משהו חדש צריך לקרות
  • ניבה רטנר

    כותבת, עובדת-סוציאלית, חפשנית

ג'ז

בית 1

נדב שתק כל הדרך הביתה. שפתיו ממלמלות בלי קול, זקנו רועד והידיים אוחזות חזק בהגה. לא ניסיתי לדובב אותו. ידעתי שזה לא כדאי. אפילו הילדים בכיסאותיהם מאחור השתתקו. מבינים שעדיף להם לדחות סיפוקים כרגע.

כל אותו בוקר הוא טרח במטבח המסעדה. מרכיב תרכובות, רוצח ירקות, רוקח שיקויים. נדב אומר שתכלס הבישול הוא העבודה שהוא הכי אוהב לעשות במסעדה שלו. הניהול, השיווק והעסקים רק נכפו עליו, הוא בכלל לא היה מעוניין בסניף הנוסף שפתח. אבל לעבודה הבוקר במטבח התווסף יותר מקמצוץ מירמור. וזה לא עזר שברדיו ניגנו שירים יפים ושהוא הוסיף את כל התבלינים שצריך לפי המתכון בדיוק. הוא סגר את המסעדה היום לרגל האירוע הזה לעזאזל, הוא הפסיד המון כסף, שלא לדבר על זמן העבודה, והכל רק בגלל שאחותו החליטה לחגוג באירוע רב משתתפים את הברית של בנה, טקס ברברי ובזוי לחלוטין לדעתו, אבל הפעם לא לקחו את דעתו בחשבון. "אם היא כבר החליטה לחתוך לו את הבולבול, למה כולם צריכים לראות את זה ועוד להפסיד בשביל זה שעות עבודה" רטן נדב בכעס. הוא השתדל להימנע מבריתות, בוודאי כאלו שנערכו באמצע יום העבודה. אבל מהאירוע של אחותו הוא לא יכול היה להימנע ולא רק שלא נמנע הוא גם היה צריך לטרוח עבורו. איך זה קרה לו.

"אני לא מבין, בשביל מה היא הייתה צריכה את כל זה" הוא אמר בסוף כשהחנה את המכונית. "ענייני נימוסין- אנשים לא רוצים להגיע לברית ואימהות טריות לא רוצות שיבקרו אותן בבית עם קמטי העייפות והתינוק הצורח. בסוף שני הצדדים נפגשים באירוע יקר עם מוהל, שהוא אולי היחיד שמרוויח מכל העסק הזה. אנשים באמת חושבים שזה רציני? שזה מה שמצופה מהם לעשות לילד שלהם?"

אני והוא כבר לא מדברים כמעט שנתיים, מלבד על ענייני ניהול הילדים והבית. לפעמים אם אני ממש מרגישה שאני זקוקה לשיחה אני מעלה לדיון נושא פוליטי כלשהו, רצוי על ענייני דת ומדינה, למשל אני מספרת לו על תלמוד תורה שנפתח לידינו ומייבא אליו תלמידים מרחוק, כי אצלנו באזור אין לו ביקוש. והוא מסכים איתי, ואז אנחנו מרגישים נעים. אף פעם לא גיליתי לו שבלילה של מוצאי יום כיפור, רגע לפני שאני נרדמת, אני עוצמת עיניים ומבקשת בשקט סליחה מאלוהים על כל חטאי. אני יודעת שעל זה נדב לא יסלח לי. כלומר, סליחה אולי היא לא המילה הנכונה כאן, יותר נכון אולי לומר שהוא יחוש בזוי על כך שהוא נמצא עם אישה שכמותי, שיוצא לה לדבר עם אלוהים, אפילו אם זה רק פעם בשנה. בזוי? האם זאת המילה הנכונה? בזמן האחרון המילים בורחות משליטתי, אבל הנה אני שוב בורחת מהנושא העיקרי.

