית היא הלא-מודע הנפשי שרובץ בקרקעית המשותפת לכולנו עוד בטרם באנו לעולם, (מה שיונג כינה הלא-מודע הקולקטיבי) בשפה הרוחנית שחלקי האחר בא ממנה – תת ההכרה הקוסמית הוא מסתורין דתי.

הכתיבה האקסטטית מתוך ה'לא-מודע' איננה העדר תודעה או מצב בלתי שפוי של התודעה, אלא ההיפך: זו תודעת על, שפיות-על, כשיש לכותבת הבחירה להיות שם או לא להיות שם, "לקבל חזיונות מהפלנטות", ולהביא אלינו את הידע החזיוני הקיומי הזה, שאחרים נזקקים לסמים כדי להגיע אליו. אם נפשיל את וילון הרגילוּת שלנו אולי נידבק בתשוקה היצרית-יצירתית של חיה אסתר שהיא כסנה שבוער ואינו כלה.

אם נשווה את השירה המיסטית של חיה אסתר לשירתה המיסטית של חביבה פדיה[3] ('מתיבה סתומה', 'מוצא הנפש' – עם עובד), נראה שפדיה מקוננת על כאב גלות הנשמה מהאחדות האלוהית השלמה אליה היא נכספת. ואילו חיה אסתר, חוגגת את החדווה העליונה של האחדות. והרי גולה וגאולה הן כפל הפנים של המצב האנושי.

 

השפה העברית מכירה בנשיות של השירה, שהיא מלה נקבית. ביוון העתיקה ההשראה הוכרה כמהות נשית – המוזה. המשורר וחוקר המיתוסים רוברט גרייבס[4] אומר שאמנם אפולו היה אל השירה אבל רוח השירה הואצלה עליו מתשע המוזות של השירה. לדבריו, בימי הביניים זוהתה מריה בברור עם המוזה-ההשראה, והיא גם זוהתה עם הקדירה, שהיא כלי קבול מסתורי לשפע העליון, כשם שמריה היתה גם כלי הקבול המסתורי לרוח הקודש והרתה ממנו. וכבר קודם לכן מזוהה מרים הנביאה אחות משה עם השירה 'עלי באר', ועם האגדה על הבאר ('בארה של מרים') בעלת הנביעה התמידית (ונבואה היא נביעה), ובראשית תולדות האלכימיה מסופר על האלכימאית החשובה מרים הנביאה. והלא הנבואה היא שירה. בשירה האירית של ימי הביניים זוהתה מריה עם בירגיט אלת השירה, שכוחה המרפא התבטא בעיקר בלחשי שירה ובבארות קדושות.

ראוי להזכיר כאן את האלה היוונית הֶקָטֵה, אלת פרשות הדרכים, אלת המעמקים, אלת מצבי הדמדומים, שקשורה לחוכמת המעמקים והאינטואיציה, לראיית הנסתר ולידיעת האמת, ואת הפיתיה שהיתה קשובה לידע ממעמקים באורקל של דלפי, ואת קסנדרה הנביאה שהעולם הפטריארכלי סרב לשמוע לה. המאה העשרים מגלה מחדש את כוח הנבואה-הנביעה של האשה ושל הכוח הנשי.

יונג היה במוצהר בעד האיכויות הנשיות שאותן העריץ והוא זיהה את הנשיות עם הקשב לעולם הפנימי-הרגשי והלא-מודע. הפסיכולוגית היונגיאנית איירין קלרמונט דה-קסטייחו[5] מציינת בספרה על האשה, שהתודעה של האשה היא בהדגש איפיוניה הנשיים של היות "חלק מהטבע, שבו כל דבר קשור במשנהו…כחלק משלמות אחת. האשה דוברת "מאותה שכבת הנפש שלא פורקה עדיין לגורמים" שממנה מופקות האמירות החכמות של ילדים, אמנים ונביאים. זו מודעות מפוזרת משום שהיא נוטה לזרום מדבר אל דבר כדרך שהחיים זורמים, וכך היא שופעת, אסוציאטיבית, נובעת מדימויי הלא-מודע ושרויה בהם. היא חיה את הצמיחה, את ההשתהות. היא פסיבית ונוטה 'לפתוח את דלתה' לקראת ההתרחשות ולא 'לעשות'. כלומר, זו השכבה היצירתית, ש'חושבת' אחרת מהשכבה הרציונלית. התודעה המפוזרת שדה-קסטייחו מתארת, דומה למה שאריך נוימן[6] כינה – מודעות מטריארכלית-ירחית, שהיא כעין שלב ביניים בין התודעה הרציונלית-גברית-שמשית, לבין תודעה בלתי מפותחת, אבל איננה שלב פחות בערכו מהתודעה הרציונלית הגברית אלא אחרת, תודעת דמדומים רכה, רבת גוונים, ורב-ערכית במהותה. זו המהות היצירתית האינטואיטיבית הנשית שהפסיכולוגית היונגיאנית פינקולה אסטס[7] סחפה אותנו להכיר בערכה, בספרה 'רצות עם זאבים'.

