יוסי וקסמן סופר, אמן, מעצב
טיפאני "הגדולה" הרוסה עליה. גם היא משיכון חיסכון, כמו מרגי נתנאל. היא אימצה לה את שמה של ההצלחה הבימתית הראשונה, "טיפאני המתוקה", ומאז היא איתה באש ובמים. צעקה לה מהחושך באולם, מאאארגי, יא שרמוטה, שככה אני אוהבת אותך! כ‑כה! כשהיא מבחינה בצלליתה הנוסעת היא מפסיקה הכול. הַיידֶה, אפילו אם הלקוח הבטיח שלוש מאות שקלים פּלוּס טיפּ. מרגי, מרגי, תעצרי!
ההוא נשאר עם התחתונים למטה: הלו, גברת, תבואי להנה ותגמרי ת"עבודה שלך! הלו, הלו… ההוא אוהב את ההצגות שלה, מעמיד פנים כאילו היתה אישה אמיתית. מביא לה פרחים, שוקולד, שפתונים שהוא מרים מהטואלט של הגברת שלו. אפילו נותן ייעוץ משפטי כשצריך (הוא פרקליט חשוב ב"מחוזי"). נו, מחזה לשניים: הקליינט המעריץ והיצאנית. ובתפקיד הנשי הראשי – גברת עם ביצים. היא פוחדת לחתוך, רק שלא תאבד את השפיכה המוקדמת שלה, ומשחקת להם את האמזונה הגדולה מהחלומות. נו, בינתיים המונית נעצרה: סוף סוף! למה את לא עוצרת, מרגי קֶרידה? ככה עושה לי, דווקא. שאני מפסידה קליינטים בשבילך, איףףף… אבל, טיפאני מותק, כאן היא רק צללית דקה חולפת בלילה; צל של מגי השחקנית. את לא יודעת? היא מציצנית! זה מה שהיא!
תעלי, טיפאני. ותשתקי כבר, סתומה אחת. ותיישרי את הפאה על הראש, הפוני יושב לך על האוזן השמאלית. עכשיו הם בטח נוסעים. קחי, אחותי, הזמנה זוגית ל"הפלישתית". את בטח תאהבי את רולה. תביאי איתך את טיפאני "הקטנה". נלך להיזרק אחרי הפרמיירה. הקוקסינל נרגעת: אוֹה, אחותי…
היא בטח מזמינה אותה לעלות אליהם לקפה ולסנדוויצ"ים. היא הרי צריכה למלא את החללים שנפערים לה בנשמה לאחר שהסירה מעליה את אורסולה הקדושה, או את פרציפלוכא האומללה. הילדים והבעל ישנים. הן בטח חולצות נעליים ועולות יחפות במדרגות, לא מעזות להפעיל את המעלית, להחריד את הלילה השרוי בחדרים. סופריטו מקבל את פניהן בכניסה. היא כורעת ללטף את הפרווה השחורה, מתענגת: אה, כמו קטיפה!
הן בטח מסתגרות במטבח שבקומה התחתונה, מלחששות. היא מרתיחה מים בקומקום חשמלי, מוציאה מהמקרר חריץ של גבינת קַצ"קָבָל, זיתים קלמטה שמושיק מביא לה משוק לוינסקי בכל יום שישי. טיפאני "הגדולה" מסירה את הפאה הבלונדינית, מתגרדת. היא קירחת מהגֶנים של אבא. כּוּס אמם, שככה דפקו לה את ההארד‑דיסק. נו, תסלחי לי על הקרחת שלי, מרגי קֶרידה (אלוהים אדירים, פתאום "הגדולה" נראית לה מה‑זה גברית). אבל מגי מבליגה, מוזגת להן קפה ומצחקקת: אפרופו קרחת, נשמה, פעם שיחקתי בהצגה "הזמרת בעלת הקרחת" ולא הבנתי כלום. אֶהה, יונֶסקוֹ… את יודעת מי זה יונסקו? לא, הקוקסינל לא מכירה אחד כזה. הוא מתל אביב, מגי? הוא סטרייט?
אוי, היא כל כך מצחיקה אותה, הטרנסווסטיט. קצ"קבל? ו"הגדולה" שולפת מארנק דמוי עור תנין כלֵי פִּרכּוּס: שפתון, עפרונות איפור, מסקרה, צלוחית סומק, מראה קטנה עגולה. תיאטרון זה לא הצד החזק שלי, מגי – היא מצמצמת עיניים לעבר פניה המשתקפות לה בזכוכית, מעבה את השפתיים, מחזקת את הגבות והריסים, מדגישה את עצמות הלחיים; היא מרוצה מעצמה, הגבר(ת). נו‑נו, את האַנטי-ליבּידו שלי, מגי אומרת, כמו נגטיב של המחשבות שלי. והטרנסווסטיט מעמידה פני נעלבת: אני נגטיב?! בחיים לא! אני דווקא טיפוס חיובי, מגשימה חלומות לגברים מסורתיים בגיל העמידה, משפטנים, יהלומנים! אומרת אמן, משחקת להם את הסטיות שלהם, לא מתעלקת, יש לי רספקט למקצוע שלי, אחותי!
.jpg)
מתוך "השחקנית", בהוצאת ידיעות ספרים
קראתי אותו. ספר מצוין!!!
תודה, רבקה. תגובתך מחממת את הלב!
יוסי, לדעתי קטע חזק, אינטנסיבי מאוד ומגרה להמשיך ולקרוא את כל הספר. יש בו מן הצבעוניות המאפיינת את "המדונה של הפרחים" של ז"אן ז"נה, אבל יש גם הרבה הומור וקצב, קצב חזק בכתיבה. דקה אחת אתה פה, שנייה אחר כך אתה שם. אהבתי. רני.