אמיר אור משורר, מתרגם, חוקר ועורך
קַשָּׁת
עוֹרִי מָהִיר מִן הָרוּחַ,
חִצִּי מָהִיר מֵרַגְלַי,
אֲנִי פּוֹשֵׁט אֶת בְּגָדַי,
מִלַּי, פָּנַי –
הַלְאָה הַלְאָה… מֵעַל בַּשָּׁמַיִם
הַנֵּץ הַצּוֹלֵל בָּרוּחַ
עוֹדֶנּוּ כָּבֵד מִדַּי.
הַלְאָה הַלְאָה חַיַּי
לֹא חַיַּי.
בֵּין עֹמֶק וְגֹבַהּ
בַּדְּמָמָה בְּאֵין רוּחַ
אֲנִי
קוֹפֵץ
חִצִּי בֵּין שִׁנַּי.
מתוך "פָּנים", עם עובד 1991
באסוציאציה: "חבר קופץ"
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=4217&blogID=182
אמנות החזקת הקשת , החץ , החיים .
להחזיק זה טוב, מירי, אבל להשיג?
ציטטתי כנראה לא מדוייק משם של ספר משהו כמו"זן ואמנות הקשת" ושם כמובן הכל מכוון לקליעת החץ 🙂 אבל מתחיל באחדות המלאה של הקשת עם הקשת . אם ניקח בחשבון שספר זה ידוע לך או היה ברקע , נראה שקידמת את הזהות המאוחדת לא עם הקשת אלא עם החץ .
מתאים לי .
אהה, הבנתי. השיר הזה נכתב לפני כעשרים שנה ואני פשוט לא זוכר. אבל להיות אחד עם החץ – כן זה בכיוון – וזאת הירייה האולטימטיבית פה 🙂
מכירה את הקפיצה הזאת. בנג"י בלי חבל. קפיצות הקשת שבי התחילו מקפיצה ראשונה דרך רחמה של אמי ומאז מאבק פנימי אינסופי שלא לקפוץ מכל מקום שקורא לי לקפוץ. הרגעים הכי נפלאים הם רגעי הקפיצה.
הַלְאָה הַלְאָה חַיַּי
לֹא חַיַּי.
בֵּין עֹמֶק וְגֹבַהּ
בַּדְּמָמָה בְּאֵין רוּחַ
אֲנִי
קוֹפֵץ
חִצִּי בֵּין שִׁנַּי.
מי בכלל צריך חיצים כשקופצים?מאוד מתאים לדעתי,שבחרת בקשת ל"קופץ" שבאדם.
(הכותבת היא קשתית צרופה-לטענת האסטרולוגים, שעיצבו אצלה זהות והזדהות עם הקשת). 0
תודה, סיגל, וטוב, בתור קשתית צרופה את בוודאי יותר מומחית ממני בקפיצות האלה.
אבל השיר הזה מדבר גם על קפיצת כל הקפיצות, לא? על הניסיון להשיג את החץ של עצמך, את ההלאה של החיים כולם.
אמיר, מה לעשות אם יש לי פחת גבהים? עוד מימי הגדנ"ע הייתי הנערה שעומדת שם למעלה וכולם היו מחכים שתקפוץ. אולי משורר הוא אחד כזה שלא פוחד וקופץ? ואני מקווה שהצלחתי להשתחרר קצת מהפחד, ואולי טוב שיש גם פחד..אולי..
שושנה
אוי, פחד:)
גם לי יש פחד גבהים. מהחמורים שיצא לי להתקל בו. אני מתה מפחד במעליות זכוכית, אני מתה מפחד על גגות ועל צוקים , בטיולי קפיצות (כמו ביהודיה)האיברים שלי מתאבנים וכל צעד במקומות גבוהים בשבילי הוא להזיז משקולת ודווקא בגלל זה אני מראשוני הקופצים, אחרי כל ההתאבנות הזאת אני צוללת חופשיה -מהפחד.
זה נפלא.
ביידיש אומרים fight or flight
שושנה
"אוי, פחד" שלך מזכיר לי את אחד השירים האהובים ביותר על אריאל הירשפלד
"הו, חולשה!"
נחשי מי כתב?
סבינה מסג
יש כל מיני משוררים, וגם כל מיני קפיצות, לא? כשאני מפחד אני בדרך כלל קופץ…
אבל פה יש גם ניסיון של אכילס להשיג את החץ (הוא לא הצליח אפילו עם הצב, כידוע)
נכון. , כמו הכלב הרץ אחרי הצלחת המעופפת, תופס אותה באוויר וצונח כשהיא בין שיניו.
אבל, בקריאה אחרת הקשת לא רודף אחרי החץ, לכל אחד מהם יש את הקצב שלו והחץ חופשי למהירותו הוא.("חיצי מהיר מרגליי" כעובדה פשוטה) רק שבעת הקפיצה אין ריצה בְּקֶשֶת (ציור המסלול שעושה חץ), הקָּשָּת פורש ידיים לצדדים, מזמין את חיצו (בין שיניו) לנפילת גובה אנכית(קפיצה) המהירות הכי גדולה שאפילו החץ לא מכיר.
אישית, נדמה לי שאני בשלום עם חץ החיים, כל אחד במהירותו הוא ואם יש מי שמשיג את החץ בתעופה אופקית הריהו ניחן בראיית העתיד. הקשת שבי יכול ללכת,לרוץ ,לעוף בעקבות החץ ולפעמים ,כשרוצָה להגביר מהירות מבצעת קפיצה…זה לא לאותו כיוון , צריכה לעצור את החץ ("הלאה הלאה חיי לא חיי")ולקחת אותו איתי לחוויה, אחר כך חוזרים לתנועה קדימה כשהוא יורה קדימה ואני בעקבותיו.
נפילת גובה אנכית=נפילה חופשית.
(לרגע שכחתי את ההגדרה).
נכון, סיגל.
ברקע היה לי פרדוקס החץ של זנון (שאמר שאין תנועה, כי בכל רגע נתון החץ נמצא במקום מסוים, ולכן אי אפשר לומר שהוא נע.) והשיר בנוי על פרדוקס אחר, נפשי, שאיננו פרדוקס בעצם. הפרדוקס של השיר הוא שלמרות שהחץ מהיר מרגליו של הקשָת, הוא בסוף תופס אותו בין השיניים.
זה קורה כשחייו הם כבר לא בדיוק שלו, כשהוא ערום מכל דבר, והנפש התפשטה מכל כליה.
