חיה אסתר משוררת, סופרת, ציירת ואמנית מיצב
כִּי הָרֵיחַ יֵשׁ לוֹ מָבוֹא גָּדוֹל בָּאַהֲבָה
א.
תליתי יְרִיעַת בד פשתן רקומה בציפורן, יריעת הבד משתלשלת מן הקיר ומפיצה ריח עז. לצידה תליתי נייר עשוי ביד ועליו כתבתי בכתב יד רהוט צירופי אותיות.
אֲנַחְנוּ מוּצָפִים בָּרֵיחַ וּבְעוֹד הָרֵיחַ אוֹפֵף אוֹתָנוּ, נוֹשֵׂא אוֹתָנוּ עַל גַּלָּיו וְאָנוּ שׁוֹאֲפִים אוֹתוֹ אֶל תּוֹכֵנוּ וְהַקֶּשֶׁב שֶׁלָּנוּ מְכֻוְנָן למילה, אנו נִשָּׂאִים בִּכְעֵין מבוא לעולם רוחני שהוא מֵעֵבֶר לַמִּלָּה.
חוש הריח משדר לכולנו זהרורי עִנּוּג וּמְנַוֵּט את המילים שֶׁיִּשָּׁמְעוּ בהרצאה זו להיות מעין מְלַוּוֹת, קול תְּבוּנִי לחוויה ראשונית שחוויתי וּבְעֶטְיָהּ נָבְעָה ממני וְדַרְכִּי יצירה שעליה אני מבקשת לספר. ואני מקווה שהמילים שאומר תצלחנה לשזור את המרכיבים שֶׁמִּתְנַקְּזִים ביצירה זו לאחד: הריח, השירה, האומנות והחוויה המיסטית.
לפעמים בחלומות אני מריחה ריחות ומתעוררת כשפרחים מתעופפים סביבי והאוויר מנוקד בצורות אנרגיטיות מרהיבות. לפעמים כשאני שקועה בריכוז והתבוננות פנימית, אני מגלגלת את קצה הלשון, מצמידה אותה אל הַחֵךְ, ואז באה רכות מופלאה הזורמת מנקודה מוארת אי שם בְּעִמְקֵי המוח שלי, זרם ריחני נהדר אקזוטי רענן ורוח מְטַהֶרֶת עוברים דרכי, ליבי מתרחב וניחוח מַרְפֶּה ומענג עובר בגופי, כל איברי נעשים רכים וּרְפוּיִים כמו נמשחו כולם בשמן, כמו הפכו ללא שרירים כלל, כולי תענוג. אני מוצפת באהבה, זרע רוחני הטמון בי נפתח, נובט, מפריח ניצנים הנפתחים לפרח יפיפה בנשמתי.
כאשר חוויתי זאת בפעם הראשונה נפעמתי. הגילוי שהריח נמצא בתוכי הָמַם אותי. הבנתי שקיים ריח פנימי מופנה מעצמו אל עצמו, ויש לי את היכולת להפיק אותו מתוכי.
ידעתי כי אדם חושב שהוא מריח את הצמחים אבל הוא מריח את עצמו.
זו הייתה ידיעה המרחיבה את תחושת האינסוף והסוד, כפי שאומר רבי שלמה אבן גבירול בפואמה הנשגבת שלו, "כֶּתֶר מַלְכוּת", "וְנַפְשִׁי יוֹדַעַת מְאֹד וְסוֹדְךָ נֶעֱלָם מִי יַשִּׂיגֵנוּ".
משפט מופלא זה מסביר גם את הידיעה שבי. מתוך חסד טמיר הנובע מחביון הגוף והנפש, אני יודעת שאני יודעת. זה רגש חף מכל דימוי של מושא חיצוני, הנובע מתוך ההתכנסות פנימה אל חביוני הגוף ואינסופיות הנפש, זו הישאבות אל המסתורין, הנעלם, בסוד האל הלא מֻשָּׂג.
אנו שואפים פנימה את הריח ומעוררים את הריח הפנימי, וגם כאשר אדם מריח פרח או צמח, פעולת ההרחה, שאיפת האוויר פנימה בעינוג הגוף והנשמה, מעוררת את הריח הפנימי שבו והוא מריח את עצמו. שאיפת אוויר ריחני מבקשתלעורר את החוויה העמוקה הזו.
זה מַעְיָן הנובע מנביעה פנימית בַּמֹּחַ, זו שפיעה העולה על גדותיה, אנו ערים לָרֵיחַ העובר דרכינו וברובינו לא מודעים לעובדה שזה הריח הפנימי שבנו כי מעולם לא חווינו אותו בצורה זו.
פעולת ההרחה מעוררת מיקוד כִּוְנוּן והתרכזות הַמְּלֻוָּה בתענוג ואלה מעוררים את הגוף. גירוי תאי החישה מנביע את מַעֲיָנֵי הניחוח בתוכנו, הבושם הטוב משפיע על התעוררות האהבה, פותח ערוץ לָרוּח, מעניק השראה.
בספר הזוהר הריח הוא סוד הארת החכמה, התענוג, השמחה. ובמדרש נאמר, "כל השירים שאמרו לפניו האבות ריחות היו". (שיר השירים רבא א.כ.).
חוויה מענגת זו שֶׁנָּבְעָה כנחל רך, כשמן הַמֹּר מנבכי מוחי והייתה גופנית ורוחנית כאחד הובילה אותי לתובנה עמוקה שאין מַתָּנוֹת בעולם הרוח, העבודה הרוחנית הפנימית הארוגה בגוף סוללת דרך אל החוויה העמוקה הנובעת מהגוף, מַשְׁרִישָׁה בו עינוגים מופלאים, מרחיבה את יכולת ההנאה מהאוצרות הטמונים בגוף ונוסקת הלאה נושאת בכנפיה אינסוף הנאות.
הגוף המבקש את התענוג בתוכו ומתוכו יכול להפיק עִנּוּגֵי גוף ורוח אינסופיים.
שקעתי בשיכרון חושים, החוויה הולידה אנרגיה עצומה. אבוקה אדירה חסרת גבולות שֶׁהִנְּבִּיעָה אוויר, מרחב, חיוניות ותנועה. בְּעֵרָה הפורצת אל תוך האהבה מנביטה ומגדילה אותה, נחשול הנובע ממני ומבקש לתת, חוויה אורגזמית, רטט רעד ותענוג שאינו פוסק, תענוג עילאי וריח מופלא, אהבה עוררות והתרחבות, חווית הנשגב הפורץ מן הפנימיות, השראה ששורשיה העמוקים מטפסים למעלה ומעמיקים למטה. זו חוויה מיסטית שבעומק מבקשת לתת, לעשות, זו נביעת שפע המבקש להבקיע בַּיְּצִירָה. כביטוי לחוויה גופנית רגשית ממש, כְּהֶגֵּד הַנִּפְרָשׂ מתוך חוויה של הישאבות אל האינסוף וחזרה ממנו, זו תנועה היוצאת מלב חי השרוי ברוח.
כאשר אני מתמסרת למעשה היצירה אני מוצפת הַנְּהָרָה אינסופית, זו בִּרְכַּת השפע המבקש לתת. הרוח מביעה את עצמה על ידי הגוף חושיו והרגשותיו וחותרת לנסוק בהתפעמות וְעֶרְגָּה, להתעלות בתוכו ומתוכו, הגוף טובל ברוח ונספג בה. וחוויה מעין זו מולידה אומנות שהיא אינה חיקוי המציאות, אלא המציאות עצמה, החיים בְּעָמְקָם בְּעִנּוּגָם. האומנות שלי היא עִמְקֵי גֹּבַהּ, היא חוויה מעוררת עשייה.
התעורר הדחף, החוש הבלתי נראה מתוכו התעורר קסם העשייה. רצון חומר וצורה הָאֲצוּרִים בתוכי באופן נעלם ובלתי מפורק התעוררו ובקשו לצאת, זה מצב בו החומר ההיולי הנמצא בתוכי מבקש לצאת החוצה ולקבל צורה, כפי שאצל המקובלים החלק הַהִיּוּלִי הוא הָעִקָּר והצורות הן לבושו, זה מֵעֵין עִבּוּי צורני למה שמתרחש אצלי בִּפְנִים. זה עיבוד הצורות המתעוררות לחיים עצמאיים.
בנשיקת קסם החל הגוף כולו לעשות, כְּשֶׁהַשָּׁד הקוסמי שינקתי ממנו מבקש לתת דרכי ולהטעין את הָאַחֵר בחוויה שאותה חוויתי ואפשר ותוביל גם אותו לחוויה.
בקשתי תוך כדי עשייה לִלְכֹּד את הריח במילים, בְּצוּרָה. הזרימה הפנימית שלי הנביעה מילים, החשמל הפנימי שבי הדליק אותי ואצבעותי בערו והחלו לעשות, כתבתי שירים ופואמה ארוכה וְהִצַּבְתִּי מֵיצָב. הפואמה והשירים קובצו בספר ששמו כשם השיר הפותח את הספר, "כִּי הָרֵיחַ יֵשׁ לוֹ מָבוֹא גָּדוֹל בָּאַהֲבָה", (הספר מונח לפניכם). גם לַמֵּיצָב הענקתי את אותו השם.