נהלנו זוגיות שבזמנים הטובים הייתה מבוססת על אהבה ושותפות ובזמנים הרעים על פחד ונוחות. כך או אחרת, היינו בתקופת המילים הקרות- ניהול, זוגיות. רק לאהבה שלי אליו לא מצאתי הסבר רציונלי. תמיד הייתה בינינו הרבה שתיקה. אבל פעם הייתי מנסה לצוד שיחות. אימצתי שיטות של מדובבת, לכל משפט שאמרתי הוספתי בסוף שאלה כמו "מה אתה חושב?" או "נכון?". כשהיה מתרחש בדרכי סיפור טוב לא הייתי מבזבזת אותו על שיחת חולין של אחרי העבודה . להפך, אחרי העבודה הייתי בוהה בטלוויזיה. מכניסה מסטיק, סיגריה, בקבוק בירה או סתם לועסת את השפתיים בתקווה שהפה והלסתות ימחקו את כל הכאבים שחלפו על פני באותו יום. לועסת, שואפת נושפת ומאחסנת מילים. חיכיתי לרגע המתאים, למשל נסיעה לחופשה בצימר. ואז בנסיעה, בכמה דקות של חסד בהן הוא לא היה קבור בסמארטפון שלו, הייתי פולטת סוף סוף את הסיפור שקברתי בתוכי כבר זמן רב ועוצרת דווקא לפני השיא. מחכה שהוא ישאל "נו, ומה קרה בסוף". מדי פעם הייתי נוזפת בו על כך שאינו דביר. הסוגיה הפכה למריבה הקבועה בינינו, מסוג המריבות שמהלכן קבוע וידוע ומאוס אבל הן תמיד חוזרות, כמו פרסומת מנדנדת ברדיו. תמיד קיוויתי שאצליח לפתות אותו לשיחה טובה כזאת, מהסוג שזוגות מנהלים מול מדורה בלילה מוצף כוכבים. שיחה שאחריה ארגיש שפרקתי את נשמתי והוא פרק את נשמתו, ונשמותינו נגעו אחת בשנייה. אבל נדב לא האמין בנשמות. הוא האמין בתענוגות הבשר. בהתענגות על יין איכותי שהוא היה שואף לריאותיו וחזהו הרחב מתרחב עוד יותר. הוא האמין באמבטיות חמות וארוכות, בעורו שמתאדם אחרי אפייה טובה בסאונה ומצטמרר אחר-כך במקלחת קרח, כמו השעועית הירוקה שהוא שולה מהמחבת הרותחת וטובל מיד בקערת קרח שהניח בצד. דווקא במסעדות יוקרה הוא לא היה כל-כך מתענג. אולי זאת קנאת המסעדנים שהוא חש. אולי זה היה ההכרח לנהל איתי שיחה בזמן הארוחה. אבל הוא היה מתענג על האוכל שהוא עצמו בישל, על הדיוק שבגזר הטרי, על העסיסיות של העגבנייה שחתך והניח בכריך המוקפד שלו. פעם הוא גם היה נהנה לבשל בשבילי. לחמם אותי בפסטה ולכבות אותי בשתיקתו. בארוחת הצהריים שהיינו אוכלים לפעמים במרפסת הוא היה מצייר לי על הפסטה פרצוף מחייך משבילי פרמזן. היום אנחנו כמעט כבר לא אוכלים ארוחה זוגית במרפסת. אבל לפעמים הוא מכין פרצופים מחתיכות מלפפון וגמבה על רקע גבינה צהובה בכריך של הילדים. הוא גם נוהג לתפוס את שניהם כשהוא חוזר מהעבודה ולגלגל אותם בתוך השטיח, אבל איכשהו החלק שבו שמגלגל את הילדים בשטיח לא מדבר עם החלק שקבור בסלולרי בנסיעות שלנו לחופשות.