השאלה רק לאן הוא נוהה כל כך…
רואה את הקפיצה כריחוף או דאייה, והחץ מורה את הדרך…
שיר נפלא
תודה, דבי. החץ אכן מורה את הדרך, והוא גם ההשלכה הנפשית של הדרך עצמה, והמעוף…
אמיר, האם ארוס יכול להשיג את החץ של עצמו ולהיות הלב בו נתקע חיצו שלו?
ראיתי צלילות כאלה בטבע: איסוף הכנפיים לאחור, צלילה מטורפת כמו אבן, ובאלפית או מיליונית השנייה שליחת הרגלים לפנים ולכידת הטרף במים או ביבשה וכהרף לפני ההתרסקות המראה אל-על.
כאשר היורה החץ והמטרה יתלכדו לישות אחת לא נבדלת אולי נצליח לא להתרסק. אני מכיר את זה גם אני קשת.
שיר נפלא.
לדעתי, אי אפשר להשוות בין צלילה בטבע לבין קפיצה של אדם. בתור קשת אתה ודאי יודע שחלק מכל העניין הזה הוא סכנה והתגברות על פחד-מה מזה נמצא אצל השלדג?
נכון, בדיוק על ההבדל הזה הצבעתי.
אבל באופן מטאפורי אם ננכס לנו מתכונות השלדג, הנץ, השלך וכיו"ב.
יהיה לנו מרחב מפגש אנושי עמוק ומשמעותי יותר. מפחיד? כן, מסוכן? כן.
אבל אני לא הייתי רוצה לוותר על זה
זה עניין של רווח מול הפסד. אם בשביל להרוויח ידיעה עמוקה עלי לוותר על "אי-הידיעה" לגבי האם בסוף הקפיצה נתרסק ,אזי מעדיפה להשאיר את השלדגות לשלדגים.
:0)
סיגל, זה נשמע שהשלדג צולל אל השלדגה והנץ אל הנצה…
לפי זה נזדקק לחץ שקבוע בסמל של מארס, סמל הזכר.
לקפיצה הזאת אני קופץ בלב חפץ, למרות שלפעמים זה גם ההפך 🙂
אם כך אז נותרו לך כמה ימים…מארס כאל המלחמה הוא הכוח המניע לביצוע ולהחלטה ,הוא זה שנמצא שם בדיוק ברגע שגומלים בלב לקפוץ.
ויש לי שאלה מתחכמת:
בין שלדגים, וניצים
צצים פה גם גמלים ,
אז אם איזו נאקה
מסתובבת חופשיה
ואתה קופץ בלב חפץ
איפה "אז" החץ? ("אז" במשמעות זמן ולא במשמעות תנאי).
זאת שאלה מתחכמת על תשובה מתחכמת..:)
מוכנה לפתור?
תשובה פשוטה: לא.
:0)
אולם,מוכנה להסביר. בעת הקפיצה שבשיר, השגת החץ היא המטרה והשגתו היא החץ בין שיניך.
הלכת בדמיונך לרגע שבו אתה קופץ למטרה שונה מזו שכתבת עליה בשיר ,ושאלתי את הדמיון איפה עכשיו החץ?
לא הבנתי. החץ הושג, אבל המטרה נעלמה פה. לכן הקפיצה עם החץ בין השיניים.
לדחף הזה אין סוף. שום מטרה בחיים אינה סופית.
נכון אבל לא לזה התכוונתי אלא לזה:
"סיגל, זה נשמע שהשלדג צולל אל השלדגה והנץ אל הנצה…
לפי זה נזדקק לחץ שקבוע בסמל של מארס, סמל הזכר.
לקפיצה הזאת אני קופץ בלב חפץ"
זאת קפיצה אחרת וחץ אחר…שאלתי ,איפה ממוקם החץ "הזה"? (הוא לא המטרה, הוא הכוח המניע את הקפיצה -אתה קופץ, הלב חפץ, זה איננו קופידון כך שהחץ לא בלב אז איפה בגוף?)
הסמל של מארס הוא זין, בכל מובן. אבל החץ הוא בנפש. השיר אמנם כלל לא על מר ארוס, ואת החץ הזה אי אפשר להרגיע בשום צורה, אבל אם אני יורד לסוף דעתך, את מנסה לומר שמקומו של מארס בוונוס?
קפצתי. :0)
אז כן אפשר לראות זאת גם כך,אם החץ בונוס ,אזי הקפיצה מולידה "הרמוניה", והקופץ בשלום עם עצמו .לא?
קפיצה מושלמת.
כן, בניגוד לחץ שבשיר, אפשר לומר שהקפיצה של מארס אל ונוס מולידה הרמוניה – כי יש בה השלמת ניגודים בעצם חיבורם יחד. אגב, ברנסנס מרס (אל המלחמה) וונוס (אלת האהבה) סימלו בחיבורם הארוטי גם את השלום: כבר אז חשבו "עשו אהבה לא מלחמה…"
לכן כתבתי שהקופץ בשלום עם עצמו. מרס הוא הכוח הדוחף, ונוס היא אהבת הקפיצה שבאדם, והרמוני היא שלמות הנפש שחווה הקופץ בעת הקפיצה.
וחושבת,ואם לפני הקפיצה הקופץ חצוי ?
אהבת הקפיצה? קונספט מסוכן. "אהבת-" יכול ללכת עם כל דבר, כשבסוף המשוואה מחכה ההרמוניה…
נכון. זה לא רק בקפיצה, זה בכל החלטה שלפני הביצוע, היא נעזרת במארס , במהלך הביצוע בונוס, ובעת הביצוע נוצרת שלמות של נכונות, שהיא הרמוני בתם של השניים.
לכן שאלתי מה בעצם קורה לפני ההחלטה במידה והמחליט חצוי? במקום להעזר במארס ,נוצר מעין מאבק "עם" מארס ,ואז בלי כנפיה העוטפות של ונוס, הקפיצה עלולה להיות לא נכונה. (אלו אינם לבטים אופיניים לקשתים, אני יודעת ,אולם מנסיון,כשבפני קשת מציבים דילמה הוא נהיה "דָלוּם").
אבל לפי המשוואה הזו, זו יכולה להיות למשל, גם "אהבת ההרג" שיחד עם הדחף והביצוע מביאה להרמוניה…
אם יש אהבת הרג, זה בטח לא שייך למשפחת האהבות, אבל כנראה שכל דבר שיש בו אהבה נכנס למשוואה,כך שגם אם לא תמיד יוצא ממנו שלום, האדם אולי בשלום עם עצמו. בכל מקרה חשבתי על זה שכשקשתים נכנסים למצב "דלום" זה לא יכול להמשך לאורך זמן, כי זה מצב שיתוקי וכך או אחרת הם חייבים להחליט. לאחר ההחלטה ,הרבה יותר קל ומשם מתאפשר החלק היותר פשוט בשבילם: נעזרים במארס מחבקים את ונוס וקופצים. (בהמשך הדיון שבפוסט הזה נאמר רבות על קפיצות ולדעתי אחרי שמחליטים…אין קל מזה כלומר, בחלק הראשון השליטה בידי העומד לקפוץ ,המחליט לאבד שליטה ולקפוץ-טיבם של הרפתקנים כנראה.)