"כִּי הָרֵיחַ יֵשׁ לוֹ מָבוֹא גָּדוֹל בָּאַהֲבָה", הוא משפט שֶׁשָּׁאַלְתִּי מפירושו של הרב יוסף בן הרב דון דוד יחייא לשיר השירים פרק ב'. שם הוא מתייחס לפסוק, "לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָּ טוֹבִים שֶׁמֶן תּוּרַק שִׁמְךָ עַל כֵּן עֲלָמוֹת אֲהָבוּךָ" (שיר השירים פרק א פסוק ב').
(הרב יוסף בן הרב דון דוד אבן יחייא הוא פרשן שחי כנראה באיטליה במאה הארבע עשרה ומשפחתו נדדה לשם מפורטוגל).
בְּהַצָּבַת הַמֵּיצָב בקשתי לחבר בין החוויה של הריח לבין הַמַּרְאֶה.
אומנות הַמֵּיצָב יוצרת חלל המאפשר לקלוט רְכִיבִים שונים אל תוכו ולחבר ביניהם. האמן יכול לארוג יצירות מתחומים שונים זו בזו והתוצאה היא, יצירות שנשזרו למרקם אחד בחלל נתון, כשמשהו באוויר גם חולף וגם קיים ויכול לְהֵחַיּוֹת לְהֵחֲווֹת רק דרך הגוף וחושיו.
כל חלק וּפֶרֶט במיצב יכול לְהַוּוֹת מיצב בפני עצמו וכך הרכבתי את המיצב, כאשר לכל פֶּרֶט בַּמֵּיצָב יש מהות משל עצמו.
נוצר מֵיצָב בתוך מֵיצָב, חלל בתוך חלל שכל אחד מהם יכול לעמוד בפני עצמו. ולא רק חֲוָיַת הָרֵאשִׁית, המקור לכל העשייה הזו סיפקה ורוממה אותי, אלא גם הדרך, התהליך.
עשיתי נייר בעצמי מסיבי עץ הַקּוֹזוֹ, (עץ התות היפני), ועליהן כתבתי בכתב יד רָהוּט צירופי אותיות, (אותיות הא'ב' העבריות בצירופים שונים). סוד האותיות מרטיט את היד המבקשת לְהַלֵּךְ על פני הנייר. דקיקותו וחושניותו של הנייר נראות לי כְּפַרְגּוֹד דקיק שמעבר לִקְרוּם המחשבה. אצבעות ידי זורמות אל הנייר, משרבטות צירופי אותיות, אלפי אותיות הנעות בְּעִגּוּל ובצורות נוספות. האותיות האווריריות כמו מְאַחוֹת את אווריריות הנייר, תנועת היד הכותבת וצירופי האותיות יוצרים צורות רִחוּפִיּוֹת, המילים פֹּרְקוּ ממשמעותן והפכו למדיום חזותי הַמְּעַבֵּר ומוליד מהות רוחנית. הניירות הדקיקים מעבירים סימן המבקש לחבר בין החושים והאותיות, להמחיש אותן להכניסן לחושים. אני הוֹגָה את האותיות, בדרך הגייתן הן נוגעות בגופי ומפעילות אותו, נִיעוּת השפתיים ותפישת האותיות בגוף זה מה שספר יצירה מבקש ללמדנו. "עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם אוֹתִיּוֹת יְסוֹד חֲקוּקוֹת בַּקּוֹל, חֲצוּבוֹת בָּרוּחַ,קְבוּעוֹת בַּפֶּה", (ספר יצירה פרק ב' משנה ג'), פותחות את גופי לָרֶטֶט הקוסמי, הופכות אותו לכלי שבו מהדהדת שירת האל. "קוֹל רוּחַ וְדִבּוּר רוּחַ אֱלֹהִים חיים" (ספר יצירה פרק א' משנה ט'). סוד האותיות טמון ביכולת לפתוח את שערי הנפש החושים, לַחְווֹת את האות בגוף ולהגות אותה בלא משמעות סמנטית, האות נטמעת בְּאֵיבָרַי, זורמת בְּדָמִי, מטעינה אותי אנרגיה, זורעת בי את זרע היצירה, מְעַבֶּרֶת אותי, ועולמי הפנימי זורם אל האור וּמִתְדַּפֵּק בו ."חָצַב בָּהֶן עַמּוּדִים גְּדוֹלִים מֵאֲוִיר שֶׁאֵינוֹ נְתְפָּש"ׂ(ספר יצירה פרק ב' משנה ו'). הריכוז באותיות הגייתן וצירופן מְמַּכְּרִים אותי, אני נעה בִּדְבֵקוּת ובשיכרון עם האותיות, המכניסות אותי בסוד האוויר והנשימה. ערוצי היצירה זורמים בי, מוסיקת הספירות רוטטת בי וכל הווייתי הד לשירת האל.
את העבודות תליתי בְּעִגּוּל, בקשתי ליצור תחושה חסרת גבולות בתוך חלל מוגדר המבקש להציב טריטוריה מובחנת מתוך המרחב האינסופי ומתוכה להגיע אל הבלתי מוגבל, לְהַנְכִיחַ מירקם המשלב חוויה חלל ומקום, להציב מיצב על גבול המופשט המבקש להעביר בְּמִקְרוֹ, חלל בחומר ובצורה, השואף להגיע אל האי צורה, חלל השואף להתכנסות ולהתבוננות.
הלא נראה שובה אותנו בקסמיו.
החוויה המתנקזת לְמִרְקָם זה היא כעין מעטפה רוּחִית הנובעת מהפנימיות שלי ומוצבת לְפָנַי בקירות ללא קירות של מקדש רוחני פנימי ונכסף.
האווירה נמצאת בְּמֵעֵין תָּוֶךְ שבו נע המרחב עם הרוח הקלה הנושבת בניירות.
המיצב מעביר שֶׁדֶר של קְדֻשָּׁה.
בתוך החלל הזה נפרשת המילה "קְדֻשָּׁה" שנבטה מתוך הַחֲוָיָה הַצָּפָה במעמקי הנפש.
הנכנס פנימה אל תוך החלל אפוף במשהו חַף ממילים, כשאותיות ללא משמעות סמנטית שטות באוויר והניירות הן מסך שקוף שנדמה מנפנף בכנפי הרוח, שנדמה שעוד רגע יתמזג בַּמֻּפְשָׁט לגמרי. עבודות הנייר השקופות הדקות, הארוגות במעין מירקם חי וזורם, המרחפות ללא כוח כבידה כמעט, מנכיחות שפה רוחנית הבנויה מאלפי אותיות על פי ובהשראת ספר יצירה, זו שְׂפַת הָרוּחַ בְּאִי שְׂפָתָהּ, הנארגת בהוויה.
פֶּרֶט זה של המיצב בחומריות השקופה שלו הוא חלק ממארג של גוף ונשמה, כְּלִי וּתְכוּלָה, גשמי ורוחני, החיים זה בזה וזה מזה. אלפי אותיות תלויות באוויר, אותיות שכמעט ולא נראות, שזורות ברקמה המזכירה עור חי, מתנופפות ברוח הקלה ומשתלבות בעיגולים הניגרים אל הנייר והחלל, עיגול בתוך עיגול והאור הנשקף דרכן הוא כאשנב לאינסוף, כצוהר למציץ ואינו נפגע.
בְּהִירוּת העבודות, תחושת הַחַיּוּת הזורמת מהן, זו מהות הַמַנְהִירָה אווירה. הניירות כה אווריריים עד שנדמה שהחלל אינו בנוי על צורה אלא על היעדר צורה. מוחשיות הנייר היא כמסך שקוף שנראה כי עוד מעט יעלם במופשט.
אין כאן מתן תוקף לְמוּחְלָטִיּוּת המוחש שמאחריו נעלם זיכרון האינסוף מהתודעה אלא להיפך, האווירה מושכת בְּעֶרְגָּה אל האינסופי, אל האונטולוגיה של היש.
מְצֻיָּר כאן הָאִי ציור של האינסוף.
זו שאיפה לדממה.
על יריעות בד פשתן גדולות רקמתי את תבלין הציפורן. ישבתי סְפוּנָה בביתי מתמסרת לריח הציפורן ומתמכרת לו. מעשה הרקמה שהתערב בריח, תנועת היד הרוקמת, עבודת המחט כשהיד מובילה ללא תכנון מוקדם, יצרו בתוכי וסביבי מעין מקדש עֲשִׂיָּה מְעַנֵּג וּמֵמַכֵּר. תליתי את הבדים מעל פרגודי הנייר הדקיקים התלויים בְּעִגּוּל, הבדים פּוֹרְשִׂים כנף משתלשלים ומתערסלים ורקמתם יוצרת רישום מופשט בעל נוכחות אדירה, כנף ריחנית רוחית חומרית ומנסיקה כאחד, חודרת ומתפרצת בְּעָצְמָה אל תוך פרגודי הנייר הדקיקים.
