בננות - בלוגים / יוסי וקסמן / העצב כתוב לה על מצחה
יוסי וקסמן
  • יוסי וקסמן

    נולד ביפו, גדל בירושלים ושירת במודיעין שדה בסיני. לאחר שהשתחרר מצה"ל למד פילוסופיה ותולדות האמנות באוניברסיטה העברית, והוא בוגר המחלקות לעיצוב גרפי וּוידיאו-ארט באקדמיה בצלאל. היום הוא מתגורר עם בן-זוגו, אבי קדמי, בכפר האמנים עין הוד, ומטפח את ביתו ואת שלושת הכלבים שלו, סופי, גולי ומימי. הוא בעל משרד לעיצוב בארץ ובחו"ל. ספרו ליבשן זכה בפרס אקו"ם ליצירה המוגשת בעילום שם. וקסמן זכה גם במענק מאת הקרן לקולנוע ישראלי לפיתוח תסריט על-פי ספרו ליבשן. יוסי וקסמן בלקסיקון הספרות העברית החדשה. יוסי וקסמן באתר הרשמי של אמני עין הוד יוסי וקסמן בוויקיפדיה

העצב כתוב לה על מצחה

 

 

 

אדם הראשון היה הרב שלמה יהודה לֵייבּ, ללא ספק, שהרי רק ממנו נותר תצלום של ממש, ממנו ומצלעו שהיתה אף היא הראשונה, הרבנית חנה ברוּכה המונצחת בתמונת פספורט ובתצלומי דיוקן. אדם וחוה של המשפחה, שנולדו באירופה ועלו לארצישראל והתיישבו בעיר הקודש חברון, והיו צדיקים גמורים וגומלי חסדים ויראי שמים ויפי נפש ובעלי ייחוס גדול ומה לא. שמהם נולדה סבתא לָנָה, שאף היא היתה ללא רבב, בת הזקונים המסורה שתמיד דאגה לאחיה הגדולים ולאִמהּ שהיתה חולה בריאותיה ונזקקה לה לעת זיקנתה. ואף את אביה הרב הגדול סעדה, משאִמהּ החזירה את נשמתה לאלוקים בשמים והותירה את החצר ללא רבנית שהיתה יושבת ובוררת אורז או קולפת שעועית ומחלקת עצות לנשים שהיו יוצאות ובאות אצלה. שהרי לא היתה כרבניות הידעניות של היום, וכל עצותיה נִתנו בצנעה ובענווה וללא התנשאות. האנשים בשכונה רחשו לה חיבה גדולה והעריצוה, וכשהיא מתה נסגרו כל החנויות בשכונת הבוכרים, והכול הלכו אחרי אלונקתה אל מקום מנוחתה האחרון בהר הזיתים, זכר צדיקה וקדושה לברכה.
 
הוא נועץ את דיוקנה של חנה ברכה בסמוך לתקרה, לעת שהיתה בת שישים ותשע שנים, בחודש ניסן 1926, בקירוב, כשהצטלמה לצורך אשרת כניסה לאמריקה, כאשר הצטרפה אל הרב הדגול בעלה בשליחות נדבן אמריקני עשיר שהקים מקוואות בניו יורק. שם שהו שנה שלמה, בדיוק כשצבי הירש חתנם עזב את הארץ בפעם האחרונה, כשסידר לו שליחות נוחה מטעם כולל גליציה, לגרמניה. אבל אין להקדים את המאוחר, ולהזכיר את הקללה על יד הברכה, שהרי אין מקומם של רשעים גמורים ליד צדיקים גמורים, אלה יושבים בשאול תחתיות ואלה נושמים את זוהר השמים למעלה, בסמוך לתקרה, איפה שנעץ גם את דיוקן אדם הראשון המצולם, רבי שלמה יהודה לֵייבּ, שעל שמו הוא נקרא, שהיה בנו של אליעזר שמעון קזרנובסקי, שהיה בנה הבכור של סבתא שְטֶרנה הגדולה, שהיתה בִּתהּ של מנוחה רחל, שהיתה בתו של האדמו"ר האמצעי, רבי דב בֶּר, שהיה בנו של האדמו"ר הזקן, רבי שניאור זלמן מלאדי, שממנו נותר רק ציור, ועל כן אין הוא נעוץ אל הקיר, ואף לא אל התקרה, אלא מרחף גבוה-גבוה ממנה, אי שם בקומה העליונה, איפה שמתגוררים חמישה סינים שהולכים ובאים כל הימים מהדירה הקטנה ליד התחנה המרכזית הישנה אל אתר הבנייה בצפון העיר, ולעת ערב צולים להם בשר טרפה שהם קונים ב"Kingdom of Pork" בפינת הרחוב. אנשים לא חביבים במיוחד, שנוהגים לירוק בחדר המדרגות המטונף ממילא, ואף להשתין בכניסה, ולהיעלם כשתמיד זקוק הוא לעזרה, כמו לפני רגע למשל, כשהיה צריך לנעוץ את תמונות הקדושים גבוה-גבוה בקצה העליון של הכותל, והעמיד את הכיסא האחד על השולחן האחד, וטיפס עליהם וכמעט שנפל, מפני שרגלו השמאלית הקדמית של הכיסא קצרה, מכורסמת, נגועה בתולעי עץ שאוכלות ואוכלות בה, הוא שומע אותן בלילות, זוללות את הכיסא האחד שנותר לו בחייו, כמו היו מכרסמות את נשמתו שאינה מוצאת לה מנוחה בעולם הזה של מטה.
 