לא לקפוץ תמיד מרגיש רע, לא?
ג"ובראן אומר "כשהאהבה (באנגלית זה בעצם זכר, ארוס) קוראת לך, לך אחריה"… הקשבתי לו רוב חיי, וכשלא, זה הרגיש נורא ואיום באמת.
חושבת ,שלא חושבת כמוך.
בתור אחת ,שהכל קורא לה לקפוץ ,יש לי מזל שכבר לא מקשיבה לג"ובראן חליל. עם השנים ,נהייתי מאוד "קפדנית" ולא מאפשרת לעצמי לקפוץ אחרי כל מה ,שנראה זהב או מבטיח אהבה. מכיוון שכך, למדתי לחדד את חושיי ולבחור לי צוקים מיוחדים לקפוץ מהם. בחיי ,קרה לי לא אחת שאהבה קראה לי וויתרתי עליה ,כשהר קרא לי וויתרתי על קפיצה. חושבת שכשיש שלימות בהחלטה ,זה לא נורא בכלל.
כן, אולי את צודקת. וגם אני כבר לא במקום הזה. אהבה, היא גם היתר…
תודה, משה, כבר ראיתי בספר האין שלך איך קפצת לשם…
האם ארוס יכול לירות חץ בליבו שלו? כנראה שהוא יכול. לפי המיתוס, זה מה שקרה לו עם פסיכה (שפירוש שמה הוא "נפש"!).
אנחנו האש ואנחנו הדלק.
לא בטוח שזה מונע התרסקות – רק הטרף עוצר את הנץ.
ורק תהום אינסוף ראויה אולי למי שקופץ כדי לתפוס את כל תאוותו בידו.
אמיר, השיר שלך מתגבר על הפרדוכס של זנון, משום שהוא נוקט בגישה של מורה הזן שאמר לפילוסוף המערבי: "תפסיק לבלבל את המוח פשוט תלך" כשהציג לו את הפארדוכס של זנון (אצטדיון).
כן, מדי פעם אני קופץ לא בגלל שאני לא פוחד, אלא דווקא הפחד תנועה, הוא שמניע אותי. והקפיצה היא התפשטות הנפש לאין סוף.יש נוסחה למנוע התרסקות בענייני נפש?
🙂
נוסחה? – אולי רק לבחון את עצמנו מה מעורר אותה עד שתחפץ?
אני חושד שגם התאהבויות הן תבנית תודעה שאנחנו משחזרים קצת על בני אדם מסוימים מאוד… בכל אופן, במקרה שלא מדובר בפציעה שמשאירה אותנו נכים, גם מהתרסקויות אפשר ללמוד משהו.
ואפילו הפחד לא-לקפוץ חשוד כבר בעיניי.
סליחה שאני מתערבת אבל האם השיר מכוון רק על קפיצות שקשורות לאהבה או גם לקפיצות שדורשות העזה מכל סוג אחר?
מתערבת? 🙂
השיר נקרא ביחס לכל קפיצה, כל אחד וקפיצותיו. וכולנו מכירים כמה וכמה סוגים.
כשכתבתי אותו לא חשבתי על אהבה, אלא על המירוץ של החיים, על הקפיצות שמחפשות את הקפיצה הגדולה שמעבר לכל מטרה.
טוב, אולי חשבתי על אהבה כי שם הכי ניפגעים. בכל אופן ודאי שאני בעד קפיצות וגם עשיתי כמה שאפילו די הצליחו לי בשנים האחרונות…
כן, זה נכון. וגם מוישלה וסיגל ואורה חשבו בכיוון הזה, וגם אני התחלתי לחשוב…
בסך הכל העזה היא כוח חיים. ובתנאים אובייקטיבים של סיכון סביר הסיבה שלא להעז היא לא פעם היצמדות למה שמוכר כבר, אפילו כשזה לא מספק.
אבל דווקא באהבה מעיזים כל מיני דברים מטורפים, לפעמים (מדבר על עצמי) גם כנגד כל סיכוי.
מסכימה. אולי כי לאהבה יש את הכוח האדיר שלה שמניע וגם מסמם . אבל העזה בכל תחום היא לא לשבת בבית ולחכות שדברים יקרו או להיצמד למוכר. ולקחת סיכון שזה יכול לא יצליח, כמובן.
מסכים אתך, אילנה, וזו הקפיצה האמיתית. כי בהתאהבות לפעמים אתה לא יודע אם אתה גורם או תוצאה.
לפעמים אני אפילו חושד שזאת הרעלת הורמונים.
כמו שקרה לידידי המחזאי. (וגם לי, כמובן) . זה נקרא אגב "פרומונים". התאהבות כימית כזו אגב נמשכת בין שנה וחצי ל-3 שנים אחר כך זה עובר או שזה הופך לקשר ואהבה מסוג קצת אחר.
נכון, פרומונים. והאמת שהם מתוקים, אבל לא סתם היוונים חשבו שזה מין סוג של דיבוק, "מר-מתוק" כמו שאמרה סאפפו עליה השלום.
ואם חוזרים לנושא השירה, ודאי הנושא הכי נפוץ בשירה אי פעם….
ללא ספק. מאז שהתחילה השירה הלירית. (לפני זה כתבו על מלחמות וגיבורי מופת, שירה מיתולוגית וגם שירת חוכמה)
מדהים גם כמה כלום לא השתנה. הנושא הזה חוצה עידנים ותרבויות, ואין שום בעיה להבין שיר תשוקה או אהבה מלפני אלפיים וחמש מאות שנה.
וגם אמרת שלא התחרטתם. אולי מר מדי אבל גם מתוק מדי…
האהבה היא הקפיצה, אולי מהגדולות ביותר. אבל לאהבה אין בלעדיות על הקפיצות, לי הן מוכרות מוכרות גם בתחומים אחרים. למשל קפיצה ממטוס :)))
ממטוס יותר קל 🙂 אפילו כיף עם כל הריגוש הזה (בתנאי שאין עליך ארבעים קילו ציוד). אולי זה בגלל המצברוח שבא מהשיר שלך, אבל אתה ישר הלכת לקפיצה מסוכנת יותר ממטוסים.
התכוונתי, הפחד מהעמידה על נקודת האפס. אני מכיר את המיתוס, תהיתי עם ארוס יכול להיות מהיר יותר מחיצו?