הנחתי בעיגול כַּנֵּי תפילה יְשָׁנִים עליהם היו מונחים ספרי זוהר עתיקים שהיו פתוחים בעמודים בהם מְדַבֵּר ספר הזוהר על הריח. הטקסטים הַפְּרוּשִׂים על כַּנֵּי התפילה מצטלבים וכלולים זה בזה ומהווים מן עמוד שִׁדְרָה הַמְּנַקֵּז אל תוכו את חווית הריח, זו הייתה מעין אנתולוגיה מֵיצַבִית, המילים המצטופפות בפרקי הזוהר תיארו בעמקות את מצב ההרחה הפנימי העמוק ולאן יכול להוביל אותנו הריח, אנתולוגיה שֶׁהָרֵיחַ דִּפְדֵּף בָּהּ כְּרוּחַ והריח שֶׁנָּדַף מיריעות הפשתן הפך את המקום כולו לחלל מקודש המפיק ריח.
הרוח הקלה המניעה את הניירות הדקיקים, יריעות הבד הרקומות בציפורן, כַּנֵּי התפילה הַיְּשָׁנִים וספרי הזוהר העתיקים העצימו את השילוב בין יופי רוחניות פשטות וחומר. הריח הנודף מיריעות הפשתן ליכד את הפריטים בנוכחותו והיווה מהות המדפדפת את עצמה בטקסטים הנבחרים מהזוהר המובילים לריכוז שמחה ותענוג.
טושטשו הגבולות בין פְּנִים וְחוּץ בין רוח לחומר בין עומק לגובה.
בקשתי לחבר את הריח הלא נִרְאֶה שלעולם לא ילכד על ידינו, לחומר, לחלל.
הצורה רחוקה מאוד מהריח ואולי מִטַּשְׁטֶשֶׁת בהשפעתו, המילים הופכות בעקבותיו לְאֵדֵי קטורת.
ובכל זאת בקשתי להגיע למעין גרעין בו החושים מתאחדים, ליצור מקום בו הריחות, המראות, הצבעים, האותיות, הצלילים, הממוקמים בגופינו ועוברים דרכו, מובילים אותנו לחיבור בין הבלתי נִרְאֶה לַנִּרְאֶה.
במהלך ההרחה קורא משהו לגוף, הוא מתחזק נֶהֱנֶה מְגֹרֶה ומתחיל לחפש, זו הֲפָחַת רוח חיים, זו פעילות עצמאית וחיונית הקיימת בגוף ומעוררת את הגוף להיזכר בְּעִנּוּגָיו.
הריח חשוף לכל רוח, אי אפשר להתחמק ממנו, ואנחנו מבקשים למצוא את המקור. החיפוש אינו מותיר מקום למאומה חוש הריח שולט ומביא אותנו ללא מאמץ לריכוז גבוה. פעולת העינוג הזו היא עצמה יודעת שהרוחניות המעוגנת כה עמוק בגופינו, נמצאת עמוק בְּחוּשֵׁינוּ.
הָרֵיחַ חֲסַר הֶחָזוּת נוֹכֵחַ וְעוֹטֵף, נִנְשָׁב וּמִתְאַדֶּה וּמְבַטֵּא אֶת הַמִּפְגָּשׁ בין רוח לחומר ואת הֲכָלָתָם זה בזו. הוא מַעֲצִים את החוויה ונושא אותה כלפי מעלה. הגוף החי מתענג מתרחב, ובעינוגו הוא מדבר בקולו של הָאֱלֹהִי ומכיל בתוכו את הכיסופים ליציאה מהגוף.
משיכה רוחנית אל תוך עצמים עוברת לכל אורך המיסטיקה היהודית, (במעשה המצוות למשל). וגם הצבת מיצב זה מוּנַעַת מכוחה של משיכה רוחנית עזה המועברת לְמִלָּה וּלְחֵפֶץ.
האדם הוא כלי המכיל את רוח האל ורוח האל יכולה להישאב ממנו.
הרוחניות מעוגנת עמוק בחושינו.
המיצב מקשר בין הַדָּבָר הַחֵפֶץ, לבין התשוקה הרצון, האות הדיבור והשירה.
זה קישור ביו שני המובנים למילה חפץ בעברית.
זה חיבור בין חפץ בחינת עֶצֶם object) ) לבין חפץ בחינת רצון (will).
המבקר במיצב מרגיש בַּיֵּשׁ, זו תחושה ממשית של ראיית הדברים והיותו בתוכם וחלק מהם. זו תחושה של הַעֲצָמַת ההוויה, המיקוד בחלל נתון זו הַעֲצָמַת הממשות של כל מרכיביו של המיצב, והרחבת העולם הרוחני שאנו מהלכים בו כבחלל מציאותי.
זו התבוננות רוטטת המשופעת בְּרֵיחַ המבקשת לעורר אהבה, זו התכנסות המובילה לצפייה ולקליטת מראות בעיני הרוח או עיני הבשר, השאיפה עם התענוג זו המהות של הריח הַמַנְבִּיעָה תחושה של יֵשׁ.
האהבה היא אש האהבה היא יש.
המיצב הוצב ברחבי ישראל, בירושלים, (בגן הבוטני, מוזיאון ישראל), בטבעון, במטולה, ברחובות, במוזיאון הפתוח בעומר שבנגב, ונדד גם לפריז ולארצות הברית, כשבכל פעם הוצב בוואריציות שונות.
אתאר לפניכם את המיצב שהצבתי בטבעון, מקום קסום השוכן על רכס הר ומשקיף אל עמק יזרעאל ואל הרי הכרמל והים התיכון.
אתה עומד לפתחו של מגדל גבוה אתה מוצף בְּרֵיחַ ואתה מוצא עצמך עומד על סף, התחושה היא שאתה עומד להיכנס אל מסע שאינך יודע אם הוא פנימי או חיצוני, זו מעין כניסה למקדש שבסופה תדע שאתה הוא הַמֵּכִיל את הַמּוּכַל במקדש זה.
אתה נכנס אל תוכו של המגדל, הריח עורר אותך, אתה פוסע פנימה מְעַרְבֵּל אֶת הָרֵיחַ וְהָרוּחַ בְּמַאֲרָג של חָזוּתִיּוּת. אתה חש בעונג של גילוי הדרגתי, אתה מוצף בחסד המבט, ניירות דקיקים תלויים בחלל הֶעָגֹל ועליהם כְּתוּבוֹת אותיות, אתה הוגה את האותיות ובדרך הגייתן הן נוגעות בגופך ומפעילות נימים דקים בו, אתה נמשך אל כַּנֵּי התפילה מדפדף בספרי הזוהר, המבט נשא אל על, יריעות בד ענקיות רקומות בתבלין הציפורן מאלצות את המבט להתרומם למעלה, הכול מריח, הריח סמוי מן העין וכל כך גלוי, על יריעות הבד מתגלה רישום ענק הַמְּאַגֵּד אלפי ניצני ציפורן בִּשְׁפִיעָה מְרַתֶּקֶת. אתה סובב בחלל, מתבונן וכל זווית במיצב הופכת באותו רגע לְשַּׁעַר ולמוקד דרכו אתה נע פנימה, אבל הריח מציף אותך ומלכד את כל הפרטים בחלל. מקהלת עבודות אומנות שאתה צופה בה שרה בְּךָ ואתה יודע שעוד נְכוֹנָה לך צְפִיָּה, התמונות מְתֻזְמָרוֹת בעוצמה אליך וּבְךָ, גופך אינו רק צופה במקהלה זו הוא חלק ממנה, הוא שר בה עד שגם אתה הופך למקהלת איברים. הריח עובר בגופך ללא מאמץ כי הוא קיים בו. הוא גורם לתפישת הפרטים ושילובם באחדות מועצמת ולדרגות חִישָׁה גבוהות. העיניים מגלות את השיר, "כִּי הָרֵיחַ יֵשׁ לוֹ מָבוֹא גָּדוֹל בָּאַהֲבָה", הידיים מבקשות לגעת ואתה מטפס על מדרגות לולייניות ומגיע למרומי המגדל, שם נֶחְשָׂפִים לעיניך מרחבי הנוף ואתה כולך אפוף ריח. הלב מתרחב, הנשימה נעשית עמוקה ואתה מריח ואתה מחובר, ואתה נוסק פנימה אל מרחבי נפשך, אל עִמְקֵי עַצְמְךָ. אתה צופה במראות חיצוניים ועולות אֵלֶיךָ תמונות עומק מעולמך הפנימי, ואתה שיש לך יכולת לאסוף בהקשבה את כל הפרטים, ואחר כך להיפרד מן הסדר שנמסרו בו, אתה חוֹוֶה, אתה מסוגל להיקלט בתוך הַחֲוָיָה ולקלוט אותה. זו מעין התרחבות התודעה בַּהֲצָפָה של שפע תכנים ומראות. מילות השיר שאפשר שקראת מרחפות אתך ויתכן והמשוררת עומדת שם למעלה וקוראה את השיר, פורשת בפניכם את נופי רוּחָהּ.
