וַפֶלימוֹן

לא רבים יודעים את זה, אבל גם תנינה הייתה מאוהבת פעם.

היא התאהבה במכשף מסוכן מאוד ששמו וַפֶלימוֹן.

תנינה פגשה את ופלימון בכינוס מכשפים על הגג של כלבו שלום. הוא עורר שם עניין רב, כי רוב הנוכחים היו מכשפות ולא מכשפים. מהר מאוד החלו כל המכשפות להתרפס בפניו, ולומר שכוחות הכישוף שלהן הם כאין וכאפס לעומת שלו, וגם טוב לבו לא יסולא בפז. התרוצצו שמועות שאינו רק מכשף אלא גם מלאך.

דווקא החתול של ופלימון היה חתול חום ונרגן, שקורקבן לא חיבב כלל וכלל, אבל את תנינה זה בכלל לא עניין, כי כשוופלימון לחץ את ידה, הביט לתוך עיניה ובירך אותה בברכת מכשפים עתיקה, הדבר היחיד שעניין אותה היה להיות הנבחרת של ופלימון, הטובה בעיניו מכל המכשפות.

אחרי הכינוס קיבלה תנינה מכתב אדיב ומנומס מאוד מוופלימון, שהביע את תקוותו העזה, שהוא חושש כי היא מחוצפת מעט, כי תואיל ביום מן הימים לכבד אותו בנוכחותה במעונו. תנינה השיבה לו באיגרת משלה, שהשתדלה לכתוב אותה במינון הנכון של חום ועליונות, ובו הודיעה שבהחלט תהיה מוכנה לחלוק לו את הכבוד, למרות שקורקבן רטן ולא גרגר כל הערב בגלל המחשבה שיפגוש שוב את החתול החום והנרגן, ניקנור.

אבל ככל שחלף הזמן נעשתה תנינה חסרת מנוחה: ופלימון לא ציין שום מועד רצוי לביקורה המיוחל, וכעת, לאחר שהצהירה על נכונותה, לא השיב. בינתיים שמעה שהמכשפות האחרות קיבלו ממנו מכתבים דומים. תנינה כעסה מאוד, אבל ככל שכעסה עדיין רצתה לקבל את האיגרת מוופלימון, ולו כדי שתוכל לסרב בנחרצות לבקרו ולהוכיח אותו על חוצפתו, או מוטב, להפגין אדישות קרירה.

קורקבן היה רגיל להתנהגות לא צפויה מצד תנינה, אבל לא לחוסר מנוחה כזה. תנינה כמעט לא כישפה כישופים, כי המחשבות על ופלימון בלבלו לה את המילים, וכבר לא נהנתה לחלום, כי חלמה רק על ופלימון, ולא חיפשה רעיונות לעיסוקים חדשים. החליט קורקבן לעשות מעשה וערך בירור נרחב בקרב החתולים. לבסוף שמע מטלאי, ששמע ממימי, ששמעה מזרובבל ששמע מתולולון שהכירה היטב את ניקנור, שבאיגרות ששולח ופלימון יש כישוף לאמספיק, שגורם למקבל האיגרת לחוש בחסרונו של ופלימון ולהתגעגע אליו, ולחוש שהעולם חסר צבע בלעדיו. והוא קיבל גם הנחיות כיצד לשבור את הכישוף, וכך עשו הוא ותנינה באותו ערב:

קרעו את האיגרת לגזרים, ושרו:

בלי ופלימון

אין שום חיסרון

קורקבן ותנינה לעצמם מספיקים

ובעולם שלהם ישנם כל הצבעים