התודעה הנשית אינה רק נחלת נשים אלא היא יותר מצב נפשי של גברים ונשים מסוימים. זו שג'ימס הילמן, הפסיכולוג הפוסט-יונגיאני, מהלל כל כך כמהות הנשמה-אנימה. הילמן[8] מבחין בין האנימה הנקבית שהוא מזהה עם הנפש בכלל, לבין הרוח הגברית, שקיימים בכל גבר ואשה. לפי הילמן הנפש עצמה (נראה שהילמן מזהה את הנפש עם הרגש, העולם הפנימי בכלל, עם מה שנחשב נשי ועם הלא-מודע ) היא נקבית, קשורה בחלום, בפנטזיה ובדימוי, בלילה, בירח, במחוזות המתים, בחושים, בתשוקה ובפחד, בהתנסות, בחידות בפינות ובמבוכים, באיטי, העמוק, בפסיבי, במים. היא הארעי, הלא-מוחלט. היא פגיעה, ובעלת זכרונות והיא הפצינט בתוכנו. שיר ההלל של הילמן לאנימה מעניק לנשי בנפש העדפה ברורה. ענינה של הנפש לדידו הם הדימוי והדמיון ולכן הנפש-אנימה היא ספרותית-פואטית מטיבה.

חיה אסתר כותבת מתוככי המודעות המטריארכלית-הנשמה/אנימה כשהיא בזרימה אקסטטית, פורצת גבולות. היא גם מבטאת את המהות של תת-ההכרה, שהיא אם הנפש השופעת, וגם משרתת את התודעה שנולדת ממנה, כאנימה שמעניקה את ידע המעמקים שלה. כפי שיונה וולך[9], גם היא משוררת אקסטטית, כותבת: "אני אהיה האיד שלך / החלק הפנימי העמוק ביותר /…אני אביא לך מאור הנשמה / אני אביא אותך לאין-סוף / אגלה לך מסודות הבריאה / אהיה כל צליל ריח וצורה // אני אהיה המעמקים שלך / בת יער שמלמדת אילם לדבר /".

השירה האקסטטית החזקה בשירה העברית היא בעיקרה שירה נשית: חיה אסתר, חדוה הרכבי, יונה וולך, לאה איילון, חביבה פדיה.

הפמיניסטיות הפוסט-לאקאניניות הצרפתיות ג'וליה קריסטבה, לוס איריגאריי והלן סיסקו[10], גם הן מדגישות את המשמעות הנשית-אמהית של הנפש, הן מגדירות מחדש את המהות הנשית ואת היצירה שנובעת מהמהות האמהית-ראשונית של הנפש. קריסטבה טוענת שלשון השירה המודרנית נובעת משלב ראשוני, טרום סמלי וטרום מילולי, של ארועי הקשר הראשוני-גופני-חושי עם האם, שבו התקשורת היא של צלילים, תנועה, צבע, מגע ורשמי חושים אחרים.

איריגאריי, מתוך בקורת הסדר ה'סמלי' המילולי-רציונלי הגברי, הועידה לכתיבה הנשית את היפוכו של סדר זה. הכתיבה הנשית היא לדעתה "מקומם של המיסטי, מרובה המשמעויות, הלא-קוהרנטי, הסוביקטיבי, הפארודי, ושל הנמצא בזרימה מתמדת", ושל החוויות החושניות החושיות. תאור זה דומה לניסוח היונגיאני של התודעה הנשית המטריארכלית (נוימן) המפוזרת (דה קסטייחו) והספרותית (הילמן).

כתיבתה של חיה אסתר מתאימה במיוחד לרוח שירתה של הלן סיסקו ( המשוררת-חוקרת-תאורטיקנית-פמיניסטית היהודיה-צרפתיה) שמתוך הזדהות עם שפעתה של האם הגדולה, מדמה עצמה למשה-אשה, לבת פרעה, לנביאה אשר תושיע את עמה, ואפילו לאלָה. סיסקו מתיחסת לנשיות כמהותיות, קול, נוכחות, מקוריות. הכתיבה הנשית היא לדידה כתיבה של "מידת החסד הנשית", שהיא נביעה חסרת גבולות של ליבידו קוסמי, שמייצגת ארוס אהבה אינסופי, שנכתבת בחלב-אם כדיו לבנה, בעוד שהכתיבה הגברית נכתבת בדיו שחורה, המגדירה היטב את גבולותיהם של המלה והדיבר.

בעינֵי סיסקו מידת החסד הנשית היא קולה ונוכחותה שופעת האהבה של האם הגדולה, הארכיטיפית, ששפתה מתבטאת בתנועות גופה. גוף האם הוא נוכחות מוחלטת, השרה אהבה שאין לה שם – אהבת האם לעוללה. הרחם המימי-אוקיאני והשד המיטיב של האם שופעים שירה.

לפי הלן סיסקו, כתיבה של אהבה היא כתיבה הנתונה לעקרון העונג, שהוא גופני מיסודו. זוהי כתיבה המחוברת לגוף, לתשוקה הנשית לאורגזמה, והיא עצמה פעולה משוחררת ומושיעה.

6נוימן אריך. 1981. אמור ופסיכי, ספרית פועלים, 1981.

7אסטס קלאריסה פינקולה. 1997. רצות עם זאבים. ארכיטיפ האשה הפראית. תרגום עדי גינצבורג-הירש.

8ראה: גלדמן מרדכי. ספרות ופסיכואנליזה – סקירה בקורתית. הקבוץ המאוחד. תל-אביב. 1998. ע' 110-111.

9וולך יונה, 1992. תת הכרה נפתחת כמניפה. תל-אביב. הקבוץ המאוחד. ע' 188

10 ראה: גלדמן מרדכי. ספרות ופסיכואנליזה – סקירה בקורתית. הקבוץ המאוחד. תל-אביב. 1998. ע' 117-125.

 

 

 

---