כִּי הָרֵיחַ יֵשׁ לוֹ מָבוֹא גָּדוֹל בָּאַהֲבָה
כִּי הָרֵיחַ יֵשׁ לוֹ מָבוֹא גָּדוֹל בָּאַהֲבָה
בַּלֶּהָבָה
וּבַשַּׁלְוָה
וְהָרֵיחַ יֵשׁ לוֹ מָבוֹא גָּדוֹל בַּשִּׁכָּרוֹן
בַּזִּכָּרוֹן
בַּחֲלִימָה
בַּחֶמְלָה
וּבָעֶדְנָה
בַּחָכְמָה
בַּמָּעוֹף
וּבִנְסִיקָה
בְּקִדּוּשִׁין
בְּלִיחוּשִׁין
בְּמֹחִין
בַּחֲשָׁאִין
כִּי הָרֵיחַ יֵשׁ לוֹ מָבוֹא גָּדוֹל בָּאַהֲבָה
וּבַתַּאֲוָה
בַּבְּשָׂמִים
בַּנִּיחוֹחוֹת
וּבְהַלְמוּת הַלֵּב
בָּאֵזוֹבְיוֹן
בָּרוֹזְמָרִין
בָּאֲנָשִׁים
וּבַיַּסְמִין
וְהָרֵיחַ יֵשׁ לוֹ מָבוֹא גָּדוֹל לְמַגַּע הָרוּחוֹת הַנּוֹשְׁבוֹת בַּמַּלְאָכִים
וְהָרֵיחַ יֵשׁ לוֹ מָבוֹא גָּדוֹל בַּגִּלְגּוּלִים
בַּגְּדֻלָּה
בָּעָצְמָה
כִּי הָרֵיחַ יֵשׁ לוֹ מָבוֹא גָּדוֹל בַּנְּבוּאָה
בַּשַּׁבָּת
וּבַדֹּפֶק הַמּוּאָץ
כִּי הָרֵיחַ יֵשׁ לוֹ מָבוֹא גָּדוֹל בַּכִּסוּפִין
וּבְמַרְפֵּא נֶפֶשׁ חֲפֵצָה
בָּעֶרְגָּה
בַּשִּׂמְחָה
וּבַהַתְחָלָה
וְהָרֵיחַ יֵשׁ לוֹ מָבוֹא גָּדוֹל בֶּהָזוּי
בֶּחָזוּי
בַּזִּוּוּג
בַּשִּׁנּוּי
בָּעִלּוּי
כִּי הָרֵיחַ יֵשׁ לוֹ מָבוֹא גָּדוֹל בַּמֶּרְכָּבָה
וְהָרֵיחַ יֵשׁ לוֹ מָבוֹא גָּדוֹל בַּשִּׁירִים
בַּנִּפְלָאוֹת
בַּפְּרִיחָה
בַּטָּהֳרָה
בָּאֱמֶת
בַּחַיִּים
בַּנְּשָׁמָה
וְהָרֵיחַ יֵשׁ לוֹ מָבוֹא גָּדוֹל בָּרוּחוֹת
וְהָרֵיחַ נְשִׁיקַת הֲוָיָה
קראתי בפניכם שיר אהבה לָרֵיחַ. מילים מוסיקליות, חוויה של רֶצֶף תמונות אמוציונלי, תמונות המוליכות רגש וְיֵצֶר בקול שֶׁיָּצָא ממני, הגוף שלי קרא את השיר, שיר שבא מתוך אהבה, שיר שנגע באהבה, שיר המבקש לבטא את השאיפה לגעת באהבה בדרגה הגבוהה- נשיקת ההוויה. שיר שֶׁרִבּוּדָיו המרחביים נעים בתוך הנפש ומרחביה. תנודות הנפש נֶאֱרָגוֹת בְּמַאֲרַג קישורים רגשות ותחושות העולים על פני השטח, זו תודה היונקת מחושים היונקים מִמֹּחִין דְגַדְּלוּת פשוטו כמשמעו, מתחושה של מוח שהתרחב שהתפעם ומעניק לגוף ולנפש קשר של דְּבֵקוּת.
אלה לא מילות סיכום ולא סיום, אלא משהו פתוח, זוהי אהבה המתחברת לנקודה פנימית שהיא מעין מוביל לתחושת עינוג עילאית והיא מעין מבוא או צינור לעולמות עליונים, זו נשיקה, זו דְּבֵקוּת רוּחָא בְּרוּחָא, רוּחַ בְּרוּח, כפי שהיא מֻבַּעַת בספר הזוהר, זו נשיקת ההוויה.
וכאן טמון סוד הקטורת והעיסוק הרב של ספר הזוהר בריח.
ב.
לו הייתם מבקרים במיצב אולי משהו מהרגע הקסום שחוויתי היה מועבר אילכם ואני הייתי זוכה לתת את מה שהוענק לי. יתכן והייתם מוּצָפִים בהתפעמות, הייתם מוּצָפִים באותו קסם הנוגע במשהו מוחשי ומבהיר עד כמה המוחשי חמקמק, קסם המעורר ומוציא את האדם מתוך עצמו, מוליכו הלאה, משקיעו שוב בתוך עצמיותו ומעורר את הריח האמיתי הצפון בו.
ואולי הייתי קוראה בפניכם את השיר כשמילות השיר הן כְּמַשַּׁב ריח דַּק הַנָּגוֹז אל הרוח, והממשי נעלם אל הלא ממשי. ובעזבכם את המקום הייתם נושאים אתכם ריח הזורם בתנועה דקה חומק מן המילים, שֹׁבֶל מענג הנוגע עדיין בחושים באהבה וברוך, לִחוּךְ חמקמק שאי אפשר לגעת בו, שהאדם נושא עמו ומוציאו מתוך עצמו, ניחוח שאינו מוגמר, לא סגור, מִתְאַדֶּה כרוח האדם המתפשטת ועולה למעלה.
אבל אני מבקשת לפרוש כמניפה את המשפט, "כִּי הָרֵיחַ יֵשׁ לוֹ מָבוֹא גָּדוֹל בָּאַהֲבָה", הַמְּסַעֵף שְׁלוּחוֹת אל המקורות, להאיר ריח, מבוא ואהבה באורם של מקורות מהקבלה, לדבר על חוויה פנימית עמוקה שהדיבור לא היה חלק ממנה, לקשר בין החוויה המיסטית, האומנות והשירה כשהם מְעֻגָּנִים בתמונות המופלאות ובריחות העולים מדבריהם של מיסטיקאים ביהדות. והמקורות שארגתי יְחַלְחֲלוּ זה לתוך זה וְיִטָּווּ זה בתוך זה.
זו קבוצה של קישורים הנוגעים זה בזה ומהווים שזירה של היבטים, מתוכה עוֹלָה השתוקקות לאהבה עמוקה והתנסות בה. ההשתוקקות טומנת בְּחֻבָּהּ חוויה אקסטטית, המבוארת בְּזִיקָה אל חיי, אל הִתְנַסֻּיּוֹתַי, אֶל שיר השירים, אל פירושי המקובלים את שיר השירים ואת התורה, ואל ספר הזוהר.
אני טוֹוָה עֲדָשָׁה מְרֻשֶּׁתֶת בְּמִלִּים, ואני מסתכלת דרכם, גם המילים הן חומר שנוצר וְנוֹצַק מתוך חיבור בין גוף ונפש, מלים מְכֻנָּפוֹת המבקשות להתחבר לכתביהם של מקובלים שנכתבו מתוך רצון לשתף אחרים בַּחֲוָיוֹתֵיהֶם.
זו פְּרִישַׂת שִׂיאִים שֶׁנָּבְעוּ מִתּוֹךְ ריכוז המיסטיקאי בתוך עצמו התנסויותיו בחוויות עמוקות ותחושת הנביעה מן הפנימיות שהביאו אותו למצב של התעלות ועונג.
זה ניסיון לדבר על עצמי כאמן המספר על יצירתו ממעוף הציפור וממעמקי גופו. הגוף החווה, החש כפי שהוא, טהור וראשוני, ולחבר את החוויה הראשונית שלי לחווייתם של המיסטיקאים ביהדות. זו יציאה שלי מעצמי ונחיתה בתוך חֲוָיוֹתֵיהֶם של אנשי מסתורין כשאני מבקשת ללכת אחרי הרמזים הטמירים שֶׁנִּגְלוּ אלי, וְיָכֹלְתִּי לְהָבִינָם "לְיוֹדְעָם" כְּפִי שֶׁיָּדַעְתִּי אותם רק לאחר שֶׁחָוִיתִי את שתיארתי לכם בחלקה הראשון של ההרצאה.
חוויה היא אנרגיה ארוטית.
(והאדם ידע את חוה, את הַחֲוָיָה).
הדברים הנאמרים כאן מַעֲלִים את הכוחות המופלאים שבכל אחד מאתנו. אלה רגעים של פולחן. מהות הפולחן היא הֵחָשְׂפוּת לחוש עתיק יומין, צִיפָה של רגש קדמון וחוש שיש בתוכנו והוא יכול להובילנו הלאה. ואם הדברים הנאמרים כאו מעלים את הכוחות המופלאים שֶׁבְּכֹל אחד מאתנו הרי אלה רגעים של פולחן.