לא בטוח שהבנתי. אתה הרי לא מתכוון לאהבה נרקיסית. מהי נקודת האפס?
אותה נקודה המתחלקת לאין סוף וממנה אי אפשר לזוז על פי הפרדוכס
אהה, הבנתי. זאת אומרת שארוס לא יכול לירות בכלל. רק לעמוד בהיכון עם חץ בלב… זה דימוי נורא.
למרבית המזל ארוס הוא דחף, רגש, תגובה, ולא משהו או מישהו. עם יד על הלב, בדרך כלל אלה הם הרעב והכאב והנוחם שיכולים למסמר, לא האהבה.
נכון, דימוי נורא, אבל האם העומד על הסף ואינו קופץ, אינו משול למי שחץ בליבו ובינתיים תחלוף פסיכה ותיעלם בתהום הנשייה במובן: "פתחתי אני לדודי, ודודי חמק עבר"
יוצא שעדיף לקפוץ. אני בכל אופן לא יכול לעמוד בפיתוי – הנוחם והחיים שלא נחיו הם האין האמיתי.
אני תוהה מה יותר קשה- החץ הנשלח ולעולם לא יגיע למטרה, (להבדיל, כמו מכתב שאינו מגיע ליעדו ) או החץ התקוע בלב ארוס?
אולי אעלה גם שיר שמדבר על הפרדוקס של זנון.
טוב, עכשיו אחרי שקראתי, השיר שלך הוא עוד פחות על הפרדוקס של זנון מאשר שלי, למרות שהוא נזכר בשם…
הפרדוקס שלי הוא גם בפיצול וגם בזה שעצמי ירוי בחץ
אבל אניתקועה אפילו לא יכולה להתחרות בעצמי =בחץ ומה שנורא הוא שהוא יודע, העצמי שהוא תקוע בפרדוקס. לכן זה דומה לדעתי לחץ התקוע בלב הארוס. נו גם זו אמירה פרדוקסלית.
כן, אורה, אבל הפרדוקס של החץ בא להראות שהתנועה כלל אינה אפשרית. לא רואה איך זה מתקשר.
לעניות דעתי, ובלי השוואה כלל, החץ שלי תקוע בנקודת האפס . לכאורה נישלח אבל אני לא ממריאה לשום מקום, אני בפירואט.
אהה, הבנתי את הכוונה עכשיו. אבל צריך אולי להסביר. החץ של זנון נמצא בסדרת מצבים נייחים, אבל כביכול אף פעם לא זז מאחד לשני.
זה לא אותו דבר?
אני חושבת שמבחינת התוצאה כן, מבחינת התמונה לא. כי כשהחץ נישלח הוא מתכוון להגיע למטרה, כשהוא תקוע בלב של ארוס מצב החץ סטטי בעליל.
כן, התכוונתי לתוצאה. אבל הקפיצה של השיר הזה היא עם ארוס שאין לשככו…
כן, ברור, מזל שיש לו חיים לארוס, שלעולם לא ידום
"בדרך כלל אלה הם הרעב והכאב והנוחם שיכולים למסמר, לא האהבה".
יש עוד כמה לדעתי במשפחת המסמרים, אבל המשפט מאוד נכון בעיניי.
כן, מסמרים לא חסרים…
כל מה שנחרת בנו בכאב כ"זהירות, לאן אתה רץ?!"
השאלה אם הקפיצה היא חצי התאבדותית אל לגמרי הלא נודע. אני מעדיפה לראות פחות או יותר לאן, לדעת שיש קרקע גם אם הקפיצה עצמה לא הכי בטוחה ואפשר בהחלט למעוד ולהתרסק בדרך .לי מספיק משהו כמו לקפוץ מהרכבת, ועדיף אל התחנה ורק לדלג על המרווח (ה-gap ).
אפשר לקחת לדוגמא קפיצה לתוך סיפור אהבה. אפשר ללכת לתוך אהבה וזה מומלץ בבחירת בעל. אפשר לרוץ לתוכה ועדיין את על רגלייך ויכולה לעצור בזמן ,ואפשר לבצע "קפיצת התאבדות" ולהתאהב מעל הראש בלי מחשבה, בלי פחד, בלי מעצורים, בלי לדעת אם בסוף תתרסקי או שלא (ועם מוכנות להתרסק אם זה מה שיקרה בסוף הקפיצה" )לו היית יודעת שבסופה של התאהבות שכזו את תתרסקי…האם היית נמנעת מלקפוץ? היום, גם אני מסתפקת בקפיצת המעבר שבין המדרגות הנעות לבין הריצפה המוצקה, אבל בקשתים יש משהו התמכרותי לסיכון ולבדיקת גבולות, כך שבין לבין אפשר לקרוא לזה נסיונות גמילה.
🙂
קפצתי, סיגל , קפצתי אל הלא נודע. למרות שניסיתי לשים ברקסים. יודעת בדיוק על מה את מדברת.(גם הרבה אחרי שבחרתי בעל…)ואכן כמעט התרסקתי. היה כדאי אבל יצאתי עם פציעות קשות שיש להן תוצאות לא ממש טובות. לא לכל אחד זה מתאים.
לדעתי,לאף אחד זה לא מתאים גם לי לא.(אצלי זה כורח נטול הגיון) והפציעות האלו, אני יודעת על מה את כותבת ,ולפעמים הן משאירות נכות ,וכולנו קשתים בזמן זה או אחר ,אבל לו הייתי יכולה ללכת לאחור בזמן ולשנות ,או ללכת קדימה בזמן ולדעת, אני בוחרת שוב ושוב להיוולד קשתית ולחיות את פיסת הזמן המוקצבת שלנו בדרכי.
מסכימה.
לסיגל ואילנה – אלה לא רק הקשתים, וכידוע אין בלמים בנפילה חופשית.
וכן, אפשר להתמכר לזה…
הבלמים או המעצור הם לפני הקפיצה מהמטוס בלי מצנח…אך כך כבר מי יודע אולי ננחת על ענן…
לא יעזור, נצטרך ללמוד איך לקפוץ בלי הגוף… רק שאז הנחיתה עלולה להיות עוד יותר כואבת. היא לגמרי בפנים.
מאוד כואבת. אבל שווה . לא בטוח שאני רוצה עוד פעם.
לא בסתירה? שווה אבל לא רוצה עוד פעם?
רק רגע הלקפוץ-או-לא יכול לשפוט את האמירה הזו, לא?
אפשר לקפוץ קפיצות קטנות כי מי שנפצע קשה ועודנו צולע לא יכול להעיז וגם פוחד.