לאט לאט התעייפתי מלדובב אותו. חיכיתי שישאל אותי איך עבר עלי היום או שינשק אותי בבוקר לפני שהוא הולך לעבודה. חשבתי שאולי כך נחייה. לא נדבר לעולם על מה שמציק לנו, רק על ענייני ניהול שוטפים. לא נגיד אף פעם אחד לשני שאנחנו מרגישים לבד, רק נחכה שזה יעבור. לא נלך אף פעם לטיפול זוגי, אפילו לא נדבר על האופציה. אנחנו הרי אנשים נבונים שמנהלים באופן רציונלי את העסק הזה של המשפחה שלנו שכולל חברת-בת של הזוגיות שלנו,  אז למה שלא נדע לפתור בעצמנו את כל הבעיות. נחיה כך בשתיקה ואפילו לא נדבר על ההחלטה לחיות בשתיקה, פשוט נשתוק.

לא אמרתי לנדב שדווקא חשבתי שהרב בברית אמר דברי טעם. היה לו זקן מסודר, קצת דומה לזקן של אריה דרעי. (פעם חשבתי שאריה דרעי הוא הגבר הכי נאה בכנסת). כשהרב התחיל לדבר כבר הייתה שעת ערבים. האורחים הפסיקו את לעיסתם. בשעת השקיעה, לפעמים כשהרוח משחקת בעלים המבהיקים בירוקתם והאוויר מתחיל קצת להתקרר אבל לא להיות קר ממש, בשעות האלו מתגנבת קצת קדושה לכל מעשה. הרב דיבר על ההורים שמתוך תחושת הודיה על הבן שנולד הכינו תקרובת לכל האורחים (הוא לא ידע שהיה זה נדב שהכין) ואיך אנחנו יכולים להודות על כל מיני טובים שאירעו בחיים. שלחתי את ידי לידו של נדב ונאחזנו לכמה שניות זה בזה. הרב הזה ידע איך לדבר, והוא גם ידע שהוא יודע איך לדבר. עיניו היו כחולות ורכות ונצצו כשהחל להחשיך.

אני בת 37 יש לי שני ילדים, בעל ועבודה ואני לא מרגישה מוקירה תודה. לא תכננתי להיות בת 37 עם שני ילדים עבודה בסיעוד ובעל. חשבתי שאהיה בת 37 ואכתוב ספרים. במקום זאת אני מבלה לילות במשמרות אינסופיות בבית החולים. זאת עבודה מרגשת לפעמים, אין ספק, פני בני המשפחה שעטים עלי כשאני יוצאת מחדר הניתוח, כאילו אני הרופאה המנתחת בכבודי ובעצמי. הריכוז הזה שבו הם מקשיבים לי כשאני מדברת על יקיריהם, מתעלמים מהטלפונים שמטרטרים בכיסיהם, מקשיבים כאילו המילים שלי יכולות לבנות או להרוס את עולמם. והחולים שמופשטים מבגדיהם ומבתיהם ומתפקידיהם וברגע אחד הופכים לשורה של ילדים בפיג'מות אחידות ששוכבים במיטותיהם ומתחננים "אחות עזרי" ואני עם המזרק בידי מחלקת להם משיקוי הפלאים.

אבל אני לא מצליחה להיות כמו הרב ההוא בברית, שמצליח להתחבר לתחושת קדושה רק ממראה התקרובת באירוע של ברית. הו לא, תחושת קדושה היא לא תחושה שאני מצליחה להרגיש בקלות. אחרי הטקס, רגע לפני שנכנסנו למכונית הדלקתי סיגריה. הסיגריות נותרו הצינור היחידי בחיי שמחבר אותי לחלום ההוא על הסופרת הבוהמיינית, כאילו אני נושמת מהסיגריות האלו רוח ולא סתם רעלים.

וכל כך אני רוצה לומר לנדב, תהייה איתי. פשוט תהייה איתי, אני כל כך זקוקה לך. כמה שנים אוכל להמשיך לחיות עם השתיקה הזאת?

 

 

המשך יבוא…

(התמונה:

vimark:    The destruction of space)

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לניבה רטנר