אני מבקשת להוסיף ולהאיר את התשוקה, האהבה הגדולה שיש לה זיקה גדולה למקורות היהדות, ואת הריח הַמְּאַגֵּד תענוג וריכוז ומופיע כְּזָרַז כמעורר. וּבָרוּחָנִיּוֹת מלאת הדרור שבו מביא אותנו לאהבה, מְעַבֵּה את האהבה מרחיבה ומעמיקה.
בָּרֹבֶד העמוק של דברי יש מעין תחינה, להשתתף עמי בבניית היכל רוחני זה שמעבר למילים.
הפנייה שלי אל הקבלה, ההשתוקקות העצומה שלי לטקסטים שכתבו מקובלים נובעת מהרצון להתחבר עם עצמי, למצוא את אלה שחוו חוויות דומות, להתקשר כפי שרוצים להתקשר לאלוהים.
זו מַשְׂאַת לב שכאשר היא מתמלאת אני מתמלאת באושר לא יתואר ואופק החוויה שלי מתרחב.
באחת מהקריאות שלי קראתי את הדברים הבאים:
"וַאֲנִי בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר וְהִנֵּה כִּדְמוּת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה מְשָׁחַנִי מֵרֹאשִׁי וְעַד רַגְלִי
וּתְקָפַתְנִי שִׂמְחָה גְּדוֹלָה מְאֹד
וְאֵינִי יוֹדֵעַ לְהַעֲרִיךְ לָהּ דְּמוּת לְרֹב רוּחָנִיּוּת וּמֶתֶק הַתַּעֲנוּג
כָּל זֶה קָרָא לְעַבְדְּכֶם בִּתְחִלָּתוֹ".
(ספר שערי צדק מאת ר' יוסף ג'קיטיליה נדפס יחד עם ספר סולם העלייה לר' יהודה אלבוטיני עמוד כג' כד').
(מקובל זה מתאר את האור הנובע ממנו ואת הדיבור הפנימי העובר בו, ורק לאחר מכן מתאר את החוויה המתוארת לעיל).
הַחֲוָיָה של המקובל הדומה כל כך לַחֲוָיָה שחווית,י גרמה לי אושר רב.
הריח שלא יוכל לעולם להילכד במילים, שאי אפשר לעוצרו כמו שאי אפשר לעצור את הרוח, שמעורר חוויה רוחנית כנגיעה בַּלֹא מֻשַּׂג, הַנֶשֶׁב העובר בתוכנו, זה שאנו חשים אותו כאן ועכשיו והוא נִשָּׂא הלאה אל כיסופי העתיד, החוש הטהור הַשּׁוֹבֶה אותנו בקסמיו, שֶׁהִתְאַיְּדוּתוֹ מעוררת כיסופים וכאשר הוא מתנדף אנו כְּמֵהִים לו, ובתוכנו מופיע משהו דְּמוּי תקווה, הוא חוש ראשוני קמאי חַיָּתִי מאוד ורוחני מאוד, המחבר אותנו אל ההוויה.
ומשום כך קסם למיסטיקאים היהודים בכל הדורות.
מהמקורות ביהדות על הריח מסתמן ידע מיסטי, דיוקן של היכל פנימי של ריח בתוך מערכת רוּחִית שלמה.
בהתייחסם אל הריח התייחסו המקובלים אל חוויה גופנית נפשית שחוו, שעוררה אותם גם לכתוב עליה.
הריח שיש לו בגופינו מוקד מוחשי עד מאוד היכול להעלות אותנו למקדש של מעלה, הוא מְמַגְנֵט, מְרַכֵּז, זָרָז
מעורר, מְעַנֵּג את הגוף והנשמה, ביכולתו לִדְלוֹת את האהבה, ופעולת ההרחה היא אמצעי לעליית הנשמה.
המקובלים מתארים את נקודת הארת החכמה כמקום ממשי בְּמֹחַ האדם וכחוט המקשר לעולמות העליונים. ואני משערת שהם היו מודעים ליכולתם לְהָפִיק ריח ממנה.
ספירת החכמה היא נקודה חוּשִׁית המובילה לעולם שֶׁמֵּעֵבֶר, היא נקודת שַׁעַר, נקודה פנימית בבשרינו המשמשת שַׁעַר למלאכי האש והיא חוט המקשר לעולמות העליונים, ובנקודה זו נמצא גם מוקד הריח הפנימי.
כאשר אנו מריחים אנו שואפים אל תוכנו אוויר, אנו מתחברים עם עצמנו.
מחזוריות השאיפה נשיפה היא זו שמחברת אותנו אל ספירת החכמה, אל נקודת הארת החכמה היכולה להפיק ריח ממוחנו.
השאיפה המענגת המעוררת את הנקודה הפנימית הזו, מעוררת גם את ספירת היסוד, מקום האיבר הזכרי בגופינו ומחברת אותנו בקו אנכי עם העולמות העליונים. כאשר הרצף הוא: ספירת יסוד, ספירת חכמה, עולמות עליונים.
בהצפה של עונג, כיסופי חמדה, חסד ואהבה אנו נשאבים מגופינו אל העולמות העליונים ומה שמעורר אותו היא הרוח הנשאפת פנימה.
היסוד הָרוּחִי בחוויה של המיסטיקאי נובע מתוך הרצון לחוות באופן ממשי וטוטאלי את האלוהות. להיות בָּאֵל להיות כָּאֵל.
דרכם של המיסטיקאים ביהדות נבעה מתוך הידיעה כי אדם שואף להגיע לְעִמְקֵי פְּנִימַיו לאלוהות שבתוכו. ההשתוקקות להגיע למקור, השאיפה להגיע אל המהות הפנימית שבו, דוחפים את האדם לחפש את האלוהות בתוכו.
מתוך דחף פנימי, מתוך שאיפה ליתר קירבת האל, ליתר הַשָּׂגָה, ליתר חוויה עמו, מתוך התרכזות עמוקה, שואף המיסטיקאי ריח, ואז באה אותה תחושה של תענוג עילאי, רכות איברים, ריח מופלא, אהבה, עוררות, רטט, התרחבות והתרוממות, כשהתחושה האלוהית בוקעת ממנו, חווה המיסטיקאי את הנשגב הפורץ מן הפנימיות.
הרוח מבטאת את חווית השפע האלוהי הזורם אל האדם, הרוח קשור בעומקו אל ההשתוקקות חזרה אל המקור, ובשאיפה להתבשם מֵהַאֲצָלָתוֹ והשפעתו.
"לוּלֵא הָרוּחוֹת לֹא תַּעֲמֹדְנָה הַגְּוִיּוֹת וְאִם הַכֹּל רוּחַ לֹא יִקָּרֵא שֵׁם".
(פירוש ספר יצירה לר' יצחק סגי נהור עמוד 16).
המילה רוח נושאת בשפה העברית את משמעות המחשבה היודעת כול, היא מצינת דרגה גבוהה של חוויה דתית, והיא תנועת אוויר.
הרוח היא גם שפת הגוף, כאשר עוברת במיסטיקאי הרוח, עובר בו יסוד המטלטל מזעזע ועוקר פיזי. בחוויה האקסטטית של המקובל, התנועה של יציאת הרוח האנושית או של כניסת הרוח האלוהית מצויה בְּלֵב החוויה של מצב עונג אדיר, של אורגזמה קוסמית, של תשוקה ואהבה השוטפת ועוברת את כֹּל הַיְּקוּם.
זו חוויה בעלת עוצמה המובילה לניסיון על חושי, המעוגן בחושים, כי מה שמעל החושים מעוגן בחושים ומהם הוא נֶחְוֶה, ומתוכם נֶחְשֶׂפֶת הַתּוֹדָעָה אֶל הַנִּשְׂגָּב וְאֶל מַה שֶּׁמֵּעֵבֶר.
בפרקי אבות מכונה העולם הזה פרוזדור, מַעֲבָר לעולם הבא. (פרקי אבות פרק ד' משנה כא'- כב').
המקובל ר' יוסף ג'קטיליה בספרו שערי אורה אומר שעולם הבא נקרא כך משום שהוא בא אלינו ויש ביכולתינו למשוך אותו אל תוכינו.
אנו יכולים למשוך את האהבה אל תוכינו לדלות אותה בנשימה על ידי פעולת ההרחה.
זו שְׁפִיעָה עשירה שאנו מעניקים לעצמנו.
השאיפה עם התענוג זו המהות של ריח הקטורת, הֲרָחָה היא דרך לעליה, טכניקה לעליית נשמה.
אחד היסודות בחוויה האקסטטית של ספרות ההיכלות היה קשור בחוויה עזה של בְּעֵרָה, המבטאת צורה של הצטרפות לקיומם של בני מרום. ויש קשר בין חזון האל כאש לבין פִּטּוּם הקטורת והעלאת הקטורת במקדש הפנימי. הקטורת עוררה את חווית הבערה.
"אֲבָל הַקְּטֹרֶת אֵינָהּ בָּאָה אֶלָּא עַל הַשִּׂמְחָה שֶׁהִיא תּוֹסֶפֶת רוּחַ הַקֹּדֶש".