אני קורא לזה "תשישות רגשית" – כי באמת מדובר בכוחות נפש, כי כל זמן שהיו – גם צליעה לא הפריעה לי לרוץ.
לדעתי אין כואב "יותר". כאב חיצוני פשוט שונה מכאב פנימי . ולא חושבת שבסוף כל קפיצה ממתין כאב. התגברות על פחד גבהים למשל היא חוויה משחררת, מאמינה שגם בקפיצה הפנימית זה יכול לקרות.
מסכים אתך לגמרי, סיגל. פשוט דיברנו דווקא על אלה שכן כואבות.
לקפוץ זה לעתים די קרובות להתגבר על מחסום שרק אנחנו שמנו שם, לא?
ודאי שכשאנחנו מעיזים לקפוץ ואני בעד לקפוץ ולהעיז, אנחנו יודעים שיש סיכון אבל לא יודעים בודאות אם יכאב. ולפעמים הדאייה כל כך טובה ומהנה ומלמדת וחוויתית שלא איכפת לנו מה יהיה בסוף. אני בעד לקפוץ. בטח. אבל מי שהתנסה בנפילה לא טובה יתכן שישתהה ויהסס לפני הקפיצה הבאה או שיבחר לוותר ולא לקפוץ. אני מקווה שאצלי זה רק זמני.
בגיל שבע, הבן שלי נפל מסוס, המורה אמר שמי שנופל חייב לעלות מיד על הסוס . אמנם בני לא עלה מאז על שום סוס ,אולם אני זוכרת את דבריו שנראו לי נכונים לגבי הרבה נפילות בחיים. נופלים? קמים. כואב? מחכים שיעבור (לא בעד התעללות). לקפוץ? אם רוצים אז חייבים. הסיבה היחידה ללא לקפוץ יכולה בעיניי להיות רק לא רוצה ולא מתפתה ולא במערכת ההוויה שלי, שאר הסיבות הן מסמרים שיכולים להיות לא פחות כואבים (פחד, כאב, יאוש וכד").
מסכימה. זה כמו לחזור לנהוג אחרי תאונה. אבל אחרי שחווים את החופש וחציית הגבולות כנראה שאחרי תקופת התאוששות רוצים לחזור לזה ולא לשקוע בשממון היום-יום.
אילנה, זה דימוי מדויק מדויק. מי שטעם את האש המתוקה לא יתפשר על קולה, לא בלי כאב לב. הלב אומר "עוד"
ודאי, זה ברור לי. ואולי לקפוץ דוקא כשפוחדים זה אפילו עוד יותר מרגש. מעניין אם זה אופייני לאמנים ויוצרים דוקא , ונדמה לי שכן. בגלל שאנחנו לא אוהבים כל כך מסגרות וגבולות.
יוצרים הם מומחים בדבר אחד – במרד השקט של לברוא ממשויות חליפיות, חדשות, ליצור מציאות שעוד אין, של מחר. בגלל זה הם גם נתפסו תמיד כאיום על השולטים, למרות שלכאורה אין להם שום כוח. אני חושב שאמנים זקוקים למשמעת ומחויבות, אבל המסגרות זה משהו שהם אוהבים ליצור בעצמם…
כייף.
אילנה, כמה שהשיר מציג אותי כקופץ בלב חפץ, אני יודע לגמרי על מה את מדברת. צריך גם כוחות נפש חדשים. ובכל זאת אם משתדלים לא להסתכל אחורה, הם פתאום יום אחד שם.
למרות דוגמאת בני מסיפור הסוס רוצה לשתף שקצב ההתאוששות של ילדים מקפיצות הוא מדהים. יש בחצבאני גזע כרות השוכב על מי הנחל בגובה מה. בתור אמא לדוגמא אני מתגברת על הפחד וקופצת ראשונה. (גם בשביל לבדוק שהמים לא נמוכים מידי לקפיצה או שאיזה מוט ברזל יכנס להם בטעות לעין), ילדיי מתלהבים וקופצים בלי הפסקה, לי מספיק מזה עד לפעם הבאה שנוסעת.(נוסעת בזמן עבר, רשות שמורות הטבע גזלה מאיתנו את הקפיצה הזאת).
בסך הכל נולדנו כנראה לקפוץ. רק מכות עוצרות אותנו. ואנחנו לומדים לחיות קצת פחות…
נמוכים=רדודים.
המהירות נובעת מהקפיצה הקרובה שלי-לפאב.
היה לי נעים איתכם,
(תודה).
כן, אני בטוחה בכך. יש לי דוגמא ושאלה מעניינת שהייתי רוצה לשמוע את דעתכם על איש שקפץ גבוה מדי : מכר שלי, איש בשנות ה-50 לחייו, איש תאטרון לשעבר, מחזאי וכותב, אדם שכל חייו חי בקפיצות למינהן וחי את חייו על הגבול כדי למצותם עד תום, אבל מאחר והוא איש נשוי לאישה מוערכת מאוד על ידיו, הרבה שנים ואב ל-2 בנים בוגרים, מעולם לא חשב לפגוע במשפחתו. הקפיצות שלו גם אם היו גבוהות היו מתחשבות, זהירות. לפתע, בשנות ה-50 לחייו, הזדמנה לחייו עלמת חן יפהפיה כבת 30 .. האיש התאהב קשות ובמקרה זה הלך כעיוור מסומם מתוך החלטה שזוהי אולי אהבתו האחרונה ונתן למקרה להתגלות כלומר, לא הקפיד להסתיר, נתן לאהובתו לפלוש לחיי ביתו, נראה איתה בפומבי. כלומר: הוא אמר שנמאס לו להסתיר את אהבתו כל פעם. הפעם כולם צריכים לראות . הוא ידע כבר בשלב מוקדם של קפיצתו ואולי מהרגע הראשון כיון התאהב בה נואשות שזה מצב מסוכן מאוד ושיצטרך לשאת בתוצאות. ולא רק הוא – זה היה ברור לו שהוא ייאלץ במוקדם או במאוחר לבחור בין האישה לאהובה הצעירה והמדהימה (שרצתה לעזוב את בעלה ולחצה עליו לעבור לגור איתה ועם 2 ילדיה הפעוטים), ולמרות שידע בוודאות שמישהו ייפגע. האישה החוקית כמובן, הבנים, וגם האהובה וגם הוא עצמו יקרע מאחת מהן. כולם יכאבו לבסוף כי אין פתרון קל במקרה הזה.
השאלה שלי האם לפעמים הקפיצות שלנו, במקרים כאלה למשל, כאשר האדם התמכר לקפיצה שלו וידע מלכתחילה לאן תוביל אותו, וידע מה הגבולות ואיפה לעצור…בחר להתרסק בקפיצה מצוק גבוה מדי, ללא התחשבות באחרים שחיים איתו ויקרים לו, כדי להתמכר לשכרון חושים? האם עלינו לקפוץ בלי להתחשב? רק בשביל עצמנו?