וכך התנודד בין שמים לארץ, ולולא תמונתו של הקדוש שהִשרתה עליו מטוּבהּ, סביר להניח שהיה מאבּד את שיווי משקלו ונופל ושובר את מפרקתו ומת. ואולי טוב שהיה מת, הוא מהרהר, שהרי כך היה מגיע אל המנוחה הנכונה, כמו שדודה אסתר אתל אמרה לו בפעם האחרונה, שהלוואי ולָנָה היתה מתאחדת עם צבי הירש בגרמניה ב-33', והיו היא ובעלה ושני ילדיהם נספים בשואה, וכך לא היינו אנחנו חיים ומולידים ילדים שייסבלו אחרינו. אלא שמיד עמדה על טעותה, והעמידה פני צוחקת, ואמרה שלא התכוונה למה שאמרה, אף שידע שהתכוונה לכל מילה ומילה, והיתה מעדיפה למות באירופה, בידיעה שאִמהּ זכתה סוף סוף באהבה משלה ובגבר משלה ובבית משלה, ושהיא, אסתר אתל, היתה מוכנה להקריב את חייה בשביל האהבה הזאת.
 
הוא נועץ תמונה חדשה מתחת לתמונתה של הסבתא הגדולה: דיוקן של אדונית קשישה לבושה שחורים, בעלת פני ציפור קדמונית, האוחזת בספר תפילות בידה השמאלית. דיוקן שתמיד נראָה לו אניגמטי משהו, ואפילו מאיים, ושאסתר אתל שיערה שצולם ב-1914 בקירוב, הלוא הוא דיוקנה של דודה שימֶע גליקֶע הגדולה, אחותם של שמעון או אתל קזרנובסקי, גיסתה של חנה ברכה שביכרה אותה על כל גיסותיה, ובחרה בה שתעזור לה לעת הלידה האחרונה. זה היה בליל הכיפורים 1894, באשמורת שלישית, כאשר שהה רבי שלמה יהודה לֵייבּ בעלה בבוכרה הרחוקה, בקהילת היהודים בסמרקנד, בשליחות מטעם הרב אליהו מאני, אשר שיגר את רבּהּ של חברון ללמד את יהודי בוכרה דיני שחיטה ואישות, שהיו הללו מזלזלים בענייני שחיטה ונושאים להם יותר מאישה אחת. והיתה חנה ברכה בוכה בידיה של הדודה גליקֶע, שכן ידעה שזה תינוקהּ האחרון, החמישי במספר, ושתינוק זה גורלו נחרץ, מקולל יהיה, וסובל יהיה, שלא באשמתו. ובין הצירים גם היתה נחנקת ומשתעלת מחמת הדלקת שכבר החלה מתיישבת קבע בריאותיה, אף היא כמו קללה, עד שכמעט פרחה נשמתה. ובאור ראשון של יום הכיפורים ילדה את בת זקוניה, שדודה גליקֶע היתה סנדקיתה ונתנה לה את שמהּ, לָנָה, מפני שהזכירה לה היילודה את ילדתהּ לנה שמתה במחלת ילדים קשה וביקשה להחיותה בתינוקת הזו היפהפייה של גיסתה. אך לא גילתה זאת לחנה ברכה שהיתה מזיעה ונחנקת, ורק נעצבה בינה לבינה כשהיתה רוחצת את היילודה מהדם וממֵי הרחם ומהשתן שכיסו את עורהּ.
 
העצב כתוב לה על מִצחהּ
 
על גב התמונה כתבה הדודה גליקֶע ב-1914, בקירוב: שלום לגיסתי חנה בּרוּכֶה ודרך צלחה! זה היה בתחילת המלחמה העולמית הראשונה, כשנאלצה חנה ברכה לעקור מחברון ולִגלות לאלכסנדריה, מפני שהיו היא וילדיה נתינים רוסים, ובשעה ההיא נחשבו כאויביהם של הטורקים אדוני הארץ. וכאילו שלחה אותם הדודה השחורה הזקנה מביתם ומארצם לארץ מצרים, כמקללת בעל כורחה, על חטא שחטאה לפני אלוקים ביום הולדתה של לנה.

 

 

9 תגובות

  1. יוסי,

    איזו השתלשלות ארועים מרתקת ואילן- יוחסין מפואר, ובאיזו רגישות (לדמויות וגם לשפה העברית על רבדיה הקדומים) אתה מצייר את כל זה.

    והתצלומים – מהפנטים.

    תודה.

    • תודה, שחר יקירי. האם קראת גם את שני הפרקים הקודמים? הוצאתי את תחילתו של הרומן שלי לבחינה פה בבלוג, לוודא שאכן אינו אשפה ספרותית, כפי שגרסתי בראשונה. נו, נראה מה יעלה בגורלם של כל המטורללים האלה… חג שמח לך ולמשפחתך, יוסי.

  2. מאוד אוהבת את הנעיצה של תמונות שמובילות את הסיפור מדמות לדמות. ובמיוחד אהבתי את השפה הטיפה מהודרת, שנותנת כבוד להן.

  3. אוף יוסלה כמעיין השופע.
    מעורר לחיים את התמונות

  4. אני שקשה לי לקרוא רומנים, קוראת את זה כהיסטוריה … ונהנית.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות ליוסי וקסמן