(פירוש שיר השירים לר' עזרא עמוד תקיא.)
ובמקום אחר הוא אומר:
"שְׂמֵחִים שֶׁנֶּהֱנוּ מִזִּיו הַשְּׁכִינָה, כִּי הַשִּׂמְחָה תּוֹסֶפֶת רוּחַ הַקֹּדֶשׁ".
(פירוש האגדות לר' עזרא מסכת מועד קטן יד' עמוד א').
זה עונג של אהבה התענגות האוהבים, הגוף והנשמה.
הריח הוא מבוא להתפעמות, אהבה גדולה, אקסטזה, זעזוע, אורגזמה. זה מצב כַּבִּיר בְּעָצְמוֹתָיו. תופעות של התפעמות, זעזוע קיצוני הנגרם בעטיו של המגע עם עולמות של מעלה, משותפות לכל המקובלים בכל הזרמים, ההתפעמות היא גם הדרך וגם התכלית, מצב, ומצב קליטה.
הריח גורם לתפישת הפרטים ושילובם באחדות מָעֳצֶמֶת ולדרגות של חישה גבוהות.
במצבים עזים של אורגזמה ושל תמונות והתגלות יש הגברה במצב החושים, ותפישת הפרטים נֶחֶוֵית באחדות מָעֳצֶמֶת וּמְחֻדֶּדֶת.
זו חוויה המביאה למצב קסום של דְּבֵקוּת, תמונות נוספות עולות בנפש והצופה הוא חלק פעיל בתמונה,
הָרְאִיָּה מתחברת לתחושה, מצב זה הוא מַהוּתִי ביותר להבנת הקבלה.
הריח שָׁזוּר בספר הזוהר וּמְרֻבָּד בו, ריחות גן עדן מציפים אותו.
אני אתמקד בכמה קטעים:
בקטע הראשון מסביר הזוהר את הסיבה להרחת הבשמים במוצאי השבת ואלה דבריו:
"וְצָרִיךְ לְהָרִיחַ בַּבְּשָׂמִים כְּשֶׁיּוֹצֵאת הַשַּׁבָּת עַל שֶׁנִּסְתַּלְּקָה אוֹתָהּ רוּחַ
וְנָפְשׁוֹ שֶׁל אָדָם נִשְׁאֲרָה בְּעֵירֹם בִּגְלַל אוֹתָהּ הִסְתַּלְּקוּת שֶׁנִּסְתַּלְּקָה הָרוּחַ מִמֶּנָּה…
אֲבָל בּוֹא וּרְאֵה הָרֵיחַ הוּא קִיּוּם הַנֶּפֶשׁ מִשּׁוּם שֶׁהוּא דָּבָר הַנִּכְנָס לַנֶּפֶשׁ וְלֹא לַגּוּף".
(סֵפֶר הַזֹּהַר בַּעֲרִיכָתוֹ שֶׁל יְשַׁעְיָהוּ תִּשְׁבִּי, כֶּרֶךְ שֵׁנִי, עַמּוּד תק"נ,
זֹהַר חֵלֶק ב', פֶּרֶק רז, עַמּוּד ב'. פֶּרֶק רח', עַמּוּד ב').
(וראה גם תוספות ביצה פרק ד' דף לג' עמוד ב').
קירבת המילה ריח לָרוּחַ מָעֳצֶמֶת מיכולתו של הָרֵיחַ למשוך את הָרוּחַ.
אותה רוח, שהיא הנשמה היתרה, הסתלקה עם צאת השבת והנשמה נשארה בעירום, כי נתערטלה מן הנשמה הַיְּתֵרָה שהייתה שְׁרוּיָה בתוך הנשמה הקבועה, והסתלק זיו הנשמה היתרה, ונשארו הנפש והרוח מפורדים ועצובים (זוהר חלק ג לה עמוד ב). לפיכך מריחים בבשמים במוצאי השבת. ההרחה גורמת לחיזוק הנפש שנחלשה בהסתלקות הנשמה היתרה מתוכה ומושכת שוב את הנשמה היתרה.
הזוהר מסביר כיצד נוספה הנשמה היתרה:
בימות החול שרויה השכינה בְּהֵעָלֵם, בכניסת השבת מתעלה השכינה ומתחברת עם נקודות שלמעלה ממנה. בשבת שולטת השכינה במישרים על השפע הניתן לה בחיבורה עם שאר הספירות.
בתהליך ההתעלות המתרחש בליל שבת מתחברת השכינה עם הספירות העליונות ובשמחה גדולה נוספת נשמה בישראל אצל כל אחד ואחד, זו נשמה המשכיחה עצב וְחֵמָה, מצויה בה שמחה למעלה ולמטה.
הבשמים מחזירים את הנשמה היתרה שעזבה עם צאת השבת. על ידי ההרחה אפשר למשוך שוב אל הגוף את הנשמה היתרה.
ומוסיף הזוהר:
"אוֹתָהּ רוּחַ שֶׁיּוֹרֶדֶת וְנוֹסֶפֶת בִּבְנֵי הָעוֹלָם
כְּשֶׁהִיא יוֹרֶדֶת רוֹחֶצֶת הִיא בַּבְּשָׂמִים שֶׁל גַּן הָעֵדֶן
וְיוֹרֶדֶת וְשׁוֹרָה עַל הָעָם הַקָּדוֹשׁ,
אַשְׁרֵיכֶם כְּשֶׁרוּחַ זוֹ נֵעוֹרָה.
בְּאוֹתָהּ שָׁעָה כְּשֶׁהָרוּחַ הַהִיא יוֹרֶדֶת,
יוֹרְדוֹת עִמָּהּ לְתוֹךְ גַּן עֵדֶן שִׁשִּׁים מֶרְכָּבוֹת מְעֻטָּרוֹת לְשִׁשָּׁה צְדָדִים
וּכְשֶׁהִיא מַגִּיעָה לְגַן עֵדֶן
מִיָּד כָּל הָרוּחוֹת וְהַנְּשָׁמוֹת בְּגַן עֵדֶן כֻּלָּן נֵעוֹרוֹת לְאוֹתָהּ הָרוּחַ,
כְּרוּז קוֹרֵא וְאוֹמֵר: אַשְׁרֵיכֶם יִשְׂרָאֵל עַם קָדוֹשׁ שֶׁחֵפֶץ רִיבּוֹנְכֶם נֵעוֹר לָכֶם".
(סֵפֶר הַזֹּהַר בַּעֲרִיכַת יְשַׁעְיָהוּ תִּשְׁבִּי, כֶּרֶךְ שֵׁנִי עמוד תקמד',זֹהַר חלק ב' רד' עמוד עא' עב').
חֵפֶץ הוא רצון עז, הוא דחף ארוטי. הזוהר מאיר כאן את הַמֵּמַד הארוטי העז הכרוך בהתעוררות העונג. השבת היא לא רק יום מימות השבוע אלא היא מצב, מצב חדור תשוקה שֶׁמִּקְסַם האורגזמה הוא הַלּוּז הַסָּמוּי שלו ההופך לגלוי. אותה הנקודה העליונה המצויה במוח, מובילה לשמחה, להנאה, לאורגזמה עצומה.
על פי החוויה שחוויתי, הבושם הנובע מאותה נקודה במוח המפיקה ריח, היורד ומציף את הגוף ומתפשט כתענוג עצום וגורם לאורגזמה, מעניק את תחושת גן העדן המתוארת בקטע זה של הזוהר.
ההנחה כי רוחו של אדם, נשמתו, היא מרוח האלוהים, מונחת ביסוד הטענה בדבר יכולתו של אדם למשוך רוח זו, והבשמים עוזרים לו בכך.
האלוהות קיימת באדם ומשתקפת בו ואם האדם חוֹוֶה, יש ביכולתו להשפיע על האלוהות שבתוכו ועל הבריאה כֻּלָּהּ.
רעיון זה מובע בדבריו העמוקים ועתירי המשמעות של ר' דוב ממזריטש:
כִּי הַצַּדִּיקִים עוֹשִׂים כִּבְיָכוֹל להקב"ה כִּדְמוּת שִׂכְלָם.
שֶׁהוּא יִתְבָּרֵךְ חוֹשֵׁב מַה שֶּׁהֵם חוֹשְׁבִים,
אִם חוֹשְׁבִים בְּאַהֲבָה מְבִיאִים אֶת הקב"ה לְעוֹלַם הָאַהֲבָה,
כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בַּזֹּהַר: "מֶלֶךְ אָסוּר בָּרְהָטִים, בְּרָהִיטֵי מֹחִין (בְּחוּטֵי הַמֹּחַ).
ר' דוב ממזריטש מפרש את הפסוק, "מֶלֶךְ אָסוּר בַּרְהַטִים" (שיר השירים פרק ז' פסוק ז'),על פי תיקוני זוהר (וירא עמוד ב')
האדם הוא זה המושך בחוטים הוא זה המושך את האלוהים לאהבה בתוכו. והוא זה המביא את האהבה לעולם.