כל כך קשה לענות על זה "בעיקרון", אילנה. האם היה זה רק "שכרון חושים"? האם הוא טעה?
אנחנו חיים רק פעם אחת. אנחנו לא רוצים להכאיב. לא לאחרים וגם לא לעצמנו (כי אז בין כה וכה יכאב לכולם, על אש קטנה). הרבה כאב לאישה, למשפחות. ומה לעשות שהכל השתנה (אם אכן?)
אני מכיר זוג שחי ארבעים שנה יחד אחרי התאהבות (שניהם היו נשואים) וחי חיים של יצירה ועשייה עד שלא מזמן הגבר נפטר.
איך אפשר לדעת את זה כשקופצים? רק מבפנים, אם יודעים להקשיב. בכל זאת, עם כל הכאב, החיים הם לא חברת ביטוח – וזה כולל את כל הנפשות הפועלות.
האנשים היחידים שכלום כבר לא יכול לקרות להם שוכבים במנוחה מתחת למצבות, לא?
כן 🙂
לדעתי קפיצה לפעמים באמת נובעת מחוסר אחריות כלפי אחרים. אני מניחה שאפשר להתחשב כמה שניתן אך כשקופצים אז קופצים כבר אין מחשבה על כלום והאחרים צריכים להתמודד עם התוצאות כמו שהן עבורם, בדיוק כמו שהקופץ צריך להתמודד עם התוצאות של הקפיצה שלו גם במישור של עצמו וגם במישור של מי שאולי נפגע ממנו (זה בטח לא פשוט לחברך לדעת שפגע באוהביו-זהו חלק מההתמודדות שלו עם תוצאות הקפיצה). ואז…אם הוא צריך לבחור אני מניחה שאסור לו לבחור. המחיר הוא להישאר לבד ,זהו לעיתים מחיר ההיחצות. חושבת שלעולם לא יוכל לחיות עם אישתו באושר תוך ידיעה שויתר על אהובתו הצעירה ,ולעולם לא יוכל לחיות עם אהותבו הצעירה תוך ידיעה שויתר על אישתו…אין בבחירה מתכון לאושר ,ולכן עליו לפתוח דף חדש מתוך לבד ,שבו ימצא את שלמותו לפני שימצא אהבה חדשה. אלו שמתחברים לקופצים בדרך כלל מודעים לסיכון שהם לוקחים ,ובחירה לחיות עם "קפצן מכור" היא בעצם הקפיצה שלהם, כך שאיבוד הקפצן הוא לפעמים ההתרסקות שלהם.
אבל קצת ביותר אופטימיות- הקופצים הם לא אנשים טיפשים וכל קפיצה היא למידה, מה שאולי מבטיח שאם קפיצה מסויימת הייתה "לא נכונה" ,הם יפיקו ממנה שיעור ויצמחו ממנה.
סיגל, אם אפשר להתערב, הרי לא מדובר במקרה הזה ב"קפצן סדרתי"?
טעות,הוא כן, הוא כן סדרתי!! למרות שכל אחת היה בשבילו הכי מלכה… (ואולי כבר ניחשתם שגם אני עברתי שם מתי שהו)
אם ככה, האם כל זה לא היה למראית עין בעצם?
הוא אולי קפץ קצת יותר רחוק, העלה את רף הריגוש, אבל לא נשמע שזה מישהו שבאמת ייטוש את הביטחון של הבסיס שלו. כמו עפיפון, לא?
לעתים זה חלק מהדראמה. "תחזיקו אותי, אני קופץ!"
כולם שותפים לזה. או שמשחקים או ששוברים את הכלים. והמשחק גם אם אכזרי מאפשר אינטנסיביות גדולה מהחיים הסדורים שלנו. אני חושב שאנחנו מזהים אנשים – במודע או שלא.
ועוד – אנשים לפעמים קופצים אפילו אל מותם רק כדי להוכיח שהיו רציניים…
אילנה כתבה:"אדם שכל חייו חי בקפיצות למינהן וחי את חייו על הגבול כדי למצותם עד תום" -לדעתי, אישתו מנהסתם ידעה שהיא נישאת לקפצן ובקפיצות למיניהן היא הייתה שם וחוותה חלק מהן דרכו. קפיצת התרסקות היא גם קפיצה שהמקורבים חווים בדרכם ושייכות לבחירה שלהם מראש להיות חלק מהחיים לצידו.
במקרה זה הם נישאו צעירים כך שעדיין לא ידעה שהוא קפצן (אני לעומת זאת כן ידעתי כשהצטלבו דרכנו, ופה הקפיצה שלי כמו שאמרה סיגל , על אחריותי, ולא אמשיך בנושא בפומבי…)
הוא ודאי אינו טיפש ולא טירון. למיטב ידיעתי , במקרה זה היו מעורבים פה גורמים נוספים שהאיצו את הקיצוניות כמו התמודדות עם מוות של אימו, הרגשת פחד שלו מפני זקנתו שלו, להיאחז בנעורים כולל חוסר האחריות שבהתנהגות. אבל בימים אלה השלים את החלטתו לחזור הביתה. אולי זה חוסר אומץ מספיק. אוני חושבת שמעולם לא באמת חשב לרגע לעזוב. איך יהיו חייו מעתה גם בבית? אכן, עליו לשאת בתוצאות. (ואני בטוחה שיקפוץ שוב בעתיד).
אוי אילנה, עכשיו קראתי את מה שכתבת ואני מבינה שקיבלת "הזמנה" לקפיצה ו…קפצת. הוא היה צריך לבחור והוא בחר באישתו, ליבי עליו שכך הוא קופץ בעיוורון כלשהו במקום להסיק מסקנות ולהפסיק לקפוץ את אותה קפיצה בלי ללמוד ממנה כלום. שתי אפשרויות נכונות בעיניי או שיחיה בנישואין פתוחים או שיתחיל מנקודת הלבד.
ואת משוחררת מהקפיצות שלו. הוא רק אחד מבין קפיצותייך ואת לעומתו כן יכולה ללמוד מהקפיצה ההיא, למשל שקשר עם גבר נשוי הוא משהו שלא טוב לך וניתן להחליט מראש במקרה דומה שפשוט לא. וחשוב לדעת שכמו שאמיר אומר קצת מתים אחרי כל קפיצה ,אבל לעומת אנשים שבעיניי חיים חיים מתים ,אין כמו להרגיש :"אני חי" ולכן אסור לפחוד לקפוץ ,כי החיים הם חוויה נפלאה כמו שהם עם כל מה שיש בהם. נכון?