השדה בזוהר הוא כינוי לספירת המלכות ואת השדה קוצרים המקובלים. שנקראים מְקָצְדֵי חָקְלָא, קוֹצְרֵי השדה. (זהר חדש מדרש הנעלם לרות פרק ה' עמוד ד'). הכינוי שדה לשכינה נגזר מן הביטוי שָׂדֶה שֶׁל תַּפּוּחִין קַדִישִׁין ומתבסס על דרשת חז"ל לפסוק "רְאֵה רֵיחַ בְּנֵי כְּרֵיחַ הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ ה" (בראשית כז' כז'). חז"ל דרשו שריח השדה שֶׁהֵרִיחַ יצחק היה ריח שדה של תפוחים. (תענית כט' עמוד ב') במקום אחר דרשו חז"ל: "בשעה שנכנס יעקב אצל אביו נכנס עמו ריח גן עדן". (בראשית רבא סב כב'). הריח שֶׁנָּדַף מיעקב היה ריח גן עדן. גן העדן העליון הוא אחד מִכִּנּוּיֶהַ של השכינה בזוהר ומכאן הזיהוי שדה של תפוחים- גו עדן-שכינה.
השדה הָרֵיחָנִי הוא שְׂדֵה התפוחים והוא גן העדן העליון שניחוחו מענג. והמקובלים המתמזגים עם השכינה, קוצרים את השדה האפוף בריח גן עדן.
גן העדן על פי הרמב"ן הוא גשמי והוא משקף את העולמות העליונים, אנו חשים בגוף את גן העדן ואנו יכולים למשוך אלינו את הנאות העולמות העליונים. ההתעמקות בתבנית הגשמית של גן העדן ובהנאותיו מאפשרת את לימוד הסודות העליונים.
בשאיפת הָרוּחַ אל קִרְבֵּנוּ אנו חשים הנאה רבה. למשוך רוח ולשאוף זו התרחשות של אהבה ותנועה במרחב, זו השתקעות בתענוג אדיר שהמעניק בה הוא אלוהים.
בקבלת הרמב"ן מֶרְכָּזִיּוּת הָרוּחַ היא תנאי לַקִּיּוּם. השאיפה היא קִיּוּם והנשיפה היא אי קִיּוּם, היא החזרת הדברים להוויתם. כאשר משיבים את הרוח אל האלוהים כאשר נושפים החוצה את הרוח מפסיק הַקִּיּוּם.
הרמב"ן מציין זאת בפירושו לספר יצירה (פרק א' משנה א'):
כִּי קִיּוּם כָּל דָּבָר הוּא בְּעוד הָרָצוֹן בּוֹ
וְיִהְיֶה בַּל (מְאוּמָה) בְּהִתְהַפֵּךְ הָרָצוֹן לְהָשִׁיב כָּל הַדְּבָרִים לַהֲוָיָתָם כְּמוֹשֵׁךְ אֶת רוּחוֹ אֵלָיו".
הריח המתעורר עם שאיפת הרוח סוחף אותך. אתה מחובר לגוף וגן העדן העליון משתקף בגופך, אתה חש בו, הוא מהנה אותך מענג אותך והוא מניע אותך אל הראשית אל המקור.
האהבה היא מצב שבו האדם שָׁרוּי בִּצְרוֹר החיים: "תּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה, אֵלּוּ נַפְשׁוֹת הַצַּדִּיקִים שֶׁהֵם נְתוּנִים עִמּוֹ בַּמָּרוֹם, וִיתַכֵּן בְּאַנְשֵׁי הַמַּעֲלָה הַזֹּאת שֶׁתִּהְיֶה נַפְשָׁם צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים בְּחַיֵּיהֶם כִּי הֵם בְּעַצְמָם מְעוֹן לַשְּׁכִינָה כַּאֲשֶׁר רָמַז בַּעַל הַכּוּזָרִי". (פירוש הרמב"ן לדברים יא' כב', ספר הכוזרי לר' יהודה הלוי מאמר ג' סימן א' סימן כ').
בפירושו של ר' עזרא לשיר השירים אנו מוצאים מַאֲרָג מופלא של חכמה ריח ואהבה.
תענוג הנשמה הוא בהנאת ריח, (שיר השירים פרק א' פסוק ד'), הבשמים הם הַמְשָׁכַת זוהר החכמה ותוספת רוח הקודש, ( "הפיחי גני יזלו בשמיו" פרק ד' פסוק טז'), אור החכמה המתרבה נמשך ממקום שכל הבשמים כלולים שם (בפירושו לפרק ד' פסוק י'). אותה נקודה שופעת המלאה באור החכמה יורדת ונמשכת ממקום שכל הבשמים כלולים שם ומעניקה שפע ותענוג רב.
נראה שר' עזרא היה מודע לנקודת הפקת הריח בַּמֹּחַ ולהמשכת אור החכמה ממנה. הניחוח הוא לשם נחת רוח, הריח מהנה את הגוף ומעשירו ברוחני.
האהבה שזורה בספר הזוהר מעניקה לו את זוהרו ושרויה במעמקיו.
באידרא רבא הישיבה בגן עדן היא ישיבת האהבה "מְתִיבְתָּא דְּרְחִימוּתָא" (זוהר חלק ג קסג עא). בפתיחת האידרא מכריז ר' שמעון בר יוחאי בקשר אליו לבנו ולר' אבא: "אָנַן בַּחַבִיבוּתָא תַּלְיָא מִלְּתָא" בַּאֲשֶׁר לנו באהבה תלוי הדבר, (זוהר חלק ג' קרח עמוד א').
קיים בזוהר רצון עז למיצוי האהבה שיביא את תיקון העולם בהזדווגות עם השכינה.
ימות המשיח בָּאִידְרָא הם התעוררות האהבה. האהבה מביאה לִדְבֵקוּת, לחיים האמיתיים, כפי שאומר הפסוק, "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בה' אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם" (ספר דברים פרק ד' פסוק ד'). והכוונה לתלמידי רשב"י שיצאה נשמתם בִּדְבֵקוּת שאינה מָוֶת אלא החיים האמיתיים. בסוף האידרא רבא יוצאת נשמתם של תלמידי רשב"י מתוך אהבה וזו היא מיתת נשיקה.
לאחר מיתתם של תלמידי רשב"י הוצפו יתר התלמידים בְּרֵיחוֹת, "בכל מקום שהיו מסתכלים עלו ריחות" (אִידְרָא רָבָּא עמוד א' עמוד ב').
בסוף הָאִידְרָא זוּטָא ובתיאור מות רשב"י ראה כנראה בעל הזוהר את שיא ספרו. כאן בא לידי ביטוי מְמַצֶּה אחד הרעיונות העמוקים ביותר שבזוהר, החיבור בין דביקות הנפש והגוף האורגזמה, עם תיקון העולמות, תיקונו ההיסטורי של עם ישראל ותיקונו האישי וּמִצּוּי אישיותו של גיבור הספר רשב"י, שמחבר הספר הזדהה עמו עמוקות. רשב"י עוזב את העולם בְּמִקְסָם רְווּי תשוקה ואהבה, במיניות מתפרצת, באורגזמה אדירה. בְּשִׂיאֵי החיבור בין הגוף לנשמה עוזבת הנשמה את הגוף בתענוג אדיר ושמחה, אש סובבת את הבית וכל הבית מעלה רֵיחוֹת. חוויה כה עזה של אורגזמה מְחַיָּה הכל ומאדירה את החיים.
תיקון זה מביא לשלמות העולמות ולהפיכתם לגוף אחד. בכך נעלמת הַשְּׁנִיּוּת והקוסמוס כולו הופך לאחדות אחת. ומצב זה הוא התיקון המשיחי.
ההילולה והשמחה ביום מותו מבקשות להזכיר להולכים בדרכיו את חִיּוּנִיּוּת החיים. הארוטיקה השמחה והעינוגים.
את כל מזמור קלג' בתהילים דרש רשב"י כתיאור של ירידת השפע הַזֶּרַע מן הראש (הספירה העליונה), דרך כל האיברים עד איבר הזכר היסוד וסיומו מתאר את העברת הזרע אל הנקבה בדרך הזווג. רשב"י אמר את הפסוק "כִּי שָׁם צִוָּה ה' אֶת הַבְּרָכָה חַיִּים עַד עוֹלָם" (תהילים פרק קלג' פסוק ג'), שהוא שיאו של הפרק ולא הספיק לומר את הפסוק עד תֻּמּוֹ כי במילה חיים יצאה נשמתו. עמוד אש עלה ממנו, תלמידיו נשאוהו באפריון וכל הבית היה מעלה ריחות (אִדְרָא זוטא זהר חלק ג' רצו עמוד ב').
הַמָּוֶת הזה לדעת הזוהר, אינו אלא חיים אמיתיים הַמָּעֳנָקִים לרשב"י שֶׁכֵּן "צדיקים במיתתם נקראים חיים".
(ברכות יח עמוד א').
מותו אינו מָוֶת, מותו הוא התקשרות נשמתו למקור החיים והענקת חיים לעולם המתוקן על ידו. וזו סיבה נוספת לכך שיום מותו מתואר כיום של הילולא ושמחה.
בקטע מופלא בו מתאר הזוהר את ארבע הַזּוֹהֲרִים מהם כלול הזוהר אומר ספר הזוהר כי בהזדווגות בין זכר לנקבה יש ארבעה זוהרים. הזכר כלול משני זוהרים, זכר ונקבה, והנקבה כלולה משני זוהרים, נקבה וזכר. ארבעת הזוהרים הם ארבעת הרוחות המתאחדות בנשיקה. (זוהר חדש סימן י' טור ג'). כאשר הזכר והנקבה מזדווגים ארבעת הזוהרים מזדווגים ביניהם, וזה משמעות הַשֵּׁם הקדוש, השם הקדוש על פי הזוהר הוא שֵׁם בן ארבע אותיות: אהבה.
(זוהר חלק ב' פרק קמ' עמוד ב')
המילים שאמרתי נִשְׁזָרוֹת במסורת על סוד הקורבנות שמוסר ר' יהודה אבן שועיב משמו של ר' יצחק סגי נהור:
"שֶׁהִיא (אֵשׁ הַקָּרְבָּן) מִתְעַלָּה מֵעִלּוּי לְעִלּוּי
וּמִתְעַכֶּבֶת בִּמְקוֹם קַבָּלָתָהּ שֶׁהִיא הָאֵשׁ הַגְּדוֹלָה
וּשְׁנֵיהֶם עַד הָרוּחַ
וְהָרוּחַ מִתְעַלֶּה לָרֵיחַ
וְכַאֲשֶׁר יִתְחַבֵּר הַכֹּל נָחַת הָרֵיחַ בָּרוּחַ
וּמוֹסִיף רוּחַ הַקֹּדֶשׁ בַּצּוּרוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת
וְסוֹף הַכֹּל לָשׁוּב אֶל הַכֹּחוֹת הָעֶלְיוֹנִים
אֲשֶׁר שָׂם שָׁרְשָׁם וְהַנְּפָשׁוֹת מִתְקָרְבוֹת וְעוֹלוֹת בְּדֶרֶךְ יְרִידָתָן
בִּתְחִלַּת יְצִיאָתָן לְעוֹלָם
וְעוֹלָה עַד מְקוֹם שָׁרְשָׁן
כְּמוֹ הַמַּיִם עַד מְקוֹם מַדְרַגְתָּן שֶׁמִּמֶּנּוּ נוֹבְעִים".
(כמו כלים שלובים)
(אבן שועיב, ביאור על פירוש הרמב"ן ויקרא פרק כג' פסוקים עג' עד').
אסיים בקריאת השיר, "בְּסוֹד הָרֵיחַ", שנכתב בחסד החוויה ואדי קטורת רוחשים בו.
והוא השיר השני בספרי, "כִּי הָרֵיחַ יֵשׁ לוֹ מָבוֹא גָּדוֹל בָּאַהֲבָה"
בְּסוֹד הָרֵיחַ
בְּיוֹם שִׁשִּׁי בַּבֹּקֶר בַּחֲנוּת נִצַּת הַדֻּבְדְּבָן
רֵיחַ הִיבִּיסְקוּס מַמְתִּיק לִי תַּ'נְּשָׁמָה
בִּרְחוֹב אַגְרִיפַּס הִתְרוֹמַמְתִּי 2 ס"מ מֵהַמִּדְרָכָה
נְחִירֵי רָטְטוּ כְּמוֹ חַיּוֹת כְּשֶׁמּוֹלַלְתִּי רוֹזְמָרִין וּפִזַּרְתִּי בִּשְׂעָרִי
בַּמִּדְרְחוֹב שָׁטְפָה אוֹתִי אַהֲבָה
וְרֵיחַ נַרְקִיסִים מִמּוֹרְדוֹת נֵס הָרִים
מִסְתּוֹבֵב לְאַט סְבִיב הַנֶּפֶשׁ שֶׁלִּי עוֹשֶׂה אוֹתִי עֲטָרָה
אַוְרִירִית טְהוֹרָה
פָּתַחְתִּי שׁוֹשַׁנֵּי מַטָּה
הֵאַרְתִּי חַלּוֹנֵּי מַעְלָה
מָתוֹק לִי בַּלֵּב
טָהוֹר מְלַבְלֵב
לְיַד הַקְּיוֹסְק הַגּוּף שֶׁלִּי נִהְיָה מַטַּע שְׁקֵדִיּוֹת מְלַבְלֵב
בְּפִנַּת קִינְג ג'וֹרְג' עוֹטֵף אוֹתִי רֵיחַ נִפְלָא, לֹא יוֹדַעַת שֶׁל מָה
אֲנִי נִמּוֹחָה
רָאִיתִי עֲשַׁן הִלּוֹת מִתַּמֵּר
מְעָרוֹת שְׁקִיעָה אֲדֻמּוֹת
אֲרָיוֹת מִתְעַטְּשִׁים מֵרֵיחַ קְטֹרֶת
נַרְקִיס שֶׁקָּנִיתִי פַּעַם בַּחֲנוּת הַפְּרָחִים אֵצֶל הַפַּרְסִי
מִסְתּוֹבֵב בָּאֲוִיר סְבִיב הָאַף שֶׁלִּי
עוֹשֶׂה לִי נֹפֶשׁ נַפְשִׁי
בַּלַּיְלָה בַּחֲלִימָה
הֵרַחְתִּי רוּחוֹת
נִפְנַפְתִּי וִילָאוֹת רוּחָנִיִּים
נִיחוֹחוֹת עֲדִינִים מְרַחֲפִים סְבִיבִי כְּמוֹ פַּרְפָּרִים
לְהָרִיחַ בַּחֲלוֹם זֶה נִפְלָא
יוֹתֵר מַמָּשִׁי מֵהַחַיִּים
מִסְתְּרֵי הַמֹּחַ הַמָּתוֹק
מָשִׁיחַ הַפְּנִימִי
לְהַמְרִיא שִׁכּוֹרַת שָׁמַיִם יְדֵי פְּשׁוּטוֹת לְפָנִים
בַּעֲרֵמַת עַנְנֵי נוֹצָה נִהְיֵיתִי שְׁקוּפָה
צָלַלְתִּי מַאְגַר רֵיחוֹת עֲנָק
בִּמְצוּלוֹת עַצְמִי
בְּמוֹ נְחִירַי
בְּנִּיחוֹחַי
שָׁכַבְתִּי נִנּוֹחָה
מַעֲמַקֵּי הָרוּחַ הַגְּדוֹלָה
יָקָר
מַזָּל שֶׁפָּגַשְׁתִּי אוֹתְךָ
בְּסוֹד הָרֵיחַ
לְהִתְנַשֵּׁק עִם הַהֲוָיָה
חַיָּה אֶסְתֵּר
יכולתי לצרף כאן גם את הפואמה, "זה התחיל אותי אוכלת שמים מתוקים" מפאת אורכה לא צירפתי אותה. פרסמתי אותה בשעתו בבלוג שלי ב"בננות". שבת שלום חיה אסתר
חיה אסתר,
יש לי מה לקרוא.
מפאת חוסר זמן רגעי, קראתי ברפרוף והתעכבתיבחלקים הצורניים ובשירים.
מזהיר.
צר לי, לא הייתי במיצב. הפסד גדול בשבילי, ברור.
שבת שלום.
תודה רבקה יקרה. חיבוק ואהבה מיחיה אסתר
שכרון הריח.
והצבע.
אצלך זה תמיד ביחד.
קראתי מהר. לא הכול (זה כמעט דוקטורט)
צחקתי. חיכתי ופתאום התחלתי לחשוד כי הגרושין שלי קשורים לכך שאשיתי הייתה תתרנית.
שמעון יקר. תודה תודה תודה. כבר בספרי השני, "כתונת אור" (סיפורים)' הבאתי מובאה מהזוהר, שקשורה לריח. הרגישות לריחות זו מתנה. תתרנות זו מכת גורל. ומי יודע מה היה הריח עושה לאשתךלשעבר לשעבר. החיוניות שלך, הכשרון, מעניקים אהבה. ומי יודע אולי בעתיד נוכל להעביר במייל גם ריחות. חיה אסתר
הרצאה מפוארת ועשירה כל כך מדפיסה ושומרת צריכה לקרוא אותה שוב
תודה חנהלה אהובה. שמחה שתשמרי את ההרצאה. ותחזריותקראי בה. זכיתי.חיבוק ענק. חיה אסתר
לכל חברי האמנים שהגיבו במיילים להרצאה תודה מעומק הלב.ותודה מיוחדת לאוצרת המחוננת אסתי רשף, שלא הניחה לי, עד שנעתרתי והצבתי את המיצב במגדל בטבעון. (לפני שנים) ועזרה להפיק את הקטלוג למיצב שהוא שכיית חמדה בפני עצמה, למוזיאון ישראל שהציב פרטים מהמיצב שלוש פעמים, ושילב את העבודות בתערוכות יפיפיות, למוזיאון הפתוח בעומר. ועוד ועוד. וסליחה שהתגובה שלי אחרה לבוא. הייתי עסוקה בחיים . יחי החיים' האהבה והיצירה. חיה אסתר.