לא תמיד. יש אנשים שנולדים עם פחד. אני למשל נולדתי עם פחד במה ופחד גבהים ,ופחד כבישים ,ובטח עוד ,שאני לא זוכרת כרגע. אז למרות כשרון המשחק שיש לי , ככל שניסיתי להתגבר על הפחד בחוגי הדרמה ,תמיד הרגשתי את האבנים ברגליים ,אפילו שקפצתי לתוך ההצגה ,לא עזר לי כלום. לגבי פחד הכבישים אינני מנסה להתגבר עליו כי לא נראה לי שלקפוץ לכביש בלי רמזור ומעבר חציה הוא פתרון. ועם פחד הגבהים ,הפיתרון הוא בוודאות-לקפוץ. ולפעמים…יש לי פחד גבהים פנימי-פחד מעיניים . אולי זאת תהיה הקפיצה הבאה שלי…ואולי לא. עכשיו מוכרחה למהר לעבודה ומקווה לחזור ולקרוא הרבה על קפיצות , זהו אחד הנושאים החביבים עלי ביותר.
:0)
לא חושב ש"נולדים" הוא התחלה. יש סיבות לכל פחד. ויש גם הכמעט כאילו לקפוץ (כתבתי לך ולאילנה על זה למעלה אבל לא ראיתן – על עמדת ה"תחזיקו אותי")
באמת לא ראיתי את התגובה ולחפש אותה היה כמעט מחקר.
מסכימה שיש את המאיים לקפוץ…וואוו איך שאני מכירה אותו (מעצמי), אלו מורכבים מנפש ילד רכה המחפשת תשומת לב בכל מחיר ,ובדרך כלל כשנמצאת בחברה "עויינת". אז, כמובן כשיש קהל ,אם באותו אדם נמצא גם הקופץ הקשתי ,אז סיכוי רב למצוא אותו מרוסק על איזה צוק, רק בשביל להוכיח שהוא רציני.(למזלי האישי, אהבת עצמי התגברה על הרס עצמי) אבל אלו קפיצות לעיני קהל, אין בהן אמת והן נובעות מ"זיוף" באישיות, הקפיצה האמיתית היא כשהאדם מתעמת עם האמת הפנימית שלו וקופץ מתוכו את הקפיצה, שהוא בוחר בשביל עצמו ,ולא צריך את עיני החברה, אישורה ,או תשומת ליבה.
זה שיר מלא תנופה והרגשתי את זה במיוחד בצלילים בגדי, פני, שיני, חיי, וכו", החזרה המקפיצה הזו של המילים דוחפת להרגשתי כלפי מעלה ומניחה מאחור את הגשמיות. מאוד מאוד יפה.
תודה, סיגל. את צודקת שהמרוץ הזה הוא גם מהירות של ואל התפשטות מהכל. וכפי ששמת לב המלים הקצרות המצטברות אכן דוחפות הלאה בקצב המאוץ – אל מעֵבר –
שיר מהיר – מלווה את ההכנות לקפיצה ולתעופה, ונגמר בשקט הגדול של הקופץ הבודד. יפה בעיני הדממה הזאת שמשתררת לקראת הסוף.
ממה שקשור בגבהים (העובדה שהנשר גבוה יותר מן הקופץ, ושהקופץ מדבר על המרחב ש"בין עומק וגובה", ולא בין גובה לעומק), אני מסיקה שהוא קופץ מלמטה למעלה, אם כי התמונה שהתקבלה אצלי בהתחלה היתה בכיוון ההפוך.
עדה, בין עומק לגובה הוא מקום כמעט נטול הבחנות (ר" למטה את הציטוט שהביא רותי רום מספר יצירה). מבחינתי, זוהי התשוקה אל מעבר למה שאפשר להשתוקק אליו ולהגיע, הקפיצה אל מעבר לכל מה שניתן להשיג.
מקסים!
במלים עומק וגובה נעוץ האינסוף.
"עומק ראשית ועומק אחרית, עומק טוב ועומק רע, עומק רוֹם ועומק תחת, עומק מזרח ועומק מערב, עומק צפון ועומק דרום."
מתוך ספר יצירה.
כמי שמורגלת בירי חצים אל הצהוב, אל הליבה, (הייתי אלופת הארץ בקשתוּת) אני מתענגת מזכות הויתור על הדיוק ואולי אפילו מהרחיפה נטולת המטרה(!) כשהחץ בין שיני אני מכתיבה כיוון, אני מכתיבה את הקצב. יש בזה קסם ויש בזה פיתוי.
השיר הזכיר לי את עבודתו "wind" של רוברט לונגו, אמן שאהוב עלי במיוחד.
אלופת הארץ, רותי! ומוותרת… אבל מכתיבה את הכיוון?:) כי אפשר…
כשאת משיגה את החץ של עצמך, מי את?
בקשר לעומק וגובה – אין בעצם הבדל בין עומק לגובה, מלבד עמדת הצופה. הקפיצה האולטימטיבית היא כמו שאמרת ללא סוף, אל האינסוף – הביתה?
נ.ב.
יש לך קישור לעבודה הזו של לונגו? אני לא מכיר אותה.
אין לי קישור. תנסה להדפיס longo + wind אני מניחה שתגיע לזה.
אני מי שהותשה מן החץ הרץ לו אל המטרה – לא מכוחו מכוחי. אני זו ששחררה את המיתר. שוב ושוב אל הבול – עד שבלעתי אותו.
רותי, אם כך אין ספק, את מכירה את הקפיצה הזו עם החץ בין השיניים. בין עומק לגובה.
ותודה
אמיר הי, אני רואה שהפסדתי המון…:)
שרי אורבינדו אמר: "על מנת לגלות ארץ חדשה בתוכנו, עלינו תחילה ללמוד כיצד להותיר את הישנה מאחור", בשבילי זו "הקפיצה" ונראה לי שה"קשת" יודע לקפוץ. בכל קפיצה מת משהו מתוכנו.
הנץ שמסמל את הורוס- אל השמיים והשמש המצרי. הוא מסמל את הראייה האינסופית, ואת נקודת החיבור עם כוחות עליוניים, את השבת הסדר האלוהי, הנכון אל האדמה. לכן כאן, בשיר הוא צולל למעמקי הרוח אבל הקשת רוצה יותר להיות ברוח, לעזוב את הבשר- הלאה הלאה אולי אפילו לעזוב את הרוח- לא להיות כלל כמו "חצי בין שיני" (שניים מסמלים מוות ולידה.)ולהתחיל הכל מההתחלה, מנקודת האמצע של המטרה. כל גלגול והקשת שלו עם המטרה המיועדת לו.
תמי, תודה על כל הסמלים האלה שהתגנבו להם אל המעוף הזה. הגעגוע, הרעב, התשוקה של הרוח דוחפת לעבר כל כך הרבה קפיצות, כל כך הרבה מטרות – ואין בהן די.
ברגעים שאתה משיג את החץ ששילחת למטרה, לא נותר כנראה אלא לקפוץ מעבר למטרה וליריה.
אמיר, לסמלים אין קשר לכוונתך, ז"א המצאתי אותם ולכן "התגנבו להם"?.
נראה לי שברגע שאתה משיג את החץ ששילחת אל המטרה, עליך לקבוע מיד מטרה יותר רחוקה- מה אנחנו בלי חלומות ותשוקות?
לא, להפך, הם מתחברים להפליא, למרות שלא חשבתי עליהם במודע (הורוס, שיניים).
החץ בשיר הוא אחד – חץ כל המטרות של העולם הזה. מעבר לזה יש תשוקה כאילו חסרת מושא, מעבר לכל זה, למלים, לכיסויים, להכל.
אמיר, תשוקה חסרת מושא?, ומי מתפעל את התשוקה?
חסרת מושא, תמי אבל לא חסרת נושא. זו התשוקה של האני.
הי אילנה, מתנצלת אלף התנצלויות ועוד אחת קטנה בשביל האי-זוגי…לא התכוונתי לחטט ולא התכוונתי להיות "פינת יעוץ" (למרות שיש לי נטיה כזאת "להתערב" לאנשים בחיים עם הדיעות שלי). כל סיפור הוא סיפור ולפעמים אותו סיפור עם אדרות שונות, והרבה אנשים קופצים בשלבי חייהם רק שלא תמיד עומדים ביחד על המקפצה. גם כאן בתגובות הופענו מספר חביב של "קפצנים", מי לפני הקפיצה, מי אחרי הקפיצה ומי הרבה הרבה אחרי הקפיצה. ואני כרגע? קנגרו. ממשיכה לקפוץ אבל בניתורים 🙂
סיגל, שירים כאלו כמו של אמיר תמיד מתחברים לנו לחיים, ובכלל אמנות שיוצרת דיאלוג ולא הכל "תיאוריה" .הרי. אני עצמי הסתכנתי גם בנגיעה בחומרים פרטיים כשהגבתי מה שהגבתי. בכל מקרה – הדוגמא שהבאתי שלי היתה כדי לברר אם לפעמים לא קופצים גבוה או רחוק מדי תוך פגיעה בסובבים היקרים לנו מבלי להתחשב. ועל כך קיבלתי תשובות בדיון הפנימי שלנו כאן.
אז תודה לכם, עזרתם לי בתובנות חדשות (או חיזקתם קיימות). זה היה מאוד מעניין לי. תודה גם לאמיר על זה שאיפשר גשר בין המילים לחיים.
ולאמיר- בפוסט שלי "חלומות דגים" ניסיתי להסביר למירי פליישר תהליכי יצירה. תוכל להציץ.
אכן אילנה, נגעת בחומרים פרטיים ואפשר לראות בזה סוג של קפיצה ומאוד מרהיבה בעיניי ,כיוון שהנה אני אדם וירטואלי שומר בקנאות על וירטואליותו ,בעוד שאמנים שכאן עם שם ותמונה מעיזים וקופצים אל תוך העצמם באומץ ראוי להתפעלות. (אחת הסיבות שאינני "קופצת" כאן בעצמי היא ,שאני כבר ברוויה מסוג הקפיצה הזה ,והיה לי נפלא והיה לי נכון והספיק לי).
בקפיצה הבאה את שוב מוזמנת לשתף ואולי נקפוץ לנו ביחד.
🙂
תודה על ההזמנה. אבל גם לחשיפה יש גבולות…
מצחיקה, לא מתכננת לצאת מהדף בזמן הקרוב. התכוונתי לכאן…מי יודע איזה נושא יעלה ,ואולי אחליט לי גם כן לקפוץ.
🙂
קראתי שוב. הקשתית שבי מקפידה על כותרות לימיה. אתמול היה יום התמודדות .היום יום שניסיתי לבחור בין "חי-מחמד" לבין "אני קופץ", קראתי את חי מחמד כבר נמצאו לו שלוש קריאות ,אז בדקתי כאן ומצאתי ששכחנו משהו. יש אנשים שבשבילם לקפוץ זה בכלל לקפוץ לבקר. כשבועז רוצה לקפוץ לבקר את רותי הוא מודיע לה בשיר:
עוֹרִי מָהִיר מִן הָרוּחַ,-אני בא מהר
חִצִּי מָהִיר מֵרַגְלַי,-גם ה"חץ" שלי
אֲנִי פּוֹשֵׁט אֶת בְּגָדַי,
מִלַּי, פָּנַי – בא בלי מסכות
הַלְאָה הַלְאָה… מֵעַל בַּשָּׁמַיִם-מגיע במטוס
הַנֵּץ הַצּוֹלֵל בָּרוּחַ
עוֹדֶנּוּ כָּבֵד מִדַּי.-מטוס קל
הַלְאָה הַלְאָה חַיַּי
לֹא חַיַּי.-מזרז את הטייס
בֵּין עֹמֶק וְגֹבַהּ
בַּדְּמָמָה בְּאֵין רוּחַ
אֲנִי
קוֹפֵץ-אלייך מהמטוס
חִצִּי בֵּין שִׁנַּי.-נו טוב, זה קורה כנראה בעת "קפיצה" וכעת נותר שהיא תפתח את ידיה ותתפוס אותו.
:0)
בוודאי שכדאי. היא הייתה המטרה, לא? קשתים צריכים לדעת דברים כאלה.
בהחלט חבל שכל מעוף החץ שלו יחטיא ויימרח על הארץ חמישה סנטימטר ממנה.
זה כואב.
לא נראה לי שקשתים ממש יודעים. מהכרות עם אחת כזו הקשתים נוטים להמר, אבל השיר הוא כמו מכתב הודעה: "אני קופץ", רותי יכולה להבין בטעות שבועז מאיים לקפוץ והיא תשלח כבאית עם סולם להוריד אותו הגג שלה. (בזמן הזה כמובן שבועז הקשת האמיץ בהחלט עשוי ליפול על החץ שלו, וכן, ברור שזה כואב (אם הוא נותר בחיים להרגיש).
וזהו להיום עזרת לי להחליט…לא אקפוץ למכולת היום, אשתה קפה בלי חלב ,אולי יהיה משהו לקרוא בקרקעית.
:))) ממש שירי